תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת

תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד”ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ’ יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד”ר הדרה שפלן-קצב.

“יצירתה של תמר נסים היא תרומה יוצאת דופן לשדה האמנות הפמיניסטית בישראל”, נכתב בנימוקים לפרס. “לאורך שנים היא בונה גוף עבודה עקבי, מורכב ורב-שכבות, המציע מבט ביקורתי ורגיש סביב סוגיות של מגדר, זהות, זיכרון, משפחה ויחסי כוח אתניים ולאומיים במדינת ישראל. עבודותיה, ואולי בראש וראשונה הטרילוגיה ׳הפרויקט ההיגייני׳, משלבות היבטים ביוגרפיים וקולקטיביים ומצליחות לחשוף את האופן שבו מבנים חברתיים ותרבותיים נצרבים בגוף, בחפצים, בדימויים ובתודעה, במיוחד בזו הנשית. נסים מטשטשת גבולות מדיומאליים בין תיאטרון, פרפורמנס, צילום וקולנוע. מכלול עבודתה הפך אותה לאחת היוצרות הייחודיות והמרתקות של העת הזו”.

תמר נסים, “הפרויקט ההיגייני”. צילום: שי סקיף. צילום מתוך וידיאו, 2021

על הציון לשבח לדפנה שלום נכתב: “מרגע חזרתה לישראל, לאחר לימודי אמנות בניו-יורק בהאנטר קולג’, יצרה דפנה שלום גוף עבודות מרשים ומרתק. התערוכות שלה מאופיינות בעומק רגשי לצד דיוק וקפדנות, והיא עושה שימוש ברפרטואר מרשים של ערכים אמנותיים. שלום המשיכה לא רק במדיום הצילומי, אלא במגוון טכניקות ומדיומים – מיצבים, עבודות וידיאו, ציור, קולאז’ וטכניקות מעורבות.

היא עוסקת בסוגיות של מיליטריזם וקוראת קריאה פמיניסטית לאי-אלימות, וכן מציפה תובנות על הורות בכלל ואמהות בפרט, וכן אקו-פמיניזם, המציע התערבות מושכלת בשאלות על גבריות, מיליטריזם, הומו-ארוטיות, כוח ורכות, שנים רבות לפני שמושגים אלו הפכו ל’לימודי גבריות’ ולמונחים אופנתיים. שלום היא גם מן החלוצות שיצרו אמנות קהילתית המצליחה, באופן נדיר, לאחוז בחבל משתי קצותיו: מחד, יצירת עבודת אמנות קולקטיבית העומדת בסטנדרטים האמנותיים הגבוהים ביותר, ומאידך, יצירת עבודה קהילתית עמוקה, המעניקה כבוד לתושבי השכונות ואינה עושה בהם שימוש אינסטרומנטלי”.

דפנה שלום, Second Nature”, 2012″

על דועא בסיס כתבו השופטים ש”היא קול עכשווי צעיר ומבטיח, בולט ונוכח מאוד בשדה האמנות. מאז סיום לימודיה, מציגה ומשתתפת בפרויקטים רבים, מתמודדת באומץ ובמקוריות עם יחסי כוחות מורכבים סביב זהות נשית, מסורתית וערבית-דרוזית. דועא עוסקת בהתמדה ובתעוזה במערכת היחסים הסבוכה שבין שורשיה המקומיים, התרבותיים והמסורתיים ובין הקולות הפנימיים המבקשים ביטוי וחירות. הגוף, התנועה, חומרי המקום, וביניהם האדמה והפחם, הן כחומר והן כמטפורה, מהווים עבורה יסודות שהיא מעבדת לכדי התמרה אמנותית. כאמנית רב-תחומית, דועא בוחנת גבולות באמצעות רישום, כוריאוגרפיה, תנועה, פרפורמנס, וידיאו, עבודת אדמה וקרמיקה”.