שורת מכירות שיא בשוק האמנות העולמי בשבועות האחרונים מעוררת מחדש את השאלה האם השוק מתאושש לאחר תקופה ארוכה של קיפאון. ביצירתו של גוסטב קלימט, דיוקן אליזבת לדֶרר, נשבר שיא מרשים כשנמכרה בסותביס ניו יורק ב־236.4 מיליון דולר — הסכום הגבוה ביותר שנרשם ליצירה מודרנית במכירה פומבית. גם יצירתה של פרידה קאלו, החלום (המיטה), נמכרה ב־54.7 מיליון דולר, והפכה ליצירה היקרה ביותר של אמנית שנמכרה אי פעם במכירה פומבית.
בעוד השמות הגדולים מושכים את מרבית הזרקורים, יש גם תזוזה מעניינת מתחת לפני השטח: אמניות כמו לין דרקסלר, שבעבר הוסטו לשוליים של ההיסטוריה, זוכות סוף־סוף להכרה. מכירת Keller Fair II ביותר מ־2 מיליון דולר מסמנת את תיאבון השוק לא רק ל“אוצרות על” נדירים, אלא גם לבדיקה מחודשת של מי הודר, כיצד ולמה, ובכמה כסף אפשר לתקן זאת בדיעבד.
ובכל זאת, לא כל מה שמבריק הוא זהב. או יותר נכון — גם הזהב עצמו לא תמיד שובר את השוק. האסלה המוזהבת של מאוריציו קטלן, America, לא הצליחה להגיע למחירים שהשוק ציפה להם, ונחתה בשקט מביך, ביחס להייפ שאפף אותה. לצד תנודתיות במעמד הביניים של השוק, ולנוכח הכישלון הסימבולי של יצירה שהייתה אמורה לייצג את פסגת הציניות של העשור, נשאלת השאלה: האם שוק האמנות באמת מתעורר, או שהוא פשוט מתמתח קלות, מפיהוק אחד למשנהו?
