רות דבל, 2026-1938

הגלריסטית רות דבל נפטרה בגיל 92. במשך 17 שנים, בין 1973 ל־1990, הפעילה יחד עם בן זוגה אטיין את גלריה דבל במרתף ביתם בעין כרם, שהציגה יותר מ־200 תערוכות אמנים ישראלים ובינלאומיים.

רות ואטיין הגיעו לעין כרם ב־1967, וכשפתחו את הגלריה כבר היו מעורים בעולם התרבות: אטיין כבמאי תיאטרון וכמעצב תפאורה ותלבושות, ורות, בין השאר, כעובדת במדור קשרי התרבות במשרד החוץ, כמנהלת בית האמנים בירושלים וכמקימת אגודת הידידים של בצלאל. את הידע, הקשרים והניסיון שלהם תרגמו השניים למפעל פרטי ומשפחתי.

״לי לא היה קו, היה לי מרחב״, אמרה דבל במשפט שהעניק את שמו לספר שערכה דליה מנור על עבודתה. זו לא הייתה רק אמירה שנונה על תוכנית התערוכות, אלא תיאור של עמדה אוצרותית שלא ביקשה ליצור או לייצג מותג סגנוני סגור, או להשתייך למחנה מסוים. היא הציגה אמניות ואמנים המזוהים עם מרכזי הכוח של התקופה לצד אמנים אוטודידקטים, אמני שוליים, עולים חדשים ואמנים שנשכחו, ציור ופיסול לצד מיצג, צילום, וידיאו ואמנות גוף, וגם קרמיקה, צורפות וטקסטיל, בתקופה שבה ההבחנה בין אמנות לאומנות הייתה קשיחה בהרבה. רשימת האמנים שהציגו בגלריה כוללת את רפי לביא, יאיר גרבוז, יחיאל שמי, אריה ארוך, יוכבד וינפלד, מוטי מזרחי, מאיה כהן לוי, פמלה לוי, נפתלי בזם, גבריאל כהן, מישל חדד ורבים אחרים.

אחת הדוגמאות לעבודתה היתה תערוכה לאמן הפעולה האוסטרי הרדיקלי רודולף שוורצקוגלר. דבל רכשה ביריד בבאזל אלבום תצלומים של פעולותיו, ובחרה להציגו בירושלים לאחר מלחמת יום הכיפורים. ״זה מה שעניין אותי אחרי מלחמת יום הכיפורים. להראות אדם צעיר בתחבושות״, הסבירה שנים אחר כך. לצד ההקשר המקומי הטעון, התערוכה נועדה גם להעניק מסגרת רחבה לעבודתה החלוצית של יוכבד וינפלד. סביבה ארגנה דבל רב־שיח על אמנות הגוף – עדות לכך שלא הסתפקה בתליית עבודות, אלא ביקשה לבסס שפה שתאפשר לפרשן.

השיחה הייתה מרכיב מרכזי בעבודתה. החל מ־1976 נהגה להקליט שיחות עם אמנים לקראת תערוכותיהם, לתמלל אותן ולהעמיד אותן לרשות הקהל כחומר רקע (פרקטיקה לא מקובלת באותן שנים). ההקלטות והתמלילים נעשו ברבות השנים לארכיון עשיר, המתעד לא רק את האמנים ואת יצירותיהם, אלא גם את תהליכי המחשבה, אוצר המילים ורגעי ההתגבשות של האמנות הישראלית. ארכיון הגלריה נמצא כיום במרכז המידע לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל.

בשנת 2025, יותר משלושה עשורים לאחר סגירת הגלריה, ראה אור הספר ״לי לא היה קו, היה לי מרחב – גלריה דבל: שיחות עם אמנים״. הספר החזיר לתודעה את סיפורה של הגלריה ואת השיחות שדבל שמרה, והראה עד כמה המרחב שיצרה ממשיך להתקיים בביוגרפיות של אמנים ובתמונה ההיסטורית המתרחבת של האמנות המקומית.