נ.ב.  

זה סוג של פרידה. לא לא לא, למה דחפתי את “סוג של”? למה למתן, לנסות לרכך, לעדן, להפגין יישוב דעת, לחשוש מקביעה נחרצת? רק חסר היה שהייתי מוסיף גם כחכוח אקדמי. חשתי מיד בצרימה, בפער בין הניסוח לבין מעשיי המתוכננים. התמלאתי גועל מהניסיון להשתמש בשפת פלסטלינה.

זוהי פרידה. צוואה פומבית. נקודה.

בקרוב מאוד חברתי, רעייתי האהובה, ואני נעזוב את הארץ; ללא תקווה ובלי לחכות ל”אולי יהיה טוב יותר לאחר הבחירות”. לא יהיה.

סביר שאמות בארץ זרה. ברור ששנתיים-שלוש לאחר מכן תצטרפנה לבזאר האמנות המקומי בוגרות צעירות* של לימודי אוצרות ותגשנה הצעה לאצור תערוכה רטרוספקטיבית ליעקב מישורי.

מיד לאחר שנטשתי את האמנות, התייעצתי עם עורך-דין בעניין האפשרות לקיומן של תערוכות מעבדותיי לאחר מותי, וזה אמר: “אין טעם להוסיף את הבקשה בגוף הצוואה. בכל מקרה לא ניתן לאסור על אדם כלשהו המחזיק בעבודותיך לאצור תערוכה במהלך חייך, לא כל שכן לאחר מותך. לכן אין באפשרותך למנוע את האסון”.

למרות שהשמדתי את כל מה שהיה אצלי בסטודיו, עדיין נשארו, לצערי, לא מעט עבודות בידי אספנים. לכן אני פונה, מתחנן, לכל מי שעלול לתת יד למעשה: אנא כבדו את בקשתי והימנעו מכך. זאת צוואתי. בקשה זו אינה נובעת מיצר שליטה או, חלילה, מצניעות יתרה; פשוט נראה לי נכון והגון.

*

עם השנים הוראות ההפעלה השתנו. ידו האוחזת במכחול איבדה מגמישותה, ועתה היא נעה בתנועת מפרקים רובוטית. הוא ראה בתודעתו את התמונה השלמה, הגמורה; נותר לו רק לתכנן בקפידה את סדר התמרונים והמהלכים. בזה אחר זה העמיס על המכחול את הצבעים, ובתנועות מבוקרות הנחה אותו אל עבר הבד הלבן ויצר עליו מערך מורכב של קווים, כתמים, שברי דימויים וצורות. הכל ישב איתן בתוך קונטקסט ותאם בדיוק את התכנון המוקדם.

היגיון קר ייתר בעבודתו את האינטואיציה ואת תנופת האלתור הספונטני. בהעדר נגיעה ברוח, מנגנון בקרת תנועה והשראה, דאג לצמצם עד למינימום את מרווח הטעות והסטייה. הוא מימש את תשוקת נעוריו להיות אמן מקצועי, ועל בסיס יומי וידא את מותה של היצירתיות.

הוא היה הסוהר והאסיר. ולא, אין מדובר במטבע לשון או במטפורה, אלא באמת לאמיתה. הוא לא מצא שום דרך אחרת ליצור, אלא בכפייה; הגילוי שההשראה נובעת משגרת התאכזרות היה עבורו פלא גדול. מהר מאוד הפכה הכפייה אמצעי לפיתוחו של אורח חיים על-פי הלכה מזוכיסטית ותו לא.

חייו הפכו לחסרי מעוף ותעוזה. לעלובים.

הוא ידע שחובה עליו להביא על האמנות את הקץ, ולא לחכות לחיבורו לשתי מכונות הנשמה, אחת עבור החיים והאחרת עבור הרוח. כשתנותקנה המכונות, ציור אחד שלו, לאו דווקא המשובח, אך בוודאי הסינתטי והנכון מכולם, יהיה לנצח “הציור האחרון”.

הוא לא נמנה עם אלופי העינוג העצמי נטול האורגזמה, המטפחים את תרמית הרוח ומדברים על חופש.

הוא ניסה הכל: הקפיד על נתק חברתי, בגד במוסדות שבהם לימד, התאמץ להימנע מעקרונות הרצף והסדרתיות, חמק מסגנון מובהק, ערבל בין ז’אנרים, נצמד ונפרד חליפות מהצייטגייסט, אך מאומה לא עזר לו. במהרה, ניסוחים מתוחכמים תפסו את מקום התמונה השלמה והפכו להולוגרמה רטורית. ציוריו בוצעו ללא רבב, אך היו לא יותר מאילוסטרציות אפתיות. התירוצים, ההסברים, ההכחשות והפרשנויות כלאו אותו בהוויית גסיסה. רק כתיבת טקסטים זועמים השאירה אותו איכשהו בחיים.

לאורך שנים רבות ובמסירות אין קץ, הוא כבש את המסלול של יצירה ושל ההתנגדות לה, עד שמאס בהתפנקות הביקורתית המתפתלת בין ה”כן” וה”לא”. הוא חש שעליו לחדול ולחתוך החוצה, לחצות את הסף אל הלא-נודע בטרם יכה בו אירוע סופני שיחולל קטסטרופה בגופו ויכפה עליו עזיבה בתזמון ובנסיבות מעוררי רחמים.

(לא היה דבר פתטי בעיניו יותר ממחשבות על מוות ראוי: שחקן שאומר שאם כבר למות, אז הלוואי שזה יקרה לו על הבמה; צייר עם מכחול בידו, מוטל פרקדן על רצפת הסטודיו בעוד מוזיקה לרביעיית מיתרים ממשיכה להתנגן ברקע; או משורר שהכרתו אבדה וראשו צנח בחבטה על המקלדת, ועל המלבן הלבן והבוהק של מסך המחשב הופיע “שיר” – אותיות מפוזרות במבנה דאדאיסטי אקראי, שנוצר כתוצאה מפגיעת מצחו במקשים.)

כך החל תהליך הפרידה שלו מהאמנות, מי שהיתה פעם אהבתו הגדולה והפכה עם השנים לשגרה חלולה. הוא ידע שאת רגע הפרידה, אותה הפניית גב למי שהיתה תמצית חייו, לא ניתן יהיה לשחזר.

הוא היה נינוח ומוכן לקראת המשימה: מחיקה מוחלטת של כל מה שעשה וצבר מאז נעוריו, כל מה שעבר איתו מבית לבית ומסטודיו לסטודיו במשך עשרות שנים. הוא פעל מתוך מרווח של חופש טוטאלי בתוך הזמן הרגיל: כמו הבוקר לפני הכניסה למרכז גמילה, כמו שש הדקות שבין התחלה וסיום הסיגריה, כמו אכילה תאוותנית בערב שלפני התחלת דיאטה, כמו בעת כתיבת מכתב התאבדות. אפילו פעם אחת הוא לא מצא את עצמו מתלבט או מפקפק.

עכשיו הוא מכונת חיסול המופעלת בידיו של מוציא לפועל, ביורוקרט יעיל.

הצד הלוגיסטי היה מוכן וגם תאריך היעד. הוא ריסן את התלהבותו, החליט להאט, למשוך את זמן ההתענגות ולהכין את עצמו לקראת הפורקן. עם זאת, הוא היה קצת מבוהל. קולות של יונקים ימיים עלו מבטנו, פיו יבש כדיקט ולשונו עבה ומחוספסת כמגבת, מצולקת בערוצים חרבים.

מסע ההשמדה המופלא החל. הוא ניגש אל הבדים הגדולים. הוא חתך אותם בסכין יפנית לריבועים קטנים מושלמים. אחר-כך סידר אותם מסביבו ערימות-ערימות, יישר אותן כפי שמיישרים ניירות: באחיזה רופפת בין כפות הידיים, בהנפה קלה באוויר, בשחרור ובדפיקות קלות במרצפות עד שהתיישרו.

הריבועים החתוכים הפכו לתיבות בעלות דפנות רכות, שסלסולי חוטים דקיקים פורצים מתוכן והופכים לפלומות. בכל פעם שלהב הסכין שיסף את הבדים וחדר דרך שכבות הצבע, עלו בסטודיו צרימות מחוררות אוזניים, כצלילים הבוקעים מכינור שאחוז בידיו של דילטנט. עם כל חדירה של הלהב, הוא היה יכול לדמיין את סולם הצבעים החבויים בעובי השכבות. לפעמים עלו עימם אל החלל הולוגרמות מושלמות של דימויים נשחטים, ריחפו, התפתלו מעלה ונמוגו בתוך שיטפון אור הניאון.

למטה, על הרצפה מסביבו, הצטברה אבקת ציורים צבעונית, וריח חריכה של חיתוכים יפניים נישא באוויר. את מסגרות העץ, שפס בד מצויר נותר מחובר על צלעותיהן בסיכות, הוא הניח בחוץ, במסדרון, נשענות על הקיר ומיושרות על-פי גודלן. מי שרצה לקח. עם עבודות הנייר הוא השתעשע, להן בחר חיסול רך; הוא קרע אותן ביד חופשית. הוא ניסה ליצור גם מהן ריבועים מדויקים, אלא שקולות בעלי גוון צליל לא מכוון שהשמיע הנייר הנקרע העידו שנכשל פעם אחר פעם. הלבן שבתוך שולי הנייר הקרוע נחשף והיה כמתאר עננים. מדי פעם חתך הנייר חתכים בכריות אצבעותיו, וטביעות דם נשארו על כל מה שנגע בו.

כל אחד מאלפי ריבועי הבד החתוכים וקרעי הנייר הכיל תקריבים אקראיים של שברי יופי וחלקי דימויים. תחושה של התעלות מילאה אותו לאורך תהליך החיסול. צווארו נמתח לכיוון התקרה, מדי פעם הוא פרץ בצחוק של שחרור וסיפוק, הצטרף בקול שני לצרימות להב הסכין וקריעת הנייר.

כל אימת שצפו ועלו אצלו מראות היופי האלים של ההרס, כיסו אותו גלי געגוע לאמו האהובה – זו שגידלה אותו על-פי הסדר הישר לחיים נעדרי סנטימנט. כעת הוא היה ערוך ומוכן להטביע את העבודות המושמדות בחשכה המיצית של מכלי האשפה הצהובים בקריית-המלאכה.

הוסר מעליו נטל השרלטנות המקצועית.

רק חבל שלא היה לו בצעירותו מספיק שכל מצטבר להציג את תערוכתו הראשונה תחת הכותרת “הרטרוספקטיבה”, ומיד אחריה לחדול; כך היו נמנעות ממנו שנים ארוכות של הונאה עצמית, כמו גם הונאת ההמון התרבותי.

אין סיכוי שהיה הופך לאמן לחיצת כפתור, כזה שפורש, חוזר, עושה לביתו, יוצא לשנת שבתון, נעלם לרזידנסי ושוב חוזר, ושוב חוזר.

לצערו, הוא לא היה יכול לחזור להיות חובב, צייר אופטימי של שבת שטוב לו. הוא ידע שלא יוכל להיפטר מהתואר המיוחס “אמן”. זה ישתרך אחריו, בתוספת התואר “לשעבר”, עד שתכלה מכסת השנים שבא איתה לעולם, בדיוק כמו במקרה של דוגמנית או כדורגלן מזדקנים. כל מעשה מטופש שיעשה יוגדר כאמנות או ככזה שלאחר האמנות. לא היה לו מה לעשות נגד זה.

*
אתה אמן, לא?

הייתי.

איך אפשר להחליט להפסיק ליצור?

אפשר.

בטח תחזור. לא חסר לך, לא מדגדג לך, אתה לא מתגעגע?

לא.

אבל למה להשמיד הכל? זה נורא אלים.

אז איך להיפטר מכל הזבל הזה? לשכור מחסן באזור תעשייה בבת-ים או בפתח-תקווה?

כן. רעיון מצוין.

מה? לסדר ולקטלג באקסל? לדאוג לטמפרטורה מווסתת, תאורה מתאימה, פינת ישיבה עבור אספנים פוטנציאליים או אוצרים, כדי שתוכלי לחשוב איתם ביחד על תערוכה רטרוספקטיבית עם מלים וזוויות חדשות? להניח מלכודות נגד עכברים? לשאוב את כל האוויר כדי ליצור ואקום טוטאלי? להניח את כל העבודות על משטח עם מערכת קפיצית-הידראולית ומנוע חשמלי שייצר רטט, שיעניק להן אשליית חיוּת תמידית? או אולי לחנוט אותן, להטביע בהן את הנצח?

למה אתה כל-כך ציני?

לא ציני. זאת מחשבה עסקית… דאגות אחסון…

ומה עם הזיכרון? חבל לי. אני לא חושבת רק עליך, אלא גם על ציבור שוחרי האמנות ובכלל על התרבות.

תרבות??? הצחקת אותי.

*

נהג האמבולנס כיבה את המנוע וגלש בדממה על צמיגיו את המטרים האחרונים עד לשער הבית. רק מעט חריקות וצרצורי קפיצים בקעו משלדת הרכב. מסביב, במרחק בהלה אינסטינקטיבי, עמדו שכנים וסקרנים מזדמנים, סנטריהם מורמים, ועיני כולם הופנו באלכסון ישר אל עבר חלון עם תריס סרט מורד בקומה הרביעית. שלושה ימים אחרי שנרדם, הוא עדיין שכב על הספה בסלון דירתו. כשנישאה גופתו הדקה על גבי אלונקה לעבר האמבולנס, לראשונה לא מעכו סוליותיו את המרבד האדום של פריחת הצאלון שכיסה את שביל הכניסה, ואשה אחת מתוך המעגל ההמום לחשה לזו שלידה: “מה אמרתי לך? זה הוא, ידעתי!”.

* גם אוצרים זכרים