עיריית ערד מתכוונת לצמצם באופן ניכר את שטחו של המרכז לאמנות עכשווית בערד, אחד ממרכזי התרבות החשובים בדרום הארץ, כדי להקים בשטח שיתפנה ג’ימבורי. החלל שאליו מיועדת הגלריה לעבור קטן משמעותית מהחלל הנוכחי ואינו מצויד בתשתיות הנדרשות לתצוגת אמנות. אמניות ואמנים שתערוכותיהם נקבעו מראש בהתאם לחלל הקיים כבר קיבלו הודעה על ביטולן. לצמצום השטח צפויה להיות גם השפעה ישירה על תקצוב המרכז. לדברי גורמים בעירייה, אין הצדקה להחזיק בחלל של כמעט 300 מ”ר עבור מוסד שמספר המבקרים בו, לטענתם, נמוך.
איגוד האוצרות והאוצרים מביע התנגדות חריפה למהלך וקורא לעיריית ערד להבטיח את המשך פעילות המרכז בחלל שיועד לו. שטח זה מוכר על ידי משרד התרבות ומשמש תשתית לתקצוב פעילות הגלריה.
המרכז לאמנות עכשווית בערד פועל זה כעשור כמוסד מקצועי לאמנות עכשווית בעיר. לאורך השנים הציגו בו אמניות ואמנים מהארץ ומהעולם, תערוכותיו זכו לסיקור נרחב במדיה, ובמסגרתו נוצרו פרויקטים אמנותיים רבים ומשמעותיים. החלל הנוכחי של הגלריה שימש בעבר את מוזיאון ערד, כולל תשתיות ייעודיות לתצוגת אמנות, והוא מזוהה כחלל אמנות וגלריה במשך עשרות שנים.
המהלך מגיע לאחר שבמרץ האחרון נפגע מבנה המרכז מטיל איראני. באיגוד האוצרות והאוצרים אומרים כי דווקא בעת הזאת, בתקופה שבה העיר והמדינה עדיין מצויות בתהליכי שיקום, צמצום הפעילות או סגירת הגלריה הם צעד הפוך מן הנדרש. ״דווקא בנגב, שבו תשתיות האמנות והתרבות מצומצמות ביחס לשאר חלקי הארץ, לכל מוסד מקצועי יש חשיבות מיוחדת. צמצום המרכז באופן כה דרמטי יפגע אנושות בתשתית היצירה האמנותית בערד ואף עשוי לגרום לכך שזו תקרוס״, נמסר מהאיגוד. ״אנו קוראות וקוראים לעיריית ערד לפעול באופן מיידי לשיקום המרכז ולהבטחת המשך פעילותו המקצועית, ואף להרחבתו״.




הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 
