לאחר שנעדר משתי התערוכות האחרונות בעקבות הפלישה לאוקראינה, הביתן של רוסיה צפוי להיפתח מחדש בביאנלה הבאה בוונציה, שתיפתח בחודש מאי. חזרת רוסיה לאירוע האמנות הבינלאומי המרכזי בעוד המלחמה באוקראינה נמשכת והפצצות רוסיות עדיין פוגעות בערים ובאזרחים, מעוררת ביקורת חריפה מצד אמנים, אוצרים ופעילים, שטוענים כי מדובר בהחלטה פוליטית המעניקה למשטר הרוסי לגיטימציה תרבותית בזמן מלחמה.
רוסיה לא הציגה בביתן הרוסי בג’יארדיני מאז 2022. אז פרשו האמנים הרוסים קיריל סבצ’נקוב ואלכסנדרה סוחרבה יחד עם האוצר הליטאי ריימונדס מלאשאוסקאס מהשתתפות בביתן, זמן קצר לאחר תחילת הפלישה לאוקראינה. השלושה הודיעו כי המלחמה היא ״בלתי נסבלת פוליטית ורגשית״, וכי ״אין מקום לאמנות״ במצב כזה, ולכן ויתרו על השתתפותם בביאנלה.
שנתיים לאחר מכן העבירה רוסיה את מפתחות הביתן בג׳יארדיני לבוליביה, שהציגה בו תערוכה משלה. השנה צפוי הביתן להיפתח מחדש ביוזמת גורמים רשמיים במוסקבה, כחלק מתערוכת הביתנים הלאומיים של הביאנלה.
לפי דיווחים של המפלגה הדמוקרטית האירופאית, התערוכה הרוסית קשורה לדמויות המקורבות לממסד הרוסי, וביניהן בתו של בכיר בחברת הנשק הממשלתית רוסטק, הנתונה לסנקציות מערביות, וכן לבתו של שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב. מיכאיל שבידקוי (Mikhail Shvydkoy), שליח הנשיא הרוסי לשיתופי פעולה תרבותיים בינלאומיים ושר התרבות לשעבר של רוסיה, אישר שהביתן ייפתח במאי יחד עם פתיחת הביאנלה. לדבריו ״רוסיה מעולם לא עזבה את הביאנלה של ונציה”. הוא הוסיף כי עצם קיומו של הביתן – גם כאשר אירח בעבר פרויקטים של אמנים ממדינות אחרות – מבטיח את ״נוכחותה של רוסיה במרחב התרבותי של ונציה”.
שבידקוי טען כי הפרויקט השנה יכלול יותר מ־50 מוזיקאים, משוררים ופילוסופים צעירים מרוסיה וממדינות נוספות. ״זו הוכחה נוספת לכך שהתרבות הרוסית אינה מבודדת, וכי ניסיונות ׳לבטל’ אותה במערב לא הצליחו”, אמן.
מנגד, קולקטיב האמנות והמחאה פוסי ריוט הודיע כי יקיים פעולה בביאנלה במחאה על ההחלטה. בהצהרה שפרסמה הקבוצה נטען כי מאז תחילת הפלישה לאוקראינה הפכה התרבות לכלי של ״עוצמה רכה” במסגרת הדוקטרינה הצבאית של הקרמלין, וכי השתתפות רשמית של רוסיה בביאנלה היא חלק ממה שכינו ״התרחבות אימפריאלית תרבותית אל לב אירופה”.
חברות הקולקטיב מציינות כי אף שהמבנה של הביתן שייך לרוסיה, הוא ממוקם בשטח הג’יארדיני שבבעלות מדינת איטליה ועיריית ונציה, ופועל מכוח הסכמים עם הנהלת הביאנלה. לכן, לטענתן, הרשויות האיטלקיות והנהלת הביאנלה היו יכולות למנוע את השתתפותה של רוסיה אילו בחרו לעשות זאת.
פוסי ריוט תקדיש את פעולות הקולקטיב לתמיכה באוקראינה, בקורבנות פשעי המלחמה הרוסיים, באסירים פוליטיים ברוסיה ובשבויי מלחמה אוקראינים. בזמן שמתנגדי המלחמה ברוסיה נכלאים או נהרגים, טענו, אירופה ״פותחת את דלתותיה לנציגי המשטר ולתעמולה שלו”.
כאמור, המתח הפוליטי סביב הביאנלה אינו מוגבל רק לרוסיה. גם השתתפות ישראל צפויה לעמוד השנה במוקד מחאה. הביתן הישראלי יפתח בחלל חליפי בארסנלה, שכן הביתן הקבוע סגור לרגל שיפוצים.




הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 
