הביאנלה בוונציה נפתחה בצל התפטרות השופטות, איומים בתביעה ומחאות פוליטיות

הביאנלה בוונציה נפתחה השבוע תחת ענן כבד של אבל, מחלוקת פוליטית ומחאה בינלאומית – אולי אחת הפתיחות המתוחות בתולדותיה. במרכז האירוע בלט העדרה של האוצרת קויו קואו, המנהלת האמנותית של התערוכה הראשית “In Minor Keys”, שמתה בשנה שעברה בגיל 57, כמה חודשים לפני השלמת הפרויקט שעמלה עליו. עוזרת האוצרת, רשא סלטי, אמרה במסיבת העיתונאים כי זו “לא רק ביאנלה חריגה בשל העדרה הפיזי של המנהלת האמנותית”, אלא ביאנלה שבה “כולנו מחפשים את נוכחותה בתוך העדרה”.

אל תחושת האבל הזו התפרצה סערה פוליטית חסרת תקדים: קריאות לחרם על הביתנים הרוסי, הישראלי והאמריקאי; טענות לקיצוץ מימון אירופי בשל השתתפות רוסיה; והתפטרות דרמטית של חברות ועדת השיפוט כמה ימים לפני הפתיחה, לאחר שהכריזו שלא ישפטו תערוכות שמייצגות מדינות ש”מנהיגיהן מואשמים בפשעים נגד האנושות על-ידי בית-הדין הפלילי הבינלאומי”. כלומר, ישראל ורוסיה. 

לפי סוכנות הידיעות האיטלקית Adnkronos, בדיווח שצוטט ב-Hyperallergic, האמן בלו סמיון פיינרו, המייצג את ישראל, הזהיר את משרד התרבות האיטלקי ואת הנהלת הביאנלה כי בכוונתו לנקוט הליכים משפטיים בטענה לאנטישמיות ואפליה על בסיס לאום. זמן קצר לאחר מכן הודיעו חמש חברות ועדת השיפוט על התפטרותן. דיווח נוסף של Adnkronos טען כי המחלקה המשפטית של הביאנלה הזהירה את השופטות מפני אחריות אישית לנזקים אפשריים שייגרמו לפיינרו, ואף יידעה אותן על חשיפתן האפשרית לתביעה במסגרת בדיקת משרד התרבות האיטלקי. פיינרו עצמו אמר ל”New York Times” כי הוא מברך על ההתפטרות, וכי “אי-אפשר לשפוט אדם בשל מדינתו או גזעו”.

גם מחוץ לאולמות התצוגה הורגש המתח. כ-60 אמנים המשתתפים בתערוכה הראשית התאספו ביום הפתיחה בכניסה לג’יארדיני לפעולה קולקטיבית בשם Solidarity Drone Chorus. בהשראת יצירתו של המלחין העזתי אחמד מועין, צעדו האמנים לעבר הביתן המרכזי תוך שהם מזמזמים צליל של כטב”ם – בניסיון “לאכלס את המרחב באמצעות צליל”; מחווה קולקטיבית של נוכחות, אבל וסולידריות.

קבוצת Art Not Genocide Alliance, יחד עם איגודי עובדים מקומיים, אירגנה ביום שישי שביתה של 24 שעות. פעילות פוסי ריוט הפעילו פצצות עשן מחוץ לביתן הרוסי, ונדיה טולוקוניקובה אמרה לעיתונאים כי היא “מופתעת שאירופה עדיין פותחת דלתות לתעמולה רוסית”. במקביל, האמן אניש קאפור קרא במאמר ב”גרדיאן” לסגור גם את הביתן האמריקאי, בשל “מדיניות השנאה הנוראה” של ממשל טראמפ.

ובתוך כל זה, נדמה שהתערוכה הראשית עצמה מצליחה להפתיע דווקא באיפוקה. חרף הציפיות לכאוס מוחלט, רבות מהביקורות הראשונות משבחות את “In Minor Keys” כתערוכה מורכבת, רגישה ולעתים אף מדיטטיבית.

בן דייוויס מ-Artnet כתב כי הביאנלה “נקרעת מכל הצדדים על-ידי הכאוס הגואה בעולם”, וכי מודל הפרסים החדש – המבוסס על הצבעת קהל במקום ועדת שיפוט – הופך אותה לגרסת האירוויזיון של עולם האמנות. ובכל זאת, הוא מצא בה לא מעט רגעים רבי עוצמה: גלימת הטקס המונומנטלית של ביג צ’יף דמונד מלאנקון מניו-אורלינס, המספרת את סיפור מרד העבדים על ספינת אמיסטאד; ציורי המים של האמן העזתי מוחמד ג’והא, שבהם הארץ והים מופיעים בשחור עמוק; והציורים הדחוסים והמערבולתיים של טמי נגווין. דייוויס טוען כי אי-אפשר לקרוא את הביאנלה הזו בלי לקרוא דרכה גם את עזה, ומעיר כי ספק אם עבודותיו של ג’והא היו מגיעות לוונציה בנסיבות אחרות.

ב”Wallpaper” תוארה התערוכה ככזו “השרויה בתחושת אבל, אך מוחזקת על-ידי חוט מדיטטיבי עדין”. מרקו גלוהאיץ’ מ”Frieze” כתב כי רגעי השיא של התערוכה הם דווקא במבנים ובפלטפורמות שקואו בנתה לאורך השנים, ובראשם מוסד התרבות RAW Material Company בדקאר, שאותו הוא מתאר כמרחב שהצליח “לפרק מוסכמות מוסדיות מאובנות ולייצר תנאים חדשים ליצירת אמנות והפצת ידע”. לדבריו, הצוות האוצרותי “כיבד את חזונה של קואו בבהירות וברגישות”.

המגזין הגרמני “Monopol” הצביע על המימד ההיסטורי של האירוע: לראשונה בתולדות הביאנלה נפתחת תערוכה ראשית ללא האוצרת שהגתה אותה. המבקר אולומוייז’ו פיימיסין הזהיר כי קולות אוצרותיים שחורים זוכים לעתים להכרה מלאה רק לאחר מותם, “לא כסובייקטים פועלים, אלא כאובייקטים לפרשנות”.

הביקורת התיאורטית ביותר פורסמה ב”e-flux“. הטקסט נפתח בתיאור הבד הנושא את שירו של רפעת אל-עארר, “אם אמות”, התלוי בכניסה לארסנלה – עבודה שהושלמה שבועות אחדים לפני שהמשורר ובני משפחתו נהרגו בתקיפה ישראלית ב-2023. עבור המבקר, זהו המפתח להבנת התערוכה כולה: ניסיון לנסח עדות לרגע קטסטרופלי, אך גם אפשרות לדמיין עתיד אחר מתוכו. הוא מציין במיוחד את עבודתו של ח’אלד סבסאבי – מיצב וידיאו מעגלי באורך 40 מטר – כיצירה “מהפנטת” שממחישה את הרעיון שאין חלק בעולם שניתן להבינו ללא הקשר כולל.

גם הראג ורטניאן מ”Hyperallergic” מתאר את התערוכה כ”סימפוניה בלתי צפויה”. הוא משבח במיוחד את עבודותיה של וונגצ’י מוטו ואת האופן שבו הצוות האוצרותי יצר חיבורים עדינים בין יצירות, חומרים וטקסטים. לאורך התערוכה כולה פזורים באנרים עם ציטוטים ממשוררים וסופרים – מרפעת אל-עארר ועד טוני מוריסון ובן אוקרי – שמעניקים לעבודות שכבה נוספת של תהודה פוליטית ורגשית.

בשבת חתמו 52 אמנים שמשתתפים בתערוכה הראשית על הצהרה שבה הודיעו כי הם מסירים את מועמדותם לפרסי “אריה המבקרים”, המבוססים על הצבעת קהל, כמחווה סולידרית עם חברות ועדת השיפוט שהתפטרו. בין החותמים אמנים בינלאומיים מוכרים כמו לורי אנדרסון, אלפרדו ז’אר, אוטובונג נקנגה, ואליד ראאד, זואי ליאונרד, טואן אנדרו נגויין, לצד משתתפים מכ-19 ביתנים לאומיים.

הביאנלה בוונציה תינעל ב-22 בנובמבר.