קול קורא לקבוצת מחקר לחוקרות בשלבים המוקדמים של הקריירה האקדמית
אמנות נשים מקומית, פמיניזם ומגדר – מבט רוחב
קבוצת המחקר אמנות נשים מקומית, פמיניזם ומגדר – מבט רוחב, שמה לעצמה למטרה לעודד מחקר מגוון, רענן ואינטרדיסציפלינרי אודות התרומה והתנאים התרבותיים הספציפיים של אמניות נשים ואמנות פמיניסטית מקומית, מתחילת המאה העשרים ועד היום. קבוצה זו קמה כדי לעודד חוקרות המצויות בתחילת הקריירהבאקדמיה ולהעניק להן מסגרת תומכת של שיח ושיתוף מפרה המבוסס על הדדיות ושיתוף פעולה.
שדה האמנות המקומי הוא בעל מורכבות פוליטית הכרוכה בגיאוגרפיה התרבותית אליה הוא משתייך, כשסוגיותכמו לאום, מעמד, אתניות וד ת משפיעו ת על התכנים האמנו תיי ם, ועל היחס בין המבע האישי והמדיום האמנותי, כמו גם על אפשרויות מחקר ותצוגה. בעשור האחרון מתפתח שיח מחקרי אודות נשים אמניות הפועלות במרחב מתוך מודעות מגדרי ת וכן על סוגיות מגדריות במרחב האמנו ת. קבוצת המחקר תבקש להצטרף למגמה זו ולבחון את הקשר שבין החזותי למגדרי באופן ביקורתי. הקבוצה תעסוק בתיאוריה ובפרקטיקה של השיח החזותי על היבטיו השונים: אמנות נשים, אמנות על נשיות, תפקידי מגדר וכן אמ נות פמיניסטי ת.
לאיסוף וניתוח ידע ברמה המקומית חשיבות רבה, שכן המקרה הפרטי יאפשר בחינה של שאלות רחבות הנמצאות כיום בלב ליבו של השיח המחקרי העכשווי אודות אמנו ת נשי ם, נשיו ת, פמיניז ם, ומגדר. נרצה לעמוד על מערכת ההצטלבויות) intersectionality( הפרטיקולרית של נשים מקומיות ועל האופן בו מערכות דיכוי פועלות בשדה האמנות הממסדי, על המוזיאונים והאקדמיות המאכלסות אותו, כמו גם על פלטפורמות לסיקור וביקורת אמנו ת.
בנוסף, הגילויים האחרונים בדבר התנהלו ת פוגעני ת ב מספר בתי ספר מובילים לאמנות בארץ מחזקים את הצורךלבחון מחדש א ת ערכי האמנות באשר הם )בראשם סוגיית “החופש האמנותי”( , כמו גם את המבנה המערכתי והמוסדי אשר אפשר ניצול יחסי הכוח הטמונים במוסדות אלה והתנהגויות מגדריות דכאניו ת ב משך עשורים רבי ם, כמעט ללא הפרעה.
נשמח לקבל הצעות מחוקרות הבוחנות את מקומו של השיח החזותי המקומי אודו ת נשי ם, נשיות וסוגיותמגדריו ת, מפרספקטיבות שונו ת. מחקרים אשר עוסקי ם בקשרי הגומלין של שדה מחקרי זה עם שדות ידע אחרי ם,כגון: פילוסופיה ואסתטיקה, תיאוריה של האמנות ,תרבות חזותית ,פסיכואנליזה ,היסטוריה ,לימודי ישראל והמזרח התיכון, סוציולוגיה, משפט ועו ד, כול ם יקודמו בברכה. הקבוצה תתחיל לפעול ביוני 2021 בכנס הארציהשלישי של העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישרא ל ותתנהל תח ת חסותה. במפגשים חודשיים שיתקיימובמוסדות אקדמיים מארחים ברחבי הארץ, נדון במחקרי ם של משתתפות הקבוצה ובסוגיות התיאורטיו ת העולותמה ם. במסגרת הפעילות אנו מתכננות הגשה לקרנות מחקר, שיתופי פעולה עם קבוצות משיקות מחו”ל, ארגוןכנסים ופרסום במסגרת משותפת. הקבוצה פתוחה לאמניות וחוקרות בשלבים מוקדמים של הקריירה האקדמי תמכל קשת התחומים במדעי הרוח והחברה, מתואר שני, עד 8 שנים מקבלת הדוקטורט .
לכל שאלה ולהצטרפות אנא שלחו תקציר קורות חיים, עד שלושה עמודים, והצעה למחקר רלוונטי, עד 500
.15.5.2021 תאריך אחרון להגשה womenresearchisrael@gmail.com מילי ם, למייל
*המסמך מנוסח בלשון אשה, אך מתייחס באופן שווה לכל המגדרים .
פרופ’ יעל גילעת
ד”ר טל דקל
ד”ר הדרה שפלן-קצב
ד”ר אלה קריגר
נועה אברון ברק
רוני רענן



הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 
