הביאנלה בוונציה

  • שיילוק ובריכת המים השחורים של עזה

    שיילוק ובריכת המים השחורים של עזה

    “האנטישמיות אינה רק דימוי מוכר ומובן, אינסופי ונצחי. האנטישמיות מתקיימת כשיח חברתי הנטוע בתוך מציאות פוליטית קונקרטית, ולכן הדרישה לעסוק בדימוי בלי לדון בשיח (תנאי קריאה, אופן התקבלות) ובלי להידרש למציאות (מלחמת עזה) לכל הפחות מוזרה”. שאול סתר בתגובה למאמרו של דוד שפרבר, “שובו של הדרקון היהודי”

  • קיוסק

    קיוסק

    “האוטופיה בזעיר אנפין שמעמידה ההצעה היא הכלאה בין צורה גיאומטרית טהורה (קובייה שחורה) למבנה ארעי מיתולוגי של סוכה, הצעה לחלל מגורים החורג מטיפולוגיה אדריכלית המתעלמת מדפוסים מקומיים וורנקולריים, ומנגד גם מבנה של שום מקום שלכן ביכולתו להשתרש בכל מקום. מחשבה זו עולה בהצעה בעיקר על רקע מחאות חברתיות ושינויים קיצוניים במזרח התיכון ובישראל של ראשית העשור השני למאה זו”. גיליון 08 כולל הצעות ממשיות ומדומיינות לביתן הישראלי בביאנלה בונציה, והפעם: הצעתם של ז’וזף דדון ודרורית גור אריה

  • Valid

    Valid

    “הסרטים של עודד הירש מעבירים את אפקט הפציעה מאב לבן, ומהנפגע עצמו אל המעגלים הקרובים אליו. הם מייצרים אלגוריה דרמטית להתגייסות העילאית הנדרשת כדי להתגבר על הדרך עמוסת המכשולים של הפציעה. גדולתו של הירש ביכולתו להרחיב את היריעה ולהטיל את צללי הפציעה על אידיאת ההתיישבות באדמת הארץ, ועל ערכי הסולידריות הקבוצתית שהיו בבסיס האתוס הציוני. הוא משליך את דמות אביו העקודה אל כיסאה אל המרחב הקדמוני של הארץ, כהד לעקדה קדמונית, להקרבת קורבן אדם למען המולך של הארץ. ורק הקהילה שסביבו מושיטה לו יד ומגנה עליו”. גיליון 08 כולל הצעות ממשיות ומדומיינות לביתן הישראלי בביאנלה בונציה, והפעם: הצעתם של עודד הירש וטלי תמיר

  • When the Bell Rings

    When the Bell Rings

    “אנחנו תופסים את התקופה שבה אנו חיים, כמאיימת על בית הגידול האקולוגי, הדמוגרפי, החברתי והתרבותי שלנו. אנו חיים בבתר (פוסט) עידן: פוסט אובייקט, פוסט מקום. גם בראייה מדינית־אזורית, אנו חיים בארץ חסרת גבולות קבע שבה בני לאומים, דתות ואמונות שונים נאבקים על טריטוריה ועל ביסוסו של הנרטיב והמקום שלהם. גם אנחנו — חברי סטודיו שיתופי — מחפשים מקום”. גיליון 08 כולל הצעות ממשיות ומדומיינות לביתן הישראלי בביאנלה בונציה, והפעם: ההצעה של סטודיו שיתופי

  • מציאות שבורה, אזורים בתנועה

    מציאות שבורה, אזורים בתנועה

    “ישראל של 2024 היא מדינה מקוטבת ומפוצלת, לא רק מבחינה פוליטית אלא גם מבחינה מרחבית. המרחב הישראלי הוא מרחב של ״אזורים שבורים״ שנוצרו ונכפו על ידי פרויקט ההתיישבות הציוני וייהוד המרחב, ועל ידי מדיניות פיתוח מתמשכת אשר הובילה לפרגמנטציה שהיא גם מצב גיאוגרפי וגם תהליך סוציו־פוליטי”. גיליון 08 כולל הצעות ממשיות ומדומיינות לביתן הישראלי בביאנלה בונציה, והפעם: הצעתן של ליאת סאבין בן שושן ובת-אל יוסף רביד

  • הפרדה, ערים מזקנות, העיר החד ממדית ופעמון אזעקה

    הפרדה, ערים מזקנות, העיר החד ממדית ופעמון אזעקה

    “ארבע הצעות לביאנלה לאדריכלות בוונציה, שנוצרו בעשור האחרון. ההצעות עוסקות במגמות אדריכליות ותכנוניות שמטרתן יצירת יחסי כוח מרחביים או שיפור איכות החיים: התגדרות בגדרות ובמכשולי הפרדה, התמגנות בממ”דים, תכנון ערים חדשות ושינויים בשימוש במרחבי העיר על ידי זקנות וזקנים”. גיליון 08 כולל הצעות ממשיות ומדומיינות לביתן הישראלי בביאנלה בונציה, והפעם: הצעותיהם של שלי כהן, ערן טמיר טאוויל, כרמלה יעקבי וולק, אפרת ידיד, דרורית גור אריה, ניר רותם וטולה עמיר

  • חזיונות ציון: מכון המקדש בוונציה

    חזיונות ציון: מכון המקדש בוונציה

    “חלל ייעודי למחשבה ולשיחה יסופק למבקרים שירגישו מוטרדים, מוצפים, מלאים שמחה, או שנדבקו במקרה בסינדרום ירושלים”, גיליון 08 כולל הצעות ממשיות ומדומיינות לביתן הישראלי בביאנלה בונציה, והפעם: הצעתו של רונן אידלמן

  • ״מה שהיה ומה יהיה״

    ״מה שהיה ומה יהיה״

    “זו לא הצעה אסתטית מענגת עם רמות מטאפוריות שונות, אלא פגיעה ממשית בבשר החי של נסיבות ההצגה, שהיא בעצם יצירה של דבר חדש. אי אפשר להתחמק מהעובדה שמחיקה של דבר, כמו גם חתך או פציעה, עומדת כפעולה בפני עצמה”. נמרוד סמוראי לוי בשיחה עם ציבי גבע, מתוך גיליון 08 במהדורת הדפוס של ערב רב

  • כמות דמוקרטית לעומת איכות אוצרוּתית

    כמות דמוקרטית לעומת איכות אוצרוּתית

    “עניין שעסק בו פנו היה כיצד לכנות את קבוצת האמנים מארץ ישראל. “אמנים מפלסטינה”, ״אמנים יהודים מפלסטינה״. פנו ביקש כי לשון הכיתוב תהיה “אמנים מארץ ישראל, פלסטינה”. הכיתוב שנבחר לבסוף נפרש באותיות גדולות על פני שני קירות ניצבים של אולם התצוגה. על אחד מהם הופיע הכיתוב “ארץ ישראל” ועל האחר ‘אמנים פלסטינים'”. אליק מישורי על אמנות ישראלית בביאנלה בוונציה מאז שנת 1948 מתוך גיליון 08 במהדורת הדפוס של ערב רב

  • זרים בשום מקום

    זרים בשום מקום

    “החלוקה הכרונולוגית והתמטית כמעט שאינה מאפשרת קשרים אסתטיים בין־נושאיים ובין־דוריים. עצם העובדה שזו הביאנלה הראשונה בשנים האחרונות שבה נכללו יותר אמנים מתים מחיים, עובדה שזכתה לביקורת חריפה עם פרסום רשימת האמנים, אינה בעייתית בפני עצמה. הבעייתיות היא שלא מאפשרים לאמנות לחיות”. קרן גולדברג על ״Foreigners Everywhere״, התערוכה הבינלאומית, הביאנלה ה־60, ונציה

  • הכנפיים של האריה המעופף בוונציה: תרבות הביטול ומכתבי המחאה בעידן הפוסט אמת

    הכנפיים של האריה המעופף בוונציה: תרבות הביטול ומכתבי המחאה בעידן הפוסט אמת

    “העיצוב החקייני של הלוגו, הניסוחים הבוטים, סגנון הכתיבה הייחודי, השימוש במקורות מידע חיצוניים רבים, העדרם של נותני חסות או במה מוכרת, תרגום מיידי לעברית ולערבית (בניגוד למכתבים אחרים, שהתפרסמו באנגלית בלבד), ההתייחסות המפורטת להיסטוריה של הכיבוש ולנַכְּבָּה, לצד הדרישה לביטול ההשתתפות, כל אלו מעידים על זהותו החריגה של המחבר הקולקטיבי, ומעוררים שאלות הנוגעות הן להתייחסות הולמת והן לגבולות הכוח וההשפעה שלו.” חנה אנושיק מנהיימר על מכתב המחאה של ANGA

  • אינפנטילית לרוב, רדיקלית לרגעים

    אינפנטילית לרוב, רדיקלית לרגעים

    “זוהי ביאנלה נטולת הומור, מעוף ותעוזה. במקום לממש את ההצהרות החגיגיות במפגן יצירה דיוניסי, פעלה מאסל לפי מתכון אופנתי ובנאלי כמעט, המשלב עבודות היסטוריות ודידקטיות עם קורטוב אמנות חברתית ואסתטיקה פורמליסטית. על הרקע היבשושי הזה בלטו כמה עבודות שהצליחו לפרוץ את המבנה השגור”. קרן גולדברג על הביאנלה ה-57 בוונציה