פרופ׳ גילה בלס (1927–2025), מן הדמויות המרכזיות והמכוננות של חקר האמנות המודרנית והישראלית, הלכה לעולמה בגיל 98. בלס הייתה מראשוני המרצים והמייסדים של החוג לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב, ומהחוקרות הראשונות שפעלו להכרה באמנות הישראלית כתחום מחקר והוראה עצמאי. היא ייסדה וניהלה במשך כארבעה עשורים את “בית ציפר”, המרכז לתיעוד ולחקר האמנות הישראלית, והייתה שותפה מרכזית להקמת התוכנית הרב־תחומית לאמנויות בפקולטה לאמנויות. לאורך עשרות שנות פעילותה האקדמית והאוצרותית השפיעה על עיצוב השיח, המחקר וההוראה של האמנות בישראל.
את דרכה המקצועית החלה בלס כמבקרת אמנות (תחת השם ג. אדם) בעיתון “קול העם” בין השנים 1952–1965, ואת השיעורים הראשונים בתולדות האמנות לימדה באולם המפלגה הקומוניסטית ברחוב ברנר בתל אביב. מחקרה נע בין אמנות ישראלית לאמנות מודרנית אירופית, ועסק בין היתר בקבוצת “אופקים חדשים”, בריאליזם חברתי ובאמנים מרכזיים כדוגמת סזאן וקנדינסקי. ספרה אופקים חדשים (1980) נחשב לאבן יסוד בהיסטוריוגרפיה של האמנות בישראל. היא אצרה תערוכות מפתח במוזיאונים בארץ, ובהן התערוכה המקיפה הראשונה שעסקה בריאליזם חברתי בישראל.
בלס הייתה חברה במפלגה הקומוניסטית, שם הכירה את בעלה, הסופר וחוקר הספרות הערבית שמעון בלס, והיא אם לציירת אביבית בלס. דורות של חוקרים, אוצרים ואמנים התחנכו על פועלה, והשפעתה ניכרת עד היום בשדה האמנות הישראלי.
