נועה צדקה

  • כחול-לבן-אדום: הניב המקומי של אמנות גוף רדיקלית

    איזו משמעות פילוסופית ניתן לאתר בתופעת הפגיעות העצמיות כמעשה של אמנות, ואיזו מורכבות מגולמת בפגיעה עצמית באמנות גוף ישראלית (או בהעדרה)? פרק מספרה של ד"ר חנה פרוינד-שרתוק "למה הם עושים את זה לעצמם: פגיעה עצמית באמנות גוף רדיקלית"

  • "זה האוויר של המקום, הוא חי מקטסטרופות"

    "אני מגיעה עם המון דברים והם נשלפים לאט-לאט. יש צילומם תלויים, יש שאריות של הסתגרויות קודמות ויש משפטים. צילומים על הקיר, אובייקטים קטנים. זה מה שרואים. שערות שגזרתי בלונדון שעדיין איתי, נשיקות שלי על הקיר, כל משפט שעלה לי ורשמתי. כמה מהאנשים מצפים לדם, ומתאכזבים כשאין". שיחה עם נעה צדקה בעקבות תערוכתה בגלריה בארי.

  • מאז שהסדר הושכן

    "דופנות הרחוב התגלו רק כשהכל חזר לסדרו הרגיל, כי לשעה קלה התרגלנו אל נשימה אחרת וכשהיא נפסקה הפכנו מודעים אל הצרוּת". על ספרה של עדי שורק "לפעמים מאבדים אנשים".

  • אי-מהות

    גם לאחר מאות שנות ייצוגי אמהות באמנות, ובכללן עשרות שנים של אמנות פמיניסטית, תערוכות נמנעות מעיסוק בסוגיית הדיכאון שלאחר לידה. תערוכה חדשה תוהה על טיבה של התופעה.

המלצות מרחבי הרשת