בין האבן לסיפור

“היא אשה ואם, ילידת מרוקו, חברת קיבוץ, בוגרת לימודים בפריז. הגוף הנשי, הריון, לידה, חושניות והזדקנות חוזרים בעבודותיה. היא עצמה מקבצת כמה יצירות תחת הכותרת ‘מזרחיות’, אבל היא אינה מציעה אף אחד מן הדברים האלה כשם כולל לעצמה”. ורה גייליס על הפסלת יעל ארצי, שנפטרה לפני כחודש, ועל הפער העצום בין הנראות הציבורית של יצירותיה לבין הכמעט אלמוניות שלה עצמה

מה אפשר ללמוד מפסלת שעבודותיה שוקלות טונות והן ניצבות בכיכרות, בפארקים, בבתי-חולים ובקמפוסים בישראל ובעולם – אבל שמה תופס מקום קטן בהרבה בסיפור שאנחנו מספרים על האמנות הישראלית?

קשה לדבר על יעל ארצי1 (2026–1946) במונחים של העדר. במשך כחמישה עשורים היא עבדה בחומרים שונים: שיש, גרניט, בזלת, ברונזה, ברזל, אלומיניום ועץ. היא יצרה עשרות עבודות במרחב הציבורי בישראל ומחוצה לה. היא השתתפה בתערוכות ובסימפוזיונים בינלאומיים, יזמה ואצרה פרויקטים של פיסול ציבורי והמשיכה לעבוד באבן עד שנת חייה האחרונה2 ובכל זאת, הכתיבה הביקורתית והמחקרית שמצאנו עליה עד כה מועטה ומפוזרת.

אין בכך הוכחה להדרה או למחיקה של ארצי, ואין עדיין דרך לקבוע מדוע נוצר הפער, אבל בתוך הדברים שארצי עצמה כתבה נמצא משפט שקשה להתעלם ממנו: “מעולם לא השתייכתי, וסירבתי לקטלג עצמי”. הגדרות, כתבה, מגבילות אותה. בראיון ל-Tryst היא ניסחה עמדה דומה ביחס לחייה: “I feel like a nomad, never really completely belonging anywhere”. היא סיפרה שלא חשה שייכת למרוקו כיהודייה, לקיבוץ כאמנית, ואף לא לעולם האמנות עצמו.

הסירוב הזה חוזר גם כשהיא מדברת על הפסלים. כשם שאינה מוכנה ששייכות אחת תגדיר אותה, היא אינה מוכנה שגודלו של אובייקט יקבע אם הוא “אינטימי” או “מונומנטלי”. בשני המקרים היא מעדיפה יחסים על פני הגדרה קבועה – בין גוף למקום, בין חומר לסביבה, בין אדם לחלל.

עולם האמנות, כמו כל עולם שמספר לעצמו היסטוריה, זוכר גם באמצעות שייכויות. אמנים נקשרים לדור, לקבוצה, למקום, למסורת, לזהות או למדיום. אלה אינם רק תגים; הם גם הדרך שבה עבודות נפרדות מתחילות להיקרא כסיפור, והדרך שבה מי שנדחקו בעבר מן הסיפור יכולים לקבל שם ומקום. אצל ארצי יש כמעט כל חומר שאפשר היה לבנות ממנו שיוך כזה: היא אשה ואם, ילידת מרוקו, חברת קיבוץ, בוגרת לימודים בפריז. הגוף הנשי, הריון, לידה, חושניות והזדקנות חוזרים בעבודתה. היא עצמה מקבצת כמה עבודות תחת הכותרת “מזרחיות”. אבל היא אינה מציעה אף אחד מן הדברים האלה כשם כולל לעצמה.

יעל ארצי, “חושניות”, שיש יפתח, 1994. מתוך תיק העבודות של האמנית

ארצי נולדה ברבאט ב-1946 ועלתה לישראל ב-1966. היא למדה במכון אבני ובהמשך באקול דה-בוזאר בפריז, שם עסקה בפיסול סביבתי מונומנטלי. בטקסט שכתבה על יצירתה יוצאת ארצי נגד הזיהוי האוטומטי של גדול עם מונומנטלי ושל קטן עם אינטימי. את “חושניות”, פסל קטן מ-1994, דימיינה בזמן העבודה דווקא כפסל עצום בתוך הטבע. השדיים היו עבורה איבר חושני ומקור חיים; האגן נקשר ללידה, לנוזלים ולצמיחה. כאשר איבר נעשה סמל, כתבה, הוא יכול לפעול הן בממדים אינטימיים והן בממדים מונומנטליים. מבחינתה, מונומנטליות אינה נמדדת בסנטימטרים. היא נוצרת מן האופן שבו קווים נפתחים אל הסביבה, מן המפגש בין מאסה לחלל ומן היחסים שהפסל יוצר עם הנוף שסביבו. בתוך המהלך הזה גם הריון, לידה, שד, אגן, אימהות, חושניות וגוף מזדקן – דברים שהתרבות רגילה לא פעם למקם בתחום הפרטי – יכולים להפוך לאבן, לאדריכלות ולנוף ציבורי. גדעון עפרת זיהה את הציר הזה ב”זמן האבן” כשקרא את יצירתה דרך גוף, פריון, לידה וזמן, והציע לראות בה, בין היתר, גילוי-דעת פיסולי על “כוחה של האשה הבוראת-יוצרת”.

גם מרוקו חוזרת אל הגוף הזה. בראיון ל-Tryst ארצי מדברת על ילדות במשפחה שהיא מתארת כמטריארכלית, על נוכחותן של נשים ועל זכרונות מן החמאם. בתיק העבודות שלה, תחת הכותרת “מזרחיות”, מופיעות יצירות כמו “ישיבה מזרחית”, “כיסא מלכות” ו”אמא מזרחית”. המזרחיות אינה בהכרח מפתח שמסביר את כל יצירתה, אבל היא גם איננה פרט ביוגרפי שהותירה מאחוריה אחרי שעלתה לישראל ולמדה בפריז. המזרחיות נמצאת בעבודותיה גם בלי להפוך לעיקרון שמארגן את כולן.

גם את הפיסול עצמו ארצי מתארת כידע של גוף. ב-Tryst היא מספרת שהיא נעה סביב גוש האבן ב-360 מעלות, משלבת מכשור מודרני עם פטיש ואזמל ומשתמשת בעבודה בכל גופה. בתצלומים שלה עובדת מול אבן זה כמעט מובן מאליו: זה גוף שעובד, לא רק גוף שמיוצג. ארצי אינה נכנסת אל המדיום הכבד במחיר השארת הגוף הנשי בחוץ; היא מכניסה אל האבן גוף שיולד, שמזדקן, שחושק, שזוכר וגם נפגע.

יעל ארצי, “אשה”, אבן ורונה. מתוך תיק העבודות של האמנית

את “רגשות” מ-1995 יצרה ארצי עבור גן של בית-חולים לאחר שאושפזה בעצמה במשך חודשיים. זהו פסל גדול, אבל היא ביקשה להעביר באמצעותו את “החום והאינטימיות שאנו כה זקוקים להם כשאנו במצב פגיע”, ולכן בחרה בקווים סגורים ובצורות ששואפות פנימה. כאן המחשבה שלה על מונומנטליות מפסיקה להיות רק שאלה של צורה: פסל גדול אינו חייב להשתלט על האדם שלידו. הוא יכול גם לתת תחושת הגנה.

גם באנדרטה שיצרה ב-1996 במקום הירצחו של יצחק רבין אין מונומנט המתרומם מעל הצופה. גושי בזלת שקועים במפלס הכיכר ויוצרים שבר, מעין רעידת אדמה. עפרת מציב את העבודה לצד “הספרייה הריקה” של מיכה אולמן כחלק ממעבר רחב יותר בשפת ההנצחה בישראל – מן המונומנט ההרואי אל שפות של שבר, שקיעה, ריק והעדר. זהו רגע מעניין ביחס לפער שבו פתחנו את המאמר: העבודה נמצאת ממש בתוך סיפור מרכזי של שינוי בפיסול ובהנצחה בישראל, ובמקום ציבורי מרכזי. אבל אובייקט יכול להיקלט בזיכרון הציבורי גם בלי ששמה של מי שיצרה אותו ייקלט איתו.

יעל ארצי, “רעידת אדמה”, אנדרטה לזכר יצחק רבין, אבני בזלת. כיכר רבין, תל-אביב, 1996. מתוך תיק העבודות של האמנית

והנה עוד מקום שבו העבודה של ארצי גולשת אל מעבר לאובייקט: כבר ב-1989 אצרה ואירגנה סימפוזיון פיסול בינלאומי באילת. בהמשך היתה מעורבת בסימפוזיון באשדוד, וב-1999 לקחה חלק בפרויקט בינלאומי ב-Farum שבדנמרק. שמונה אמנים ממדינות שונות השתתפו באירוע, והאבנים ששימשו אותם שקלו יחד כ-400 טון. ארצי היתה מעורבת באיתור החומרים ובתיווך בין האמנים, העירייה והמערכת המארגנת. במלים אחרות, היא לא רק יצרה פסלים במרחב הציבורי, לעתים היא יצרה את התנאים שבתוכם פיסול ציבורי שלם יכול היה להתרחש. זהו פרק בקריירה שקל לאבד אם מצמצמים אותה לרשימת יצירות: הפסל נשאר, ואילו העבודה שחיברה בין אנשים, רשויות, חומר, כסף ומקום הופכת לרקע.

יעל ארצי, “מעוף הציפור”, אלומיניום. הטכניון, חיפה. מתוך תיק העבודות של האמנית

יעל ארצי, פארק הפסלים של יעל ארצי בטרסכלינג, הולנד, 2004–2006. מתוך תיק העבודות של האמנית

בטרסכלינג שבהולנד קיבל קנה-המידה הזה צורה אחרת. בפרויקט Sculptures from the Sea עבדה ארצי עם גושי גרניט לברדור שנמצאו במטען של ספינה שבדית שטבעה ב-1903. לפיPauline Brenninkmeijer , 33 גושי אבן הועלו מן הים עבור הפרויקט. ארצי השתמשה ב-22 מהם ויצרה שישה פסלים מונומנטליים. התהליך כלל צוללנים, חברות בנייה והובלה, עובדי עירייה ותושבי האי. גם כאן קשה להפריד בין הפסל לבין הרשת שמאפשרת לו להיווצר. גם העבודה על “תפילה”, פסל הזיכרון שיצרה ליהודי מזריץ’ בפולין, התחילה לפני האבן: פרסום של הקהילה מתעד כיצד ארצי קראה חומרים היסטוריים על העיר, ביקרה במקום ופיתחה את העבודה מתוך מפגש עם היסטוריה ועם זיכרון קהילתי.

אם מנסים לכתוב את ארצי במשפט אחד, כל הגדרה תהיה נכונה במשהו – וצרה מדי. פסלת מונומנטלית? היא עצמה סירבה להגדרה. אמנית של גוף נשי? בהחלט, אבל לא רק. ילידת מרוקו שהמזרחיות חוזרת בעבודתה? כן, אבל היא גם חברת קיבוץ ובוגרת לימודי אמנות בפריז. פסלת? גם אוצרת, יוזמת ומארגנת. כל המרכיבים האלה נמצאים שם; אף אחד מהם אינו מצליח לבדו להחזיק את כל הסיפור.

וזה אולי המקום שבו המקרה של ארצי נוגע בשאלה רחבה יותר. מה קורה כשהזהות טמונה בעבודה בלי להפוך להצהרה? כשאשה חוזרת שוב ושוב אל הגוף הנשי; כשילידת מרוקו ממשיכה לשאת את מרוקו בתוך עבודתה; כשאם עובדת במשך עשרות שנים עם טונות של אבן; וכשהאמנית אינה מבקשת מאחד מן הדברים האלה להפוך לשמה שלה בשדה?

יעל ארצי, “תפילה”, פסל זיכרון ליהודי מזריץ’, פולין. מתוך תיק העבודות של האמנית

הקטגוריות שנוצרו בשדה הישראלי היו חיוניות כדי לתת שם ונראות למה שנדחק בעבר. אבל ייתכן שהן גם מרגילות אותנו לחפש את הזהות במקום שבו היא כבר נוסחה כהצהרה. ארצי מעוררת את האפשרות ההפוכה: זהות שמתקיימת כחיים, כחומר וכהרגל של עבודה, בלי להפוך בהכרח לכותרת.

אין בידינו די חומר כדי לטעון שזה מה שמסביר את מקומה של ארצי בסיפור האמנות הישראלית. כדי לענות על כך יהיה צורך לבדוק באופן רחב יותר קטלוגים, תערוכות, אוספים, ספרים, סילבוסים וארכיונים. אבל המקרה שלה כן מאפשר לשאול אם קל יותר לשדה לזכור את מי שאפשר לחבר במהירות לדור, לקבוצה או לשיח מזוהה – ומה קורה למי שהתעקשה לנוע ביניהם. גם עכשיו אין צורך לתקן את הסירוב שלה באמצעות מגירה מאוחרת ולגלות שהיא היתה “בעצם” פסלת מזרחית, פמיניסטית, מודרניסטית או כל דבר אחר. אולי האתגר הוא לקרוא את הריבוי בלי לפתור אותו.

יעל ארצי, “בהתהוות”, שיש, 2026. מתוך תיק העבודות של האמנית

אחת העבודות האחרונות בתיק של ארצי היא פסל שיש מ-2026 בשם “בהתהוות”. 80 שנה אחרי לידתה וכ-50 שנה אחרי לימודיה בפריז, היא עדיין עבדה באבן. גם מורשתה של ארצי בהתהוות. לא משום שהעבודות אינן קיימות – רבות מהן קיימות מאוד, לפעמים בטונות של אבן ובמקומות מרכזיים בישראל ובעולם – אלא משום שעוד נדרש החיבור בין מה שנמצא במרחב לבין הסיפור שנכתב עליו: הקטלוגים, הטקסטים, התצלומים והארכיון, והחיבור שלהם מחדש אל האשה והעבודה שיצרו את מה שכבר עומד שם.

נוכחות אינה זהה לרישום. האבן יכולה להישאר בכיכר הרבה לפני שההיסטוריה יודעת מה לעשות עם מי שהניחה אותה שם.

הצג 2 הערות

  1. הטקסט נכתב בהסכמת משפחתה של יעל ארצי וביוזמת העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. במסגרת פעילותנו בעמותה זכינו באחרונה להכיר לעומק את תיק עבודתה של ארצי – לקרוא את הטקסטים שכתבה, לעבור על עשרות שנות עשייה ולהיחשף להיקף נוכחותה בפיסול הציבורי בישראל ובעולם. זמן קצר לאחר מכן נפטרה ארצי. מתוך המפגש הזהאנחנו מבקשות להציע לשדה ניסיון ראשון לגעת במורשתה ובמשמעות עבודתה. רוב המידע במאמר נשען על האתר של ארצי, וכן על כמה מקורות אחרים. ↩
  2. יעל ארצי, תיק עבודות, 2026, מקור ראשוני הכולל טקסט אמן, ציוני דרך, רשימות עבודות ותערוכות ותיעוד מצולם. ↩

1 תגובות על “בין האבן לסיפור”

    איזה יופי של ביקורת. גם אמנית שראויה לציון, גם הבנה שמה שחשוב זו האמנות ולא הזהות. תודה על הזכות לפגוש אישה שלא רדפה אחרי הכבוד, ולא אחרי הפוליטיקה, ולא אחרי הבלי העולם הזה אלא אך ורק אחרי הדבר האמיתי. אמני ישראל ממנה תראו וכן תעשו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *