"יש לנו אוצר שאפשר להתגאות בו"

"בעולם אידאלי כל אחד היה יכול לעשות מה שהוא מוצא לנכון. המטרה שלי בשיחה איתך, ובהתחשב בכך שהריאיון מגיע לקהל של אמנים בישראל ובוגרי בצלאל בפרט, מתקשרת לעניין הזה בדיוק: אל תתנו למילים כמו גיוס כספים וביזנס לאיים עליכם". יהונתן משעל בשיחה עם אודי אורמן, מנכ"ל עמותת ידידי בצלאל

שלום אודי אורמן, מנכ"ל עמותת ידידי בצלאל. ספר על עצמך. 

הגעתי לעולם האמנות והתרבות דרך עולם הפרסום. כתבתי ב״מעריב״, ב״סגנון״, ב״תרבות״, ב״מעריב שישי״, ב״סופשבוע״, ב״רייטינג״. כתבתי על טלוויזיה, על קולנוע, על פופ ארט, על תופעות פופולריות. ב״סגנון״ כתבתי על לייף סטייל, וזה היה בית הספר שלי לכתיבה. העורכת שלי, ליאת טימור, לימדה אותי את כל מה שלא ידעתי.

מה זאת אומרת כל מה שלא ידעת?

אז עוד לא היו שולחים חומרים באימייל. הייתי מביא לה אייטם, היא הייתה אומרת ״זה חרא״. כששאלתי למה היא ענתה ״אתה מגיע עם רעיון ומדבר עם הידיים ומתרגש, ואז כשאתה כותב זה יוצא נורא". היא לימדה אותי לכתוב כמו שאני מדבר ופשוט להתאים את זה לפורמט. זה שיעור שלקחתי איתי הלאה.

ומה אתה עושה עכשיו?

אני מנהל את עמותת ידידי האקדמיה בצלאל בארצות הברית. אני רואה בזה את המשך ההתמקצעות שלי ב״איך לעשות מהתחביב שלך קריירה״.

מה זאת עמותת ידידי בצלאל?

בעמותות ידידים בכלל, ומן הסתם גם בבצלאל, המטרה המרכזית היא לגייס כסף למלגות וציוד. המטרה המשנית היא למצב את בצלאל כאחת מהאקדמיות הנחשבות בעולם לאמנות ולעיצוב. מבחינת גיוס משאבים, לאנשים שונים יש גישות שונות. הדרך שלי, וזאת גם הסיבה שבחרו בי לתפקיד, היא פשוט להציג את העבודות, את הסטודנטים ואת הבוגרים שלנו באירועים ותערוכות, לגרום לאנשים לשמוע את השם בצלאל כמה שיותר. זה גורם לאנשים להתעניין, זה גורם לאנשים להציץ, להביט, לבדוק. הם אוהבים את מה שהם רואים ולכן בסוף גם נותנים כסף.

מה הקשר של עמותת הידידים לבצלאל? כי אני מתרשם שיש לך יד חופשית לעשות מה שתרצה.

כן, אבל זה לא קשור לשאלה. אני תמיד עושה את הדברים שאני רוצה, בכל מקום בו אני נמצא. מבחינה משפטית, אלו שני דברים נפרדים, העמותה רשומה בארה"ב ובצלאל הוא מוסד אקדמי ישראלי שעומד בפני עצמו. מן הסתם אני פה בגלל האקדמיה, ואם היא לא הייתה קיימת לא היה לנו משרד בניו יורק. הקשר הוא בין האנשים, בין האמנים, בין התורמים. יש כאלו שכבר 35 שנים תורמים לבצלאל ובעצם מחזיקים ומאפשרים למוסד הזה להתקיים.

אני חשבתי שאתה קודם כל מקדם אמנות ישראלית, ובאופן קצת יותר ספציפי, אמנות של בצלאל.

אז טוב שככה זה נראה לעולם, ולא כאילו באתי רק כדי לבקש כסף. אמנם הדרך שלי היא יותר נונשלנטית ופחות אגרסיבית, אבל אני מסתכל על המטרה שהיא גיוס כספים. יש ארגונים שמכוונים בצורה מובהקת יותר לרגש של אנשים: בוא תתרום, הנה ילד נכה, בוא תן, הנה יתום צה״ל מסכן. ולנו אין את ה״פריווילגיות״ האלו של המסכנים והחלכאים, במקום יש לנו אוצר שאפשר להתגאות בו, שכיף להראות אותו, להציג אותו, לדבר עליו ולספר את הסיפור שלו, וזה מה שאני נהנה לעשות.

איך זה מסתדר, השילוב הזה של אמנות וכסף?

אנחנו יוצרים את דור העתיד של עולם האמנות, ובאמת הכסף מעמותת הידידים הולך בעיקר למלגות לסטודנטים ולציוד. לגבי האמנים הבוגרים? אני מרגיש בנוח להשתמש בעבודות שלהם באופן חופשי. אגב, הרבה פעמים אני דוחק בבצלאל: תביאו לי יותר, תספקו לי יותר חומרים שסטודנטים עושים, זה הכלי באמצעותו אני מוכר. חשוב להדגיש שאני לא מוכר אמנות בשום צורה ואופן, זה חלק מהחוקים שלנו כארגון. השאלה איך אני כן יכול לקדם אמנות, איך אני יכול לעזור לבוגרים ולקדם את האמנות שלהם, היא שאלה שעולה פעמים רבות ואני עושה את זה בכל מני דרכים, אבל כסף אין פה.

יש אינטרס לקדם את האמנים הבוגרים?

לי יש. יש פה בניו יורק את עמותת הידידים של מוזיאון תל אביב, של מוזיאון ישראל, לכל אחת יש אסטרטגיה אחרת. מעבר לתפקיד שלי, אני אוהב אמנות ומרגיש שזה חשוב, אולי אלו הערכים שספגתי כשעבדתי בקונסוליה הישראלית, כשקידמתי תרבות ישראלית; אני עוזר לכל מי שאפשר. להגיד לך שאת חברי הוועד שלנו זה מעניין? אולי לא, אבל זה בסדר. הם נותנים לי יד חופשית, והרבה פעמים אני מוצא את עצמי מתקשר אליהם ואומר: ״יש פה בוגר שלנו, לכו תראו את הדברים שהוא עושה״, ״יש פה משהו שאתם חייבים לראות״, ״תראו מה מצאתי״. שוב, לא אגיד להם לקנות, אבל אכוון אותם. אני מכיר את התורמים שלנו מספיק כדי לדעת איזה תחום יעניין אותם.

אודי אורמן, צילום: ניר אריאלי

התורמים שלך הם מניו יורק.

כן, חד משמעית. ניו יורק היא העיר הכי פילנתרופית בארצות הברית עם אוכלוסייה יהודית גדולה שאוהבת את ישראל. מה שכן, בשנים האחרונות פתחתי סניף שלנו בסן פרנסיסקו. זה קרה ממש במקרה, בעקבות תערוכת הנעליים שעשינו פה שאני רוצה לספר עליה.

עם האוצרת יערה קידר.

נכון. כשהתחלתי את התפקיד, ניסיתי לבדוק כיוונים שונים, לראות מה עובד. עשיתי הרצאות, סדנת קליגרפיה, ארגנתי סיור גלריות; רציתי לראות מה התורמים שלנו אוהבים, אילו שעות הם אוהבים, אילו ימים, לאיזה אירוע הגיעו שני אנשים ולאיזה אירוע הגיעו הרבה יותר. מה שגיליתי הוא שהדברים הכי נגישים הם פחות נישתיים, דברים יותר קלילים, דברים שגם אני מתחבר אליהם יותר. בסוף השנה הראשונה שלי בתפקיד עלה רעיון דרך יערה קידר, שבדיוק עשתה בארץ תערוכת נעליים יחד עם כמות גדולה של מעצבים. אמרתי לה יאללה, בואי נחשוב על זה יחד. היה ברור שאי אפשר להביא את התערוכה מהארץ וצריך תערוכה חדשה. פתחנו את זה לכל סוגי הנעליים אבל שמנו דגש על היסטוריה וחקירה מעמיקה של הנושא. בנינו דבר חדש לגמרי ועלה צורך לגייס בשבילו כסף, אבל אף אחד לא אהב את הרעיון: בבצלאל טענו שזה פופוליסטי מדי ולא אמנותי, ובוועד אמרו שהם לא מוכנים לבזבז כסף שאמור ללכת לסטודנטים. אמרתי להם אוקיי, אני אמצא כסף ספציפית לתערוכה. מאד האמנתי בה והכסף, מה שנקרא, עלי.

מתוך תערוכת הנעליים באוצרותה של יערה קידר, צילום: מאיה ברקאי

כך קרה שיצאתי לרחובות וחיפשתי כסף לתערוכת הנעליים, שהייתה בסדר גודל אחר מהדברים שאני רגיל לעשות; רמה אחרת לגמרי של הפקה, של לוגיסטיקה. היה צריך להטיס שישים זוגות נעליים מהארץ, חלקם מקרמיקה ומעץ, עם כל המכס והבירוקרטיה שכרוכה בזה; הבאנו עמודים מסין שעליהם הצגנו את הנעליים ותאורה מיוחדת; הקטלוג שהפקנו היה ספר של ממש. למרות הגודל של ההפקה הכל נעשה ממש בשלווה וזה היה מדהים וכיף כי הצוות היה מורכב ממני ומיערה ומדנה רוס שעבדה איתי. רק שלושתנו, אף אחד אחר לא היה קשור. התערוכה נפתחה בינואר 2017. לקחנו גלריה בלואר איסט סייד, ובסוף השבוע הראשון הגיעה כמות גדולה של אנשים, כי כולנו נועלים נעליים, אנשים רואים חלון ראווה שפתאום מוצגות בו נעליים מוזרות והם רוצים להסתכל על זה. אף אחד בתערוכה לא נכנס לחלל בגלל בצלאל, אף אחד לא ידע לאן הוא נכנס, וזו הייתה הדרך שלי, כמו שאמרתי, להכניס את בצלאל מהדלת האחורית. כשאנשים שומעים ״ישראל״, את מי זה מעניין? זה לא מעניין אף אחד. אבל בגלל הנעליים אנשים נכנסו ושאלו מה זה, מה הם רואים, והסברנו להם בנעימים, דנה, יערה ואני. מזה התחיל באזז של יחסי ציבור: כתבות בעיתונים, ב״וויליאמסבורג דיילי״, ב״קוסמופוליטן״, עיתונים רציניים. עשרה ימים לפני הסגירה של התערוכה, עלה בפייסבוק פוסט של ״ביזנס אינסיידר״, שהגיעו לצלם סרטון בתערוכה. מאז, מה שנקרא, הכל היסטוריה. עד היום יש לסרטון שהם צילמו 62 מיליון צפיות.

כמה??

62 מיליון. באותה שנה הווידאו היה אחד מעשרת הפרסומים הנצפים ביותר שלהם וזה הורגש בתערוכה. יום למחרת הפרסום הגיעו אנשים מכל מקום, מקונטיקט, ממסצ'וסטס, אנשים שראו את הווידאו, התלהבו ובאו. מכרנו את כל הקטלוגים, המלאי נגמר, ביקרו בתערוכה אנשים מיותר מ-17 מדינות. קנו קטלוגים בסין, יפן, גרמניה ובלגיה. דנה ואני רצנו כל יום לדואר עם שקיות איקאה מלאות בספרים ושלחנו אותם לכל העולם. בחיים שלי לא נתקלתי בדבר כזה. בפברואר ירד שלג ואנשים עדיין עמדו בתור וחיכו להיכנס. ארבעת אלפים אנשי ביקרו בתערוכה תוך שלושה שבועות, אלו מספרים של מוזיאונים. היינו בעננים, כולם כתבו על זה. ספרנו בערך 150 עיתונים ומגזינים שכתבו על התערוכה ובכולם הופיעו השמות בצלאל וירושלים, כי ירושלים נמצאת בשם הרשמי של המוסד: ״המכללה לעיצוב ואמנות בצלאל, ירושלים״. בכל מקום דיברו על המחלקה לעיצוב אופנה ותכשיטים בבצלאל, זה היה חסר תקדים. כמובן שכולם תמכו בהצלחה, בבצלאל עשו מיד לאחר מכן תערוכת נעליים משלהם.

מעניין למה.

כן, זה לפעם אחרת. אבל המסקנה הברורה הייתה שכשיש לך תמונות טובות, דימויים חזותיים טובים, אז לא משנה אם זה ״דולצ׳ה וגבאנה״ או ״בצלאל״. זה המזל של אמנות, כשהיא חזקה היא חזקה, לא צריך שפה, שם, מיתוג או כל דבר אחר. הדברים פשוט עובדים ואנשים מתעלפים מהם. אז מה זה אומר על אמנות? מה זה אומר על אופנה, על הקשר ביניהם? הצגנו שם את נעלי המלח של סיגלית לנדאו לצד נעליים שלכאורה אפשר ללכת איתן. אנשים עמדו וחשבו על זה, דיברנו איתם על זה. האם אפשר לקנות את הנעליים האלו ולהניח כפסל בסלון? זו שאלה מעניינת. האם אני בכלל רוצה לקנות את הנעל הזאת ב-5,000 דולר ולהניח אותה על המדף בסלון בתור חפץ אמנות?

תורמים גם מכוונים אותך באיזשהו אופן? אמנות יותר מסחרית, דברים יותר יפים ויזואלית באים על חשבון אמנות שפחות מתקשרת?

אני לא חושב שהתורמים מכוונים אותי. זה משהו שאני חושב עליו ומתעסק איתו הרבה, כי בסופו של דבר אני מחליט על מה תהיה הגאלה השנתית שלנו, ואני מחליט מה עושים, ואיזה אירוע להפיק. אני משתדל להיות לא רק פופוליסטי ולא להראות רק דברים מסחריים. השאלה היא גם למה אתה קורא לקדם.

אודי אורמן נואם באירוע גאלה של אגודת ידידי בצלאל, צילום: חמי לרנר

אני מתכוון לזה במובן הכי פשוט. 

אם יש פה בוגר ויש לו פה אירוע, אני מפיץ את המידע למי שאני יכול, אחר כך האנשים יחליטו אם הם אוהבים את זה או לא. זה לא עניין שלי, ובאמת הרבה פעמים אני לא יודע בכלל מה הם עושים. עזרתי פה לחמש מעצבות תכשיטים שעשו תערוכה עם תכשיטים לא שגרתיים, עד יום הפתיחה לא ראיתי מה הן עושות. התפקיד שלי הוא לא להחליט אם לעזור להן או לא; הן בוגרות של בצלאל ולכן אני עוזר להן במה שאני יכול. לפעמים אני לא אוהב עבודות, זה לא קשור לתפקידי, אבל בדברים שאני יוזם, מן הסתם אני כן בוחר דברים שאני אוהב יותר ונושאים שיותר מעניין אותי לעסוק בהם, לרוב דברים יותר קלילים לעין, פחות נישתיים ופחות פוליטיים אולי, כי זה אני.

אז בוא נדבר רגע על פוליטיקה. בשביל הרבה יהודים אמריקאים הקשר עם ישראל מורכב. בגאלה האחרונה שלכם הקונסול הישראלי דני דיין יצא בהפגנתיות מהאולם כשנשיא בצלאל דיבר על חופש הביטוי בישראל ובארצות הברית. איפה אתה עומד ביחס לזה?

נכון, הקונסול החליט שלא מתאים לו להיות באירוע אבל אחר כך יושרו ההדורים והקונסוליה ממשיכה לתמוך בפעילות שלנו. רשמית, אנחנו נמנעים מפוליטיקה. כשאתה עובד עם תורמים אתה משתדל להימנע ממחלוקות או מעיסוק בנושאים שעלולים להיות נפיצים. באקדמיה עצמה כן מתעסקים בנושאים נפיצים, היו כותרות כאלו בארץ בעבר וזה בסדר גמור. בכל זאת מדובר בבית ספר לאמנות שבו תלמידים מביעים את עצמם, ובבצלאל לא עוסקים בצנזורה. יחד עם זאת, באמריקה, כשאתה רוצה את הכסף של אנשים, החוקים הם קצת אחרים, אין מה לעשות. זאת אומרת, אפשר להיתמם ולהגיד שאנחנו הולכים עם האמנות עד הסוף, אבל אני לא. אני לא רוצה לעצבן את התורמים, אני רוצה שימשיכו להרגיש שהאהבה שלהם לאמנות והאהבה שלהם לישראל מתבטאת בלעזור לאנשים צעירים שצריכים את העזרה. בתקופתי לפחות, לא היה תורם שהפסיק לתרום בגלל עניין כזה, או לחילופין, תורם שהגיע בגלל נושאים פוליטיים.

אפילו הציור של ביבי עם חבל התלייה? כי בבצלאל התמודדו עם זה באופן בעייתי מאד. 

כן, היה את המקרה עם הציור של ביבי ואנשים התקשרו למשרד, שאלו והביעו את מחאתם. אני מקשיב ומכבד את הדעה שלהם, ועדיין הסברתי לכולם שזה בית ספר, ולאמנים יש מרחב, וככה הם מביעים את הדעות שלהם. אפשר להתווכח, אבל זאת אמנות. בניו יורק, אנשים שתורמים כסף יודעים את זה, הם תורמים כי יש להם עניין באמנות.

מה עם אנשים שהם לא התורמים, לתנועת החרם על ישראל יש קשר לעבודה שלך?

לפני שפתחנו את תערוכת הנעליים היו הפגנות של תנועת החרם מול המשרדים של ״ארטיס״ והיינו בטוחים שזה יגיע גם אלינו. הכנתי לדנה, שישבה באותו זמן בגלריה, דף הוראות, מה עושים אם פתאום קורה משהו, ולא קרה כלום. מצד שני, כל שנה ״אייפק״ מזמינים אותנו לכנס שלהם בוושינגטון, לדעתי הם רוצים שקצת נצבע את הכנס בצבעים יותר כיפיים וקלילים, ואנחנו עושים את זה. מדי פעם שמעתי שאנשים לא מרוצים מזה שבצלאל הולכים ל״אייפק״ אבל אני לא רואה עם זה בעיה. אני מגיע לשם עם האג'נדה שלי, אני רוצה לפגוש אנשים ושיכירו את בצלאל, ואני חושב שזאת הזדמנות נהדרת כי יש שם שלושים אלף יהודים שצמאים למשהו קליל, לשחרר את המוח מכל ההרצאות שהם סופגים שם. זאת הזדמנות נהדרת ואני נהנה לעשות את זה, אתה יודע, להראות להם פתאום שמלות. יש אנשים שחושבים שזאת טעות, שבצלאל לא צריכים להיות בזה כי זאת הבעת עמדה. בסדר.

יש לי שאלה יותר פרקטית. מה הם חמישה צעדים פשוטים לאמן או אמנית שמגיעים לניו יורק?

צריך להגיד שאני לא מקנא באמנים שמגיעים לניו יורק, זה סיוט. אין לי דרך להציג תמונה ורודה לאף אחד. באמת, אני מקבל כל יום מיילים וטלפונים מבוגרים, מאמנים שהם לא מבצלאל, מסטודנטים שהתקבלו לתואר שני ולא התקבלו לתואר שני, ועם כולם אני מנסה להיות הכי פסימי. הייתי רוצה שהסצנה תהיה גדולה יותר אבל זה ממש קשה.

הדבר הראשון שצריך להבין הוא שהעובדה שהצגת בגלריה X או ביריד Y או בתערוכת הבוגרים של בצלאל וזאת הייתה הצלחה וכתבו על זה בעיתון, היא כמעט חסרת משמעות. זה נכון להרבה תחומים, גם כששחקן שהופיע ב״הבימה״ מגיע לפה אין לזה שום חשיבות. זה פשוט כל כך כל כך כל כך קשה. צריך אורך רוח, גם אורך רוח כספי, וצריך לעבוד קשה. אגיד משהו, שאני מעדיף לא להגיד באופן דיפלומטי אבל כן אנסה להישמע פחות נחרץ: הרבה אמנים שמגיעים לכאן מתחבאים מאחורי עלה התאנה, אני אקרא לזה, של "זאת האמנות שלי". כלומר: ״מצטער, זה מה שאני יודע, זה מה שאני עושה, זאת האמנות שלי." ועכשיו עשרות אמנים רוצים לזרוק עלי אבנים, הם שונאים כשאני אומר להם את זה, אבל אם אתה רוצה להצליח אז אתה רוצה גם להתקיים ואתה רוצה שיהיה לך כסף לאוכל, ובשביל זה צריך לפעמים גם להתגמש. ככה לפחות אני רואה את זה. מתקשרים אלי מארגונים לשאול "יש לך מישהו שרוצה לבוא לצייר לנו על הקיר? שרוצה לבוא להעביר אצלנו סדנא בקייטנה?״, או מבקשים לבוא למכור עבודות בבית הכנסת. מבחינתי, שיחות כאלו הן חלק מהמטרה שלי פה ואני שואל אמנים אם מתאים להם. כמובן שאף אחד לא מסכים, פשוט אף אחד. אז בסדר, זאת האמנות שלהם. יש גם יוצאי דופן, אני אוהב לפגוש אמנים שדבקים באמנות שלהם אבל מוכנים למצוא דרכים יצירתיות לעבוד יחד. למשל, יש פה צייר פורטרטים מעולה, שמתפרנס מציורים של חלות, וזה מגניב. זאת לא העבודה שלו, הוא מצייר אנשים וכל פורטרט לוקח לו חצי שנה. עד אז, הוא מצייר חלות, כי צריך לחיות. זה עדיין שומר על האינטגריטי האמנותי והציורי שלו. האם הוא ראה את עצמו כמי שמציג שלושים חלות בתערוכה? לא יודע, אולי לא. לפני הגאלה השנתית של בצלאל אני תמיד מחפש רעיונות ודברים מיוחדים לעשות. אני נפגש עם אמנים ומחפש משהו פרקטי, משהו שאנשים יוכלו לעשות עם הידיים, ואפשר אחר כך למכור את זה. כשאני שואל מי בעניין, אם יש למישהו רעיון, הרוב אומרים לא.

אירוע גאלה של אגודת ידידי בצלאל, צילום: חמי לרנר

שוב, אני לא רוצה לזלזל בזה. אני רק אומר שאתה חייב לבוא עם קצת מקום למשא ומתן, ממקום יצירתי, לדרך, לא לאמנות עצמה, להיות יותר גמיש עם הדרך, לא לסרב לארגון יהודי שמציע לך עבודה. אולי יש דרך לבוא לבית הכנסת ולמכור את העבודות שלך, שהלוואי ויהיו במומה יום אחד. אני מאמין שדווקא בבתי כנסת אולי יש מישהו שהוא בוועד של המומה. זה הכיוון. הביזנס הוא בעיה גדולה עבור אמנים, זה לא סוד, ואני חושב שגם בבצלאל לא מלמדים מספיק על הביזנס, וזה נכון גם לבתי ספר אמריקאים. אמנים וביזנס לא הולכים יחד. אם לאמנים אין גלריה, אז אין גם אף אחד שיושיב אותם ויגיד להם איך לעבוד. העצה שלי היא שתוציאו רשימה של מקומות רלוונטיים בנוואדה, תציעו את שירותכם. תציעו למכור, לדבר, לעשות פרזנטציה. לכו, תדברו על העבודה שלכם, על האמנות, תבנו מצגת. תתקשרו ל-״JCC״ בדרום קרולינה. תחיו את זה. אני מאמין בזה גם בקטע של "You never know" וגם בקטע שצריך לאכול, אז עושים מה שצריך.

קצת חוזר למה שהעורכת שלך אמרה לך בתחילת הדרך. לראות איך האמירה האישית שלך מתאימה למערכת.

כן והלוואי שזה לא היה ככה. בעולם אידאלי כל אחד היה יכול לעשות מה שהוא מוצא לנכון. המטרה שלי בשיחה איתך, ובהתחשב בכך שהריאיון מגיע לקהל של אמנים בישראל ובוגרי בצלאל בפרט, מתקשרת לעניין הזה בדיוק: אל תתנו למילים כמו גיוס כספים וביזנס לאיים עליכם. זה לא פיקניק להיות אמן, לא בניו יורק ולא בישראל. הייתי רוצה לעודד אמנים להיות יותר פרו אקטיביים, לעשות ולהמציא את עצמם בכל מני דרכים. קראת את הריאיון ויש לך רעיון לאמנות ציבורית על הכביש במנהטן? תכתוב מייל. אולי זה לא מעניין אותי, נכון, אבל אולי דווקא כן, וזאת הדרך, להציע פרויקטים לי, לפדרציות, למי שחושבים שמתאים לעבוד איתו. אני מניח של-80% אגיד שזה לא מעניין, ולא יכול להתקיים בגלל א', ב' ו-ג'. אבל פה ושם יהיו רעיונות שאשמח לקבל ולעשות ולעזור. היו פה הרבה אמנים שעשיתי איתם דברים. אני פתחתי את הדלת ואחר כך זה כבר עניין שלהם. כמו שאמרתי קודם, חייבים לפתוח את דלתות הסטודיו. אני מרגיש שזה חלק מהתפקיד שלי, לכוון, לעזור. אולי לא אוכל לעזור בעצמי, אבל אפנה למי שנראה לי מתאים. זאת בהחלט הסיבה שבגללה אני פה.

2 תגובות על "יש לנו אוצר שאפשר להתגאות בו"

    אודי מוכשר וחרוץ שמסוגל להוציא לפועל פרוייקטים מורכבים ביעילות מירבית.
    בצניעות ונחישות שם את האמנות הישראלית ואת בצלאל על המפה בארצות הברית!

    מרשים מאוד! עבודה חשובה עם תובנות מדוייקות לטובת האמנים הישראלים. בהצלחה אודי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.