קמתי הבוקר ושוב שמעתי על שלושה חיילים שנהרגו – עוד ילדים שנפלו על מזבח נתניהו וממשלתו, במלחמה שאיבדה כל תכלית, פרט לאחיזתם הנואשת בשלטון.
הרגשתי שאני נעשה אדיש. מרוב “הותרו לפרסום”, כבר קשה להרגיש. והאדישות הזו הבהילה אותי.
אז ניגשתי לצייר – להוציא את הכאב, את הזעם, את הייאוש.
הדימוי שעלה היה ברור: הנאשם, כאוכל מוות. ניזון מהמוות. חי ממנו. משגשג על חשבון חייהם של אחרים.
אבל אני לא נשאר רק שם.
לכל דבר יש סוף. גם למלחמה. וגם לשלטון הבלהות.
ואני, למרות הכול – אופטימי ומאמין שהאור יגבר על החושך.
