החוקרת והאוצרת בתיה דונר מתה בגיל 76

בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית.

דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ”לחיות עם החלום” במוזיאון תל-אביב (1989) ועד “משכית – מארג מקומי” במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה “לחיות עם החלום” כתבה: “ברגע מסוים הבנתי שאני לא מרוצה מההדים שעוררה התערוכה, לא הייתי שותפה לגלי השמחה. לא ביקשתי להציג בתערוכה אילוסטרציה ביקורתית להיסטוריה, כפי שפירשו רבים מהמבקרים, אלא למקד את המבט בסוגיות שאינן תמיד גלויות לעין, לחשוף סוגים שונים של דרכי התבוננות וסוגי זיכרון ואת מנגנוני עיצובם החזותי”. כך עבדה דונר – לא כתלמידה של העבר, אלא כחוקרת של מנגנוניו. בכל ספר שחיברה, מ”דוד דה-מאיו” ועד “נתן רפפורט“, היא שאלה מה אומרות הצורות שבחרנו על זכרוננו ועל זהותנו.

זאב אנגלמאייר נפרד ממנה בפייסבוק: “אוצרת נפלאה, חוקרת ואשה יקרה. היא היתה בין הראשונות שהבינו את העושר והחשיבות של התרבות החזותית והעיצוב המקומי, וידעה לתת להם במה מוזיאלית מרתקת ופורצת דרך”. האוצר רון ברטוש כתב: “אני נפרד מבתיה דונר, אוצרת וחוקרת מעמיקה ובעלת קול ייחודי, שהעמידה לא רק את האמנות, אלא את התרבות החזותית בישראל כמרחב מחקרי עשיר, וקראה בו את הקשרים שבין אמנות, עיצוב, חברה, אידיאולוגיה וזיכרון. אשה שקולה ובעלת מבט חד, שדיבורה השקט ונקודת המבט הייחודית שהביאה לכל שיחה הותירו תמיד עומק, מחשבה ונוכחות”.