מכתב פומבי שפורסם היום קורא לאמניות ג׳ודי שיקגו ונדיה טולוקוניקובה (חברת להקת הרוק הרוסית ״פוסי ריוט״), לא להשתתף בתערוכה ״ג׳ודי שיקגו: לו נשים היו שולטות בעולם״, שצפויה להיפתח במוזיאון ת״א לאמנות ב-18 בספטמבר. ״אנו מאמינים.ות בתוקף שבעוד ישראל מחסלת לא רק את אוכלוסיית עזה ויכולתה לקיים חיים, אלא גם את ההיסטוריה, התרבות והמורשת שלה, שיתוף פעולה עם הממסד הישראלי על ידי אמנים בינלאומיים מקרין תחושה מזויפת של נורמליות – ולמעשה מתעלם מרצח העם שישראל מבצעת בעזה כבר כמעט שנתיים״, נכתב במכתב החתום ע״י עשרות אמנים ישראלים ופלסטינים. החותמים טוענים לדיסוננס עמוק בהצגת יצירה פמיניסטית אייקונית בלב הממסד התרבותי הישראלי בזמן שישראל מבצעת, לטענתם, פשעים נגד אזרחים פלסטינים, כולל נשים וילדות.
ציירת ישראלית ממארגנות המכתב שביקשה להישאר בעילום שם מפחד רדיפה ע״י הימין, אומרת ש״המטרה היא קודם כל להאיר זרקור על הצביעות והדיסוננס שבהצגה של אמנות פמיניסטית ע״י שתי אמניות שאמורות להיות סמל של פמיניזם ומאבק נגד דיכוי, בלב הממסד התרבותי של מדינה שלא רק מבצעת רצח עם אלא גם משמידה באופן שיטתי את המורשת התרבותית, ההיסטוריה והאמנות של עזה״.
בין החותמים על המכתב נמצאים אמנים ישראליים מוכרים מתחומים שונים, וביניהם דוד ריב, ברק היימן, עינת ויצמן, גיא בן נר, אלדד רפאלי, יורם קופרמינץ, אילן וולקוב ונעה צדקה.
ג’ודי שיקגו בחרה שלא להגיב למכתב, ואילו נדיה טולוקוניקובה הגיבה בהודעה קצרה: ״Free Palestine״, והבהירה שהשתתפות בתערוכה כלל לא תואמה איתה.
ממוזיאון ת״א נמסר בתגובה כי ״ג׳ודי שיקגו: לו נשים היו שולטות בעולם״ מוצגת במוזיאון תל אביב לאמנות, כחלק משיתוף פעולה עם קרן נסימה לנדאו וארגון DMINTI. הפרויקט מאורגן על ידי המוזיאון ונתמך על ידי גורמים פרטיים, ואין לקרוא אותו כתמיכה של האמנית או התומכים בעמדה פוליטית כלשהי. עבודה זו מוצגת בערים שונות בעולם. בהצגתה, שואף המוזיאון לספק מרחב למחשבה ולדיאלוג מכבד על עתיד המעוצב על ידי אמפתיה, שיתוף פעולה ואחריות.
טניה כהן עוזיאלי מנכ”לית המוזיאון מוסיפה: ״המוזיאון מתנגד לרעיון שביטול תערוכות הוא מענה משמעותי להרס שסביבנו. חרמות תרבותיים אינם עוצרים מלחמות, ואינם מקלים על המצוקה הקשה בעזה. מה שהם כן עושים הוא להשתיק אמניות ואמנים, למחוק ביקורת, ולהותיר את הזירה התרבותית בידי מי שמבקשים לשלוט בה. המוזיאון שלנו אינו מנותק מן המשבר הזה; הוא ניצב בליבו״.
בתשובה לדברי נדיה טולוקוניקובה נמסר מן המוזיאון כי ״העבודה הושאלה לתצוגה במוזיאון דרך ארגון DMINTI. היא נוצרה לפני כשלוש שנים, ומאז נודדת ומוצגת במוסדות תרבות ואמנות ברחבי העולם באישור האמניות וללא השתתפותן בתכנון התצוגה שלה״.




הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 
