האמנית והמרצה מיכל שמיר נפטרה אמש (25.3) בגיל 68. שמיר, בוגרת המדרשה לאמנות בית ברל וביה״ס לאמנות חזותית בניו-יורק (SVA), החלה להציג בשנות ה-80 ופעלה ברציפות כאמנית וכמרצה, והיא מוכרת במיוחד בזכות פעילותה בבית הספר לאמנות במכללת ספיר, שאותו הקימה וניהלה במשך שנים רבות.
בביקורת על תערוכה זוגית שהציגה לאחרונה בגלריה שלוש בת״א יחד עם האמן חיימי פניכל, ציין מבקר האמנות עוזי צור כי ״שמיר התפרסמה בשדה האמנות המקומי על גוף יצירתה הנוגע בשולי ובמתכלה, כעבודותיה הקנוניות “פצע קיר” ו”שור (שחוט)”, פסלים עוצמתיים שיצרה מאלפי סוכריות צבעוניות צמיגיות, או כשנגעה ביופיו של הסתמי לכאורה בלהק הציפורים השקופות שריפרפו כנגד האור במוזיאון הרצליה. שמיר גם ניחנה בשיתופי הפעולה האנונימיים שלה במרחב התצוגה המקומי, כתערוכה “יחיד+” שבה הזמינה אמנים אחרים לחדור אל תערוכת היחיד שלה לתהליך הדדי של הפרייה״.
בשעות האחרונות רבים סופדים לשמיר בעמוד הפייסבוק שלה. ״ליבי שבור לרסיסים מכאב וצער״, כתבה הגלריסטית נירה יצחקי. ״מיכל שמיר, חברתי האהובה מזה ארבעים שנה הלכה אתמול לפנות ערב לעולמה. אמנית פורצת דרך, אשת חינוך מעוררת השראה וחברת נפש״.
הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב. 
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 
