שמירת מוחות 9 – כרמית חסין

גיל: 48.

סטטוס משפחתי: נשואה ואמא לשתי בנות.

איפה נולדת? בארץ, גדלתי ביישוב קטן שנקרא אחווה.

השכלה: תואר ראשון באקדמיה לאמנות בפירנצה, איטליה, ולימודי המשך באמנות במדרשה לאמנות, מכללת בית ברל.

האמנות/תחומי המחקר שלך כרגע: התקופה האחרונה היתה מאוד אינטנסיבית עבורי, היא כללה פתיחה של תערוכת יחיד ובמקביל תערוכה זוגית. עכשיו אני יכולה לקחת מרחק להתבונן. הגוף הפיסולי בעבודות שלי הוא זירה של כוח, פגיעות, נשיאה והשתנות. גוף העבודות מקיים תחביר בין גופניות אנושית, תופעות גיאולוגיות ומערכות תמיכה מנירוסטה. אני מבקשת לנסח באופנים שונים את היחסים בין תלות לתמיכה, ולהרחיב את גבולות המגבלה שהמציאות מכתיבה. אני מתבוננת במבנים מהתעשייה, ובפרט באביזרים פרא-רפואיים הפועלים כמעין נגטיב צורני של הגוף. עם הזמן הם הפכו עבורי לחומרי גלם למחקר תחושתי ופיזי. הבחירה לעבוד עם נירוסטה למשל טעונה בהקשרים שמגיעים מבתי-הבראה ומשימוש נפוץ כמאחז תומך, לעתים כשלוחה כמעט בלתי נפרדת מהגוף.
בתערוכת היחיד שלי, “על סף”, שהוצגה בגלריה הלובי מקום לאמנות, באוצרות אורית מור, האובייקטים הפיסוליים ממבני הנירוסטה מזכירים מבני שיקום, אלא שהשימושיות שלהם נשמטת. ברגע שאני מייצרת הסטה פונקציונלית, הם נפרדים מן ההגדרה ומתארגנים מחדש כצורה. הם מפסיקים לתפקד כמובנים מאליהם ומתחילים לפעול כעצמים בעלי נוכחות אילמת של מתכת. ועם זאת, הם מסמנים תלות וחושפים פגיעות. למשל, העבודה “לחצות קו” מזכירה מעקה במעלה מדרגות המחובר בקצה אחד לרצפת הבטון, ובקצה העליון נשאר באוויר ללא עיגון, כך שהוא אינו מאפשר תמיכה ממשית, אלא הופך לקו בחלל במסדרון צר. פסל אחר, “רוויה”, מזכיר לי מעין מתקן אחיזה בגודל ממוצע של אדם, שנשלף מהבריכה עם פלטה המשתקפת מהקרקעית. יש בעבודות האלה תחושה של ריק ושל אוויר; התמצות הצורני מזקק בעיניי חוויה של חסר ושלם יחד. הנגטיב הצורני מתפקד כמאסה תפיסתית שנרשמת בחלל ומשתתף במערכת היחסים שנוצרת בין הגוף הפיסולי, המנגנון והצופה.
מעניין אותי להמשיך לפתח עבודות שמצליחות להכיל בגוף הפיסולי את כל המלים באות אחת, כמו בתהליך של מיצוי. אני חושבת שתמצות הוא לא בהכרח צמצום צורני, אלא ריכוז של העיקר, כך שהמיעוט יכול לשאת יותר.

כרמית חסין, מראה הצבה מתוך התערוכה “על סף”, באדיבות האמנית

ממה את חיה? אני עוסקת בצילום מקצועי של עבודות אמנות בסטודיו ובצילומי הצבה בגלריות ובמוזיאונים. זו סביבת עבודה שמרגישה לי טבעית. אני נהנית לפגוש אמנים, קולגות, לחוות את העבודות שלהם דרך העדשה ודרך היכרות אישית איתם, ואני מבינה את הצרכים שלהם מבחינה מקצועית. מעבר לכך, העובדה שאני עצמאית מאפשרת לי גמישות בלוח הזמנים, כך שאני יכולה לייצר לעצמי מרווח נשימה בתקופות עמוסות יותר, לקראת תערוכות.

למה את בוחרת להישאר כאן, והאם זו באמת בחירה? זו בחירה מבחינתי. חייתי חמש שנים בפירנצה, במהלך לימודי התואר הראשון באקדמיה לאמנות. חשבתי וחלמתי באיטלקית, ספגתי את התרבות בכל התאים שלי והתרווחתי. העבודות שלי עסקו בנושאים שהיו קשורים לארץ, וזה נבע מתחושת זרות ומרצון להחזיק בזהות האישית שלי. הזרות לא היתה תחושה קשה מבחינתי, להפך. לא היתה עוינות באותה תקופה. התחושה הבינלאומית, בקרבה של חברים שהגיעו ממקומות שונים בעולם, היתה כל כך מעשירה. ויחד עם זאת, הגיעו הרצון וההבנה שאין תחליף לתחושת השייכות. לכן אני לא רואה טעם לעזוב מחדש את הבית שחזרתי אליו.

יש עבודות אמנות שעוזרות לך לעבד את השהות בארץ, מחזקות או מחלישות את הקשר אליה? אין עבודת אמנות מסוימת שאני יכולה להצביע עליה. עבורי, תהליך היצירה עצמו הוא המקום שבו אני מעבדת את המציאות הפרטית והקולקטיבית שאנחנו חיים בה בארץ. אני נוגעת בשבר והחלמה, וצומחת לעולם מדומיין עם ייצוגים של גיבורי-על. יש המון אמנים מצוינים בארץ ולא מעט תערוכות בועטות ומרגשות. המציאות משתקפת ביצירות באופן בלתי נמנע, גם כשהיא פועלת באמצעות חומר, גוף או דימוי, ולא בהכרח רק דרך עבודות שמגיבות באופן ישיר לאירועים שמתרחשים סביבנו.

כרמית חסין, מראה הצבה מתוך התערוכה “על סף”, באדיבות האמנית

מה החוויה שלך כאמנית ישראלית בשדה הבינלאומי? בעיקר תחושה של חוסר מימוש. לאחרונה התראיינתי למגזין האמריקאי Sculpture, והמראיין, Robert Preece, עודד אותי לפנות למגזינים נוספים וליצור קשרים מחוץ לישראל. באותו רגע הבנתי שאני ניצבת מול מסך ריק. השאלה הזו מעמתת אותי עם המציאות הלוקאלית וגם מניעה אותי לפעולה.

אם חיית או עבדת בחו”ל בעבר, מה גרם לך לחזור? עם סיום לימודי התואר הראשון באמנות באיטליה, הגיע שלב של קבלת החלטות, מעין “שעת תפר”. באותה תקופה חייתי עם בן-זוג איטלקי, הייתי מוקפת בחברים, ויכולתי פשוט לתת לחיים להוביל אותי באינרציה. אבל התעורר בי רצון מובהק לחזור לארץ, לתחושת שייכות, לבית. אני חושבת שרק מי שחי תקופה משמעותית בחו”ל יכול להזדהות עם התחושה הזאת. זו השפה, אופן החשיבה, אפילו שפת הגוף. הרצון להיות עם השבט שלי.

כשחזרתי לארץ, לא היה לי פשוט מהרבה בחינות. פתאום חוסר הנימוס והבוטות הורגשו בעצימות, ושוב הלחץ שחי כאן, כמו גשם שמרטיב את כולנו. אבל לצד זה אני מוצאת שיש כאן שיקופים בין אנשים ויכולת לזהות באחר חלקים מעצמך. זה מרגש. זה חלק מהפסיפס שלנו.

כרימת חסין, מראה הצבה מתוך התערוכה “לשיר על העצמות”, 2025, צילום: טל ניסים

למה עולם האמנות הישראלי זקוק כרגע? קודם כל לקהל. אין בארץ תרבות בסיסית של אמנות בקרב רוב הציבור, והקהל נשאר ברובו בתוך שדה האמנות עצמו, לצד שיעור קטן מהציבור שבוחר להגיע לסיורי אמנות או לבקר בתערוכות באופן עצמאי. זה לחלוטין לא המצב שחוויתי באיטליה. יכולתי לפתח שיחות ענייניות על אמנות עם אנשים שלא הגיעו מהתחום. היתה סקרנות אמיתית, ואמנות לא נתפסה כמשהו שולי ובלתי נגיש כפי שהיא נתפסת כאן. זו תחושה מאוד קשה שאין מספיק מבקרים בתערוכה. אני לא רואה בזה משהו אישי, זה פשוט המצב באופן כללי, והוא מעיד על פערים גדולים מדי ועל צורך בתיווך וחשיפה באופן תדיר כבר מהגיל הרך. נוסף לזה יש צורך ממשי בהגדלת התקציבים לחללי תצוגה, לאמנים ולתוכניות תמיכה וליווי. הרשימה עוד ארוכה, ולצערי המגמה הולכת בכיוון ההפוך.

מה היית מאחלת לעולם האמנות הישראלי אם הכל היה אפשרי? אם הכל היה אפשרי, הייתי מאחלת קודם כל שלום, סוף לכיבוש, ולהיפרד מתחושת העוינות והחרם. אני מאחלת לאמנים לטפס בסולם בלי להידרש להתחנן לתקציבים או לשכר אמן מכבד. אני מאחלת סינרגיה אופטימלית בין אמנים, מוסדות, אוצרים וקהל, והמון רוח במפרשים. תפקידה של תערוכת אמנות הוא לעורר שיח, לתת השראה ולהיות חלק מתנועה פועמת שמזינה את הרוח ורושמת את התרבות. התנועה בכיוון ההפוך מתרחשת כשהקהל מגלה סקרנות.

איך את רואה אמנים/ות ואנשי אמנות ישראלים בחו”ל? זו חוויה מעצימה ומרחיבה בכל-כך הרבה מובנים, והבחירה היא מאוד אישית לגבי תקופה או דרך חיים. אני בעיקר סקרנית.

כרמית חסין, מתוך התערוכה “רפאים”, 2024, באדיבות האמנית

יש לך טקס/הרגל שעוזר לך לשמר את היצירתיות בתוך השגרה הישראלית ההפכפכה? שגרת הבוקר שלי שומרת עליי. אני מתחילה את הבוקר בריצה בים, יחפה, ומסיימת בטבילה. הים תמיד ממלא אותי באנרגיות מחזקות ושוטף את המיותר. אחר-כך מגיע הקפה על החוף, שלרוב כולל גם זמן רגוע לסדר את המחשבות שלי ואת ה־to-do list, ומשם לסטודיו.

מה המאורע הכי משמעותי שקרה לך מאז תחילת המלחמה? בשבועיים הראשונים של המלחמה יצאה יוזמה של “צבע טרי” בשיתוף מוזיאון תל-אביב, שהזמינה אמנים לצייר את החטופים והנעדרים, במטרה להגביר את המודעות ובתקווה להשבתם הביתה. לקחתי חלק ביוזמה וציירתי את אלינה פלחטי ז”ל, שבאותו זמן עדיין הוגדרה כנעדרת. זה היה תהליך מדיטטיבי. למדתי להכיר את אלינה דרך סרטונים ותכנים ששיתפה ברשת, שעסקו בצמיחה ובמודעות. נוצר בי חיבור עמוק אליה ולמשאלת הלב שתחזור הביתה. התקווה הזו ליוותה אותי לאורך כל תהליך העבודה. כמה ימים לאחר שסיימתי את הציור הגיעה הידיעה שאלינה אינה בין החיים. באותם ימים הרגשתי שהכאב גדול ומטלטל באופן שכמעט בלתי אפשרי להכיל, הוא שיתק ושאב כל אנרגיה אפשרית. דווקא דרך הציור והחיבור האישי שנוצר, יכולתי לאפשר לכאב לחדור מבעד להלם ולגעת בי במעמקים. כשהגעתי לשבעה ומסרתי לאמה את הציור, היא התרגשה מאוד, והמפגש איתה היה מרגש ונוגע. בתוך כל הכאב וחוסר האונים, מצאתי מעט נחמה בידיעה שהציור נשאר איתה והפך לחלק מהזיכרון וההנצחה של אלינה.

משהו נוסף שהיית רוצה לשתף? לרגל השעה והרלבנטיות, אני אמשיך את הקריאה לבקשה הכל-כך חשובה וקריטית בימים אלו: לכל האמנים, אנשי השדה והחברים ששוהים בחו”ל – תצטרפו אלינו ב-27.10, תנו את הכוח ואת הקול שלכם לתקווה, לשינוי ולשיקום הבית.

לאתר של כרמית חסין לחצו כאן.

אינסטגרם: Carmit.hassine@