"לא משנה מה את עושה, היא בפוקוס תמידי"

"כשהתחלתי ללמוד סגרו את החדר חושך. החזרנו את זה בכוח, ועכשיו חזרו ללמד חדר חושך בפעם הראשונה זה שנים, אבל ממקום יותר משוחרר ולא מחייב". חמישה צלמים צעירים, דור הביניים שבין הפילם לדיגיטלי, משוחחים עם יהונתן ה. משעל על עבודתם ועל האג'נדה שלהם.

"כשהתחלתי ללמוד סגרו את החדר חושך. החזרנו את זה בכוח, ועכשיו חזרו ללמד חדר חושך בפעם הראשונה זה שנים, אבל ממקום יותר משוחרר ולא מחייב". חמישה צלמים צעירים, דור הביניים שבין הפילם לדיגיטלי, משוחחים עם יהונתן ה. משעל על עבודתם ועל האג'נדה שלהם

בוא נתחיל, תגידו מי אתם, מה אתם עושים.

אביה וייס: "סיימתי את הלימודים בוויצו חיפה ב-2013. מתחילת הלימודים עסקתי בנשיות. בהתחלה היתה חשובה לי קרבה, כלומר נשים שאני מכירה. לא יודעת להגיד בדיוק איך זה התגלגל לעירום נשי, הרבה פעמים זה בכלל הגיע מהמצולמות שלי. ואז מצאתי את עצמי הולכת ברחובות, ובאיזשהו שלב התחלתי לבקש מנשים שלא הכרתי להצטלם, וזה התגלגל למפגשי צילום אצלן בבית. לא ברור לי איך זה קורה, לא נראה שהייתי מסכימה. זה נהיה מפגש על סף הטיפולי, ואלה גם קשרים שנשארו אחרי. אני עובדת רק אנלוגי. בתערוכת הגמר שלי זו היתה פעם ראשונה שמי שצילמתי ראו את עצמן על הקיר. הייתי בטוחה שכל אחת תיכנס ותתלוש את התצלום של עצמה מהקיר. הייתי שם שעה ופשוט הלכתי, הרגשתי שזה קיר התועבה. זה לא קרה – אני עובדת בשחור-לבן וחושבת שזה עוזר לי איכשהו להרחיק את הדימוי. זה עזר לי לשמור על המצולמות".

עבודה של אביה וייס

עבודה של אביה וייס

חן כהן: "סיימתי את הלימודים במחלקה לצילום במוסררה, 2013. מעניינים אותי תהליכי צילום אלטרנטיביים, על הקו בין הדיגיטלי לאנלוגי. אני אוספת חומרים ממדיות שונות, מציירת, ומאוד אוהבת לצלם בווידיאו ומשם לבחור את הדימוי שאיתו ארצה לעבוד – לייצר מונטאז' שאיתו אני ממשיכה בהדפסות דיגיטליות על סוגי נייר שמעבדים את הדימוי אפילו יותר. משם הדימויים עוברים לעוד שלב של עיבוד בחדר חושך. הדימויים נראים לא ממש סדרתיים, כל תמונה היא עבודה אינטנסיבית בפני עצמה. אני מתעסקת הרבה עם הגוף שלי, חותכת, קצת כורתת. לפעמים זה אגרסיבי".

"הייתי בטוחה שכל אחת תיכנס ותתלוש את התצלום של עצמה מהקיר. הייתי שם שעה ופשוט הלכתי, הרגשתי שזה קיר התועבה" (אביה וייס)

תומר רוטנברג: "סיימתי את הלימודים במחלקה לצילום במנשר, 2013. מצלם רק בפילם. גדלתי במקסיקו שמונה שנים, בגיל 12 התחלתי ללמוד לעבוד בחדר חושך, התשוקה לפילם התחילה שם. אני מצלם צילומי טבע, יותר נכון טבע פגוע – אתרי בנייה, אתרי הריסה, אתרי קריסה, אתרים מזוהמים. פחות צילומי טבע ונוף מרהיבים ויותר להראות את הטרגדיה בצורה המרהיבה שלה. הסדרה האחרונה שלי צולמה בבונקר של תעשייה צבאית. 20 שנה שהמקום מזוהם ואין אליו כניסה, באזור נוף-ים בהרצליה. שלוש שנים אני מצלם שם. ויש סדרה שצילמתי בתוך הבולענים בים במלח עם מצלמה בפורמט גדול".

עבודה של תומר רוטנברג

עבודה של תומר רוטנברג

ניבה סימון: "סיימתי ב-2013 לימודים במחלקה לצילום בבצלאל. אני נמשכת לעבודה טכנית בחדר חושך עם כימיקלים, כמו רוב מי שיושב פה, אבל מצד שני, אין לי הרבה סבלנות לתהליכים שהתוצאה שלהם כבר ידועה מראש. אני לא יכולה להקדיש את עצמי לתהליך של פיתוח פריים עם טסטים, הבהרות והסתרות. חיפשתי דרכים להשתמש בחדר חושך בשילוב של טכניקות חדשות. יום אחד פשוט הצמדתי את האייפון שלי לנייר צילום. ברגע שקלטתי מה עשיתי, החלטתי לבדוק מה קורה כשאני מקרינה וידיאו דרך האייפד על הנייר. כמו בחשיפה ארוכה, עצמים עומדים נשארים חדים ומה שנמצא בתנועה נמרח. אחרי הקרנה של דימויים ממצלמות וידיאו בזמן אמת של אתרי סקי או בריכות ציבוריות, וידיאו של פיצוצים, פיגועים ותאונות, אחרי שהוצאתי ממעמקי היוטיוב את כל הגועל, הגעתי לעמוד של דובר צה"ל. נחשפתי לסדרה של תצלומים מכלי טיס שמתעדים חיסולים של בכירים בחמאס. תיעוד של רגע המוות של אדם. אני צופה בהוצאה להורג".

איב ג'נקינס: "סיימתי את הלימודים במדרשה לאמנות. בגיל ארבע קיבלתי מצלמה ויצאתי לרחוב וצילמתי איש שחור. דרך המצלמה הבחנתי בפעם הראשונה שיש אדם שחור. מאותו רגע המצלמה הפכה לכלי של הבנת העולם, דרך לחקור את המשפחה שלי או את החברים שלי, להבין את הסביבה. את פרויקט הגמר שלי התחלתי רק לפני שנתיים, במדרשה. חברי הגאים יושבים הרבה על אתרים של היכרויות לסטוצים, הבנתי שיש קודים מובנים. לפי זווית הצילום אפשר לזהות אם מישהו הומוסקסואל או סטרייט, אקטיבי או פסיבי. החלטתי לצלם את עצמי בתור הומו לפי הקודים האלו. יש לי גם רצון להיות דמות פיקטיבית כזאת, רחוקה ממי שאני בחיים ואולי מישהי שהייתי רוצה להיות. ובתוך זה שילבתי בדיחות קטנות על צילום, פילטרים משנות ה-70, קונבנציות של סטודיו ופוטושופ שמצחיקות אותי. אני מצלמת בקודאק ומכונת הפיתוח במדרשה קצת מקולקלת, היא דופקת את הצבעים באופן שאני אוהבת".

איב ג׳נקינס

איב ג׳נקינס

מה צילום עושה היום? ספרו לי דרך העבודות שלכם, לא בתיאוריה.

חן כהן: "צילום הוא ישיר, הוא נלקח מתוך המציאות. בשבילי הוא כלי ראשוני לראות ולהבין מה צריך לעשות הלאה. משם, דברים יוצאים החוצה. יש בצילום רצון לשנות את המציאות ולהגיד עליה משהו, צילום עובד בשבילי מבפנים החוצה. כשעשיתי מסע בהודו, צנחתי עם מצנח רחיפה, כל-כך פחדתי שפשוט הסתכלתי כל זמן הריחוף דרך המסך של המצלמה. לא ראיתי כלום כי צילמתי כל הזמן, זה הגן עלי מהפחד".

"הדימויים נראים לא ממש סדרתיים, כל תמונה היא עבודה אינטנסיבית בפני עצמה. אני מתעסקת הרבה עם הגוף שלי, חותכת, קצת כורתת. לפעמים זה אגרסיבי" (חן כהן)

אביה וייס: "המצלמה היא טכנית. כמו שחן אומרת, יש את המציאות, וכשאני עם המצלמה ונמצאת עם המצולמות שלי, הרבה יותר קל לי ולהן שאני מסתכלת עליהן בזמן שהן מתפשטות. דרך העדשה אני מרגישה שאני פחות בוחנת להן את כל הגוף. המצלמה מגנה עליהן. בו בזמן היא הדבר הכי לא מגן, כי כשאת מצלמת מישהי, את לוכדת לה את הנשמה".

איב ג'נקינס: "יש לי מצלמה ישנה, סבא שלי היה צלם. הוא הביא אותה מגרמניה, והיא אטית כזאת. תמיד בפוקוס. לא משנה מה את עושה, היא בפוקוס תמידי. בשבילי צילום ממקד את המבט על מה שאני מנסה לראות ולהבין".

ניבה סימון: "כנראה לא סתם אני נמצאת בצד מסוים של המצלמה. אני לא אוהבת שמצלמים אותי, זה משהו שיצא לי לשמוע מהרבה צלמים. אני כן מתחברת לעניין של הישירות. מצב האפס של המצלמה. היא מצלמת מה שנמצא מולה, זה הכי ישיר. יצרתי מנגנון חדש שיוצר צילום חדש, בעצם בלי להחזיק מצלמה. לא צילמתי תמונה אחת חדשה בפרויקט שלי. זה מעלה שאלות שמעניינות אותי. האפשרות לצלם פתוחה לכל מי שיש לו טלפון סלולרי. אני מנסה למצוא דברים חדשים בתוך זה, שמעניינים אותי בתוך שטף הדימויים שמציף אותנו".

חן כהן: "נורא קל לצלם, נורא קל להוציא את האייפון. פתאום אפשר לצלם הכל, ויש לי מלא חומרים לצאת מהם, להסתכל עליהם ולחפש בהם דברים. זה מדהים, הידיעה הזאת שכל דבר הוא חומר, וככה גם היציאה שלי החוצה מלאה בהשראה. כבר אין לי היכולת להסתכל במבט תמים. בגלל שלמדתי צילום, אני יוצרת המון רגעים. בכלל אין לי צורך במצלמה. אלה רגעים שנוצרים בשיטוט שלי ובהקשבה. אני מקשיבה לכל דבר כמעט, מהמקום של הצילום, זה מה שמעניין בללמוד צילום, ללמוד לשים לב, ללמוד להקשיב".

עבודה של חן כהן

עבודה של חן כהן

תומר רוטנברג: "אני מתכנן את הפריים עוד לפני שיצאתי לשטח, מתחיל בגדול ומצטמצם עם השהייה במקום עצמו. ואז המבט שלי הכי ניטרלי. בסופו של דבר אעשה את הקליק מול האובייקט, לא אגע בתמונות, לא אעבד אותן. בדרך כלל אנחנו מצלמים, מסתכלים על התוצאה, ואחרי זה מתחילים לחשוב. אצלי זה הפוך, לפחות בשנים האחרונות. גם אין לי הצורך להיות עם מצלמה עלי בכל זמן".

בואו נדבר על חומר, על הפרקטיקה. בעצם אלה שני דברים שונים. אני מרגיש שאצל כולכם יש עיסוק מאוד מרכזי בפרקטיקה, לפני שיש תוצר.

חן כהן: "חשבתי שהתעסקתי בקצוות של המדיום, ובכלל ההתעסקות שלי היתה פיזית, בגוף שלי. אחרי זה הבנתי שזה נעשה בעיקר דרך החוויה של הצילום. לא קראתי לעצמי צלמת עד שקראו לי צלמת, בכלל לא שמתי לב שזה מה שאני עושה".

אביה וייס: "אם הייתי יכולה, הייתי לוקחת את כל הנשים שלי וממסמרת אותן לקיר. הרבה פעמים כשאני איתן, אני מרגישה שאני רוצה אותן ככה, כמות שהן, אבל בסופו של דבר זה שטוח. זה על דף. אין לי ספק שאם הייתי מצלמת נשים במצלמה דיגיטלית ומתעסקת עם זה במחשב, לא הייתי מסוגלת לעשות את זה. אין שום סיכוי. כל-כך חשוב לי להיות איתן בחושך, להיות איתן בכימיקלים ולפרק אותן פיזית. לא הייתי מצלמת כל אחת. זה לחלוטין משהו שקורה לי במפגש הפיזי איתן, שמושך אותי אליהן. באיזשהו מקום אני מרגישה שזה ניצול שלהן, שרק בא לי אותן בשביל שיהיה לי אותן על הקיר אחר-כך, שאוכל לשחק איתן בחדר חושך. ואני גם מתאהבת בהן אחרי שראיתי אותן. תמיד אחרי שאני מסיימת ובדרך לפתח אני מתרגשת, 'יש לי את זה, יש לי את זה! יש לי אותה!'. זה כאילו תיעודי, אבל לא. מאוד קשה להגדיר את זה, כל מה שאני יודעת שאני רוצה את זה, שאני חייבת את זה".

"אחרי שהוצאתי ממעמקי היוטיוב את כל הגועל, הגעתי לעמוד של דובר צה"ל. נחשפתי לסדרה של תצלומים מכלי טיס שמתעדים חיסולים של בכירים בחמאס. תיעוד של רגע המוות של אדם. אני צופה בהוצאה להורג" (ניבה סימון)

תומר רוטנברג: "להסתכל על שקופית דרך הלופה זה שיא, אין יותר כיף מזה. בשקופיות, לראות את התוצאה אחרי הפיתוח בצורה הכי תלת-ממדית, הכי חיה שאפשר להיות, יש בזה משהו. ייקח המון זמן עד שצילום דיגיטלי ישתווה לחוויה הזאת".

איב ג'נקינס: "זאת לא רק החוויה, זאת גם פרקטיקה של ראייה – הצילום הדיגיטלי מבחינתי לא תופס את מה שהאנלוגי רואה. הוא לא תופס דברים. יש דברים שהוא לא רואה, יש דברים שהוא מנסה לפתור באיזה דרך חישובית. יש כמות צבעים מסוימת שהאדם מצליח להבחין בהם, בזמן שהכימיקל מצליח להבחין בדברים שהאדם לא מסוגל לראות".

עבודה של אביה וייס

עבודה של אביה וייס

תומר רוטנברג: "פעם באמת כל מי שצילם, גם אם זה היה האבא החובב שצילם את הילד, ידע קצת לצלם".

ניבה סימון: "מה הגבולות של הצילום? זה גם העסיק הרבה סטודנטים בשנה שלי. כשהכנו את התערוכה זה היה מאוד מובהק, שאין רק צילום על הקיר. היה פיסול, היו הרבה אובייקטים".

אביה וייס: "כן, זה מה שהפתיע אותי בתערוכת גמר שלי, שהייתי כזאת לא מרוסנת. תמיד נחשבתי לנערה צעירה ומבולבלת, ופתאום התערוכה שלי, כשהסתכלתי עליה, היתה עם עבודות טובות והכל כל-כך נקי ושקט".

מה המרחק בין תחילת תהליך העבודה לתערוכה?

תומר רוטנברג: "פתאום אתה בלחץ וצריך היום לבחור עבודות. ואז הביקורות, שבה אתה עושה עוד איזה סינון. בסופו של דבר מדובר על כמה דימויים מתוך מאות".

חן כהן: "אבל ברגע שמבינים שזה הולך לצאת החוצה, משהו משתבש. תמיד משהו משתבש. פתאום יש צופה, וצריך לתווך בין העבודות שלי לבין הצופה. עמדתי מול התערוכה שלי, וחברים מהכיתה שאלו, 'איפה כל העבודות שלך?'".

אביה וייס: "הפתיע אותי. עירום זה הנושא הכי מטופל אי-פעם, ועדיין אנשים מגיעים והם 'אוהוהו'. עם ילדים זה ממש כאילו חושפים אותם למשהו נורא".

איב ג'נקינס: "ילד אחד שאל אותי: 'אבל למה את עירומה בכל התמונות?'. אמרתי לו, 'כי נורא חם בישראל, נעים להיות עירומים'. והוא אמר לי, 'נכון'. אני לא מרגישה שיש לי בעיה עם עירום, אני לא מרגישה שעירום הוא דבר מיני. ככה עשיתי את זה, בתערוכה כבר לא היתה לי שליטה יותר, התהליך הסתיים".

עבודה של ניבה סימון

עבודה של ניבה סימון

אמרתם קודם, "אנחנו דור ביניים". תסבירו.

ניבה סימון: "מבחינת הצילום גדלנו עם מצלמות פילם, בדיוק בשלב של המעבר וההתפתחות המשמעותית של המצלמות הדיגיטליות. את רוב הנסיונות שלי עשיתי על ניירות פגי תוקף כי קשה ויקר להשיג חדשים".

תומר רוטנברג: "פשוט כיוון שעברנו את המהפכה הצילומית. זה יתרון בעיני, כי זה נותן לך פרספקטיבה על הכלים שיש לך, ואפשרויות הבחירה לעבודה הן יותר גדולות".

איב ג'נקינס: "עברנו את המהפכה הדיגיטלית באופן כללי, לא רק בצילום".

אביה וייס: "אני מקנאה במי שלומד עכשיו. ההתעסקות של מי שגדל עם מצלמה דיגיטלית היא כל-כך הרבה יותר פתוחה מאיך שאותנו לימדו, סך-הכל כמה מחזורים מעל. יש המון התעסקות עם המדיום. כשהתחלתי ללמוד סגרו את החדר חושך. החזרנו את זה בכוח, ועכשיו חזרו ללמד חדר חושך בפעם הראשונה זה שנים, אבל ממקום יותר משוחרר ולא מחייב".

איב ג'נקינס: "כי אנחנו מכירים גם אחרת ויש לזה משקל. ניסיתי להשתמש במצלמה הדיגיטלית. אף תמונה שצילמתי לא היתה טובה. אין לי הסבר לזה".

חן כהן: "זה בדיוק זה, המלחמה שהיתה לי עם עצמי. קניתי מצלמה ממש טובה בשנה האחרונה ללימודים. נזכרתי לקנות מצלמה טובה. לא נגעתי בה עד עכשיו. פתאום אני מתוסכלת שאני לא מצליחה לייצר יותר 'פריימים טובים'. אבל זה לא מייצר אצלי מוטיבציה מספיקה לעבוד על שיפור היכולות הטכניות של אור, קומפוזיציה, מהירות. זה לא מצליח לעניין אותי".

"חברי הגאים יושבים הרבה על אתרים של היכרויות לסטוצים, הבנתי שיש קודים מובנים. לפי זווית הצילום אפשר לזהות אם מישהו הומוסקסואל או סטרייט, אקטיבי או פסיבי. החלטתי לצלם את עצמי בתור הומו לפי הקודים האלו" (איב ג'נקינס)

מה זאת ההגדרה הזאת של "פריימים טובים"?

אביה וייס: "הם האויב. אני מחזיקה ביד מצלמה דיגיטלית, וכאילו הכל יותר קל. זה מה שמצלמה דיגיטלית עושה, נותנת לך את זה הכי קל. ולי זה נראה הכי קשה בעולם. אני לא מבינה מה הולך שם, פשוט לא מצליחה. אני לא יכולה להסתכל דרך המסך, ולא מצליחה לראות. ברגע שיש לי מצלמה ישנה שבקושי עובדת, אין לה מד אור ואני מנחשת איך לצלם איתה, שם אהיה מאושרת. פחות מפחידות אותי הטעויות שיכולות לקרות. אני לא סומכת על המצלמה הדיגיטלית. השחור והלבן בהדפסה זה פשוט עולם אחר. יש שם פרטים שבמחשב פשוט נראים כמו בוץ".

חן כהן: "את מצלמת וזה מה שיוצא. אני שמה את הפילם, אולי קורה שם משהו, תמיד יש אי-ידיעה. בהתרגשות הזאת של הרגע שאת פותחת כדי לראות אם הפילם לא נשרף. זו התרגשות כל-כך עצומה. זה קסם".

ניבה סימון: "צילום אנלוגי הוא גם צמצום של כל האפשרויות הדיגיטליות. אם אני מצלמת בדיגיטלי ופותחת תמונה במחשב, ועוד שבוע אפתח אותה תמונה ואערוך אותה מחדש, בכל פעם אערוך אותה אחרת. יש אלף אפשרויות. בעבודה שלי בחדר חושך כל עריכה היא מכרעת".

תומר רוטנברג: "פריים טוב הוא חשוב, תמונה יפה זה חשוב. בדרך כלל אנשים שעומדים מול הפרינטים שלי, בגודל שבו אני מדפיס, זה עושה את האפקט שאני רוצה. את התחושה שהצופה נמצא במקום שבו צילמתי. רק באמצאות פריים טוב מישהו בכלל יוכל להבין איפה הייתי, מה חשבתי ומה קורה. גם כל אחד יוכל לקחת את זה באיזשהו אופן לכיוון שלו. לפרש את התמונות ולהזדהות איתן".

איב ג'נקינס: "כן, אפשר לעשות הדפסות מאוד גדולות. טווח האפשרויות רחב. אבל יותר חשוב לי השלב שבו את שואלת את עצמך מה אני רוצה להגיד, מה אני רוצה להגיד מתוך ההיסטוריה, ואיך אני אומרת זה. במה אני נוגעת ובמה אני לא נוגעת".

עבודה של איב ג׳נקינס

עבודה של איב ג׳נקינס

לאן אתם לוקחים את העבודות שלכן ושלכם הלאה?

איב ג'נקינס: "אני החלטתי שמה שרציתי לצלם בסטודיו, אני רוצה לצלם בסביבה שיותר תחזיר את מה שאני עושה לחיים. לא שזה לא יהיה מבוים. אני לא רוצה שזה יהיה בסביבה סטרילית. אני עושה עוד תחבירים שהם לא רק גוף או לא רק אני, ולא רק עירום".

ניבה סימון: "מה שמאוד מעסיק אותי עכשיו זה השילוב של טכנולוגיה ותהליך יצירה אצל ילדים בבית-ספר. מה שעושים ברוב המקומות זה עדיין שמרני. רק קצת במגמת שינוי. זה הרוב הכולל, זה בעיקר מחליפים את המלה 'טכנולוגיה' ב'מדיה', וחושבים שהשימוש במצגות פאואר-פוינט מתוחכמות או לשלוח את הילדים לחפש משהו באינטרנט זה מאוד חדשני. השימוש שלי בפרויקט עם השילוב של ההיי-טק עם הלאו-טק פתח אצלי הרבה רעיונות, והתחלתי לקרוא על זה וראיתי שזה עולם שלם. יש עוד הרבה מה לעשות".

עבודה של ניבה סימון

עבודה של ניבה סימון

תומר רוטנברג: "אני רואה את עצמי ממשיך להתמקד במה שהתעסקתי בו בשנים האחרונות – השתלטות של הטבע על האדם והאדם על הטבע, אזורים שנראים פשוטים, מוזנחים או הרוסים, אבל שיש בהם סיפור. אני אוהב לנסות ליצור רגש ומשיכה אל מקומות ומצבים שאפשר לחלוף עליהם כל יום ולא לתת להם תשומת לב, הם בנאליים. הפריזמה שלי מתעמקת ונותנת להם את הבמה מזווית אחרת, ואז אנשים מצליחים לראות בהם את היופי והקסם שבעצם היו שם כל הזמן".

חן כהן: "אני פשוט נהנית להגיע למקומות שלא תיכננתי, לרגעים כאלה שיוצאים לי במקרה. נראה לי שאמשיך לעשות את זה. הבנתי גם שהרבה יותר מעניין לעבוד כקבוצה. נורא קשה לצאת לבד. הייתי רוצה להתחבר לקבוצה או להקים קבוצה לעבודה משותפת. אני אמנם עובדת נורא אישי, אבל בטוחה שדברים מתחברים בצורה שלמה כשיש דיאלוג ולמידה משותפת. מתאים לי להיות עם אנשים שיוצרים ונותנים לי השראה ונותנים ביקורת. זאת אומרת שיהיה איזה שיח על יצירה ואמנות, ביום-יום. המזל שלי שבירושלים זה מאוד קל להיות בסביבה כזאת. אני מקווה להישאר שם".

אביה וייס: "אני אמשיך. לא יודעת בדיוק לאן. אולי להיכנס יותר לניסויים ולגבולות להרחיב את הגבולות. לחפש יותר חופש בעשייה. הצילום יהיה מה שייצא ממנו – הנושאים ישתנו או תמיד יישארו אותו הדבר, אבל העיסוק יתפתח. זה הכיוון כרגע, וזה מאוד מפתיע ומאוד מרגש, מאוד מחזק ומפרה והרבה יותר מעניין. אני עובדת עם שותפה לפרויקטים, קצת נמאס רק מעצמך כל היום. בלימודים אתה כל-כך מגן על עצמך, נראה לי שאפשר קצת להרפות מזה. זהו. פשוט ליצור. להתרחק קצת מהגבולות בגלל הפחד שלי מכל הצד הטכני. ומצד שני, אני די עושה מה שאני רוצה. אז ללכת עם זה, לא מתוך הפחד אלא מתוך העבודה, הניסוי והטעייה".

עבודה של חן כהן

עבודה של חן כהן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.