רב ערב 23.09.26

מועדים לשמחה,

בשבועיים האחרונים פירסמנו באתר חדשות קצרות מעולם האמנות והתרבות. בין השאר דיווחנו על אמנים שסירבו להשתתף בדוקומנטה ה-16 בגלל עמדתה של גרמניה בנוגע למלחמה בעזה; על פרישת סין מהביאנלה בגוואנגג’ו בעקבות הצגת “ביתן טייוואן”; על פרישת ראש הסמיתסוניאן לאחר תקופה ממושכת של לחץ פוליטי מצד ממשל טראמפ; ועל סגירת תיאטרון  בלונדון כמה שנים לאחר שאיבד את התמיכה הציבורית הקבועה שקיבל. לצד אלה עסקנו בהחלטה משפטית בהודו בנוגע לזכויות יוצרים על עבודות שנוצרו באמצעות בינה מלאכותית, וביוזמה של הספרייה הציבורית בברוקלין להשאיל לציבור כלי יצירה. הסיפורים שונים זה מזה, אך יחד הם מצביעים על המאבקים המעצבים כיום את עולם התרבות: חופש יצירה, לחץ פוליטי, שחיקת המימון הציבורי, טכנולוגיה והגישה לאמצעי יצירה.

שני טקסטים אישיים וביקורתיים על שדה האמנות הישראלי פורסמו בערב רב השבוע. “נ.ב.” של יעקב מישורי נפתח כהודעת פרידה, אך הולך ומתגלה כטקסט רחב יותר על חיים, אמנות ומקום: “זוהי פרידה. צוואה פומבית. נקודה. בקרוב מאוד חברתי, רעייתי האהובה, ואני נעזוב את הארץ; ללא תקווה ובלי לחכות ל’אולי יהיה טוב יותר לאחר הבחירות’. לא יהיה. סביר שאמות בארץ זרה״. את השאר נשאיר לטקסט עצמו.

ב“כך הפסיק שדה האמנות לחשוב” דוד שפרבר מספר שהתלמוד שואל מדוע נפסקה ההלכה כבית הלל, ועונה: לא משום שצדקו יותר, אלא משום ש”מקדימין דברי בית שמאי לדבריהן”. הם לא ויתרו על הכרעה, אלא הגיעו אליה דרך הקול האחר, ולא במקומו. מן הלימוד הזה יוצא שפרבר לבחינה של השיח הביקורתי בשדה האמנות הישראלי ושל האופן שבו עמדה מוסרית ופוליטית עלולה להתקשח עד שהיא מאבדת את יכולתה להקשיב, לבחון את עצמה ולחשוב. “כדאי להבהיר כאן דבר אחד, משום שקל מאוד לשגות בהבנת הטענה הזאת: אינני מבקש מאמנות או מהשיח להיות פחות פוליטיים, פחות חדים, פחות מחויבים או כאלה המטשטשים מחלוקות. […] אני מבקש את ההפך: שהמחלוקת תתברר עד תומה, אבל שתתברר מתוך הקשבה רדיקלית ופעילה, ולא לפניה”.

מאמר נוסף שעולה מן המהדורה המודפסת 09 של “ערב רב” הוא “הוראה כהתהוות משותפת: אינטר-סובייקטיביות בעבודתו של אלי שמיר”. אבי ברמן מתבונן בציורים שבהם שמיר מצייר את תלמידיו המציירים אותו, ובוחן את ההוראה לא כהעברה חד-כיוונית של ידע, אלא כתהליך של הכרה הדדית, חילופי תפקידים ויצירה משותפת. המורה והתלמידים מציירים זה את זה, וכל אחד מהם נעשה בעת ובעונה אחת מתבונן ומושא להתבוננות.

במדור “שמירת מוחות” מתארחת הפעם כרמית חסין, שמדברת על מה שחסר כיום לעולם האמנות הישראלי, על הקושי לבנות כאן קהל וקהילה ועל האפשרות להמשיך לפעול בתוך מציאות שמצמצמת את אופקי היצירה.

ובמדור “בדיקת מציאות” מציגה אורית בן-שטרית דמות המביטה קדימה מתוך עולם שנשבר: “חשבתי על אשת לוט ועל הסקרנות הפטליסטית שלה, והרי כולנו כאלה. רציתי לקחת את השבר ולתעל אותו למחשבה מעבר לגבולות ההבנה שלי. הגוף הופך לישות עתידית, שאולי כבר אינה זקוקה להגדרות שהיו הכרחיות בעולם שממנו הגיעה. בניגוד לאשת לוט, שמביטה לאחור והופכת לנציב מלח, הדמות הזו ממשיכה להביט קדימה, בהחלטה להשאיר משהו מאחור, גם אם לא ברור מה נמצא לפנים״.

קריאה מהנה!

האופרה הישראלית מארחת את גלריה בארי

“הזורעים בדמעה” | אוצרות מארכיון בארי

לכבוד ציון שלוש שנים ל-7 באוקטובר, ובמלאות 80 שנה לעליית קיבוץ בארי לקרקע, הזמינה האופרה הישראלית את גלריה בארי להתארח בביתה במהלך חודש אוקטובר עם גרסה מיוחדת של התערוכה “הזורעים בדמעה”, אוצרות מארכיון בארי, באוצרותו של גלעד מלצר.
שיתוף הפעולה עם קיבוץ בארי צפוי להימשך גם בהמשך, ובמסגרתו מתוכננת סדרת מופעי אופרה ייעודיים לחברות ולחברי הקיבוץ.

השנה מקבל המפגש משמעות נוספת: ב-6 באוקטובר 2026 מציין קיבוץ בארי 80 שנה לעלייתו לקרקע במסגרת מבצע 11 הנקודות בנגב. כמעט שלוש שנים לאחר ה-7 באוקטובר, השם בארי מזוהה בתודעה הישראלית בראש ובראשונה עם אירועי אותה שבת. אבל בארי הוא גם 80 שנה של חיים, של חקלאות ותעשייה, של חינוך ותרבות, יוזמות ויצירה, משפחות, ילדים, חגים, עבודה וחיי קהילה. התערוכה מבקשת להפנות את המבט גם אל הסיפור הזה.

פתיחה: שני, 5.10.26, בשעה 19:00 – סיור בתערוכה ומופע “שירי שחר וערש” בביצוע סולניות האופרה הישראלית.

פתוח לקהל הרחב: שעות פתיחת האכסדרה ב-6–20 באוקטובר 2026, בשעות 10:00–20:00.

אכסדרת בית האופרה ע”ש שלמה להט (צ’יץ’), שדרות שאול המלך 19, תל-אביב.

קרדיט: ארכיון בארי

“אור חוזר: חזון פעיל”

תערוכה חדשה בביאנלה של ירושלים מול חלונות ארדון בספרייה הלאומית הישנה

20 אמנים מישראל ומהעולם מתכתבים עם חזון אחרית הימים של ישעיהו כפי שעיצב אותו מרדכי ארדון בוויטראז’ המונומנטלי שלו.
במסגרת הביאנלה של ירושלים 2026 תיפתח ביום חמישי התערוכה “אור חוזר: חזון פעיל”, באוצרות פורת סלומון וד”ר דוד שפרבר. התערוכה מוצגת באולם הכניסה של בניין הספרייה הלאומית הישנה בגבעת-רם, ומפגישה עבודות עכשוויות עם “חלונות ארדון” – טריפטיכון שיצר ארדון לחזון ישעיהו: “וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים […] וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה”.

החלונות אינם משמשים כאן רקע ניטרלי. גודלם, השפה הסמלית שלהם והעומס החזוני שבהם מחייבים כל עבודה למקם את עצמה ביחס אליהם. יש עבודות שממשיכות את החזון, ויש שסודקות אותו, מעכבות אותו או דוחות אותו. אל מול מציאות אלימה, התערוכה שואלת לאן פונה הרוח: אל חזון אוטופי אוניברסלי, או אל ריאליזם קשוח.

משתתפים בתערוכה: סטודיו דוב אברמסון (דוב אברמסון ואלעד ליפשיץ), ראידה אדון, חניתה אילן, רעיה ברוקנטל, יוסף-ז’וזף דדון, אריק וייס, מארק יאשאייב, שיקו כץ, אלקנה לוי, אנדי לוין ארנוביץ, אריאן ליטמן, סיגלית לנדאו, מוטי מזרחי, פורת סלומון, אסד עזי, בלו־סימיון פיינרו, הילה קרבלניקוב פז, ג’ודי שיקגו, אסתר שניידר וליהי תורג’מן.

בערב הפתיחה יועלה המופע “אדמה שחורה”, עבודת מחול בשלושה חלקים. הניהול האמנותי והכוריאוגרפיה של רונן יצחקי. רקדנים: רקדני המגמה הרב-תרבותית של האקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים. העבודה נוצרה מתוך מפגש בין הגוף הנע לבין עולמו הציורי של ארדון.

פתיחה: חמישי, 24.9.26, בשעה 20:00, בספרייה הלאומית הישנה בגבעת-רם, שדרות וולפסון 9 (בתוך הקמפוס), ירושלים

נעילה: 15 בנובמבר 2026

אסד עזי, ״(משיח) על חמור״, 2025, אקריליק והדפס על בד. באדיבות האמן

לרכישת גיליונות מודפסים לחצו כאן >>