פריחת מוחות 76 – אסף ומורן גאם הכהן

גיל:
48.

מצב משפחתי:
נשואים + שני בנים בגילים 12 ו-14.

איפה גדלתם?
אסף: במקום קטן (נכון לאותה תקופה) בין תל-אביב לרחובות בשם ראשון-לציון. גדלתי במזרח העיר, שבאמת היתה די קטנה אז, מוקפת חולות, לפני שנבנו השכונות הגדולות של המערב.
מורן: גדלתי בירושלים.

השכלה:
אסף: תואר MA במחקר התרבות, אוניברסיטת תל-אביב; תואר BFA בקולנוע במכללת ספיר; הנדסאי צילום ומדיה דיגיטלית במכללת ספיר.
מורן: תואר דוקטור לפילוסופיה באוניברסיטת בן-גוריון; תואר MA במחשבת ישראל, במסגרת תוכנית רביבים להכשרת מורים מצטיינים למדעי היהדות, האוניברסיטה העברית, ירושלים.

כמה שנים כבר בחו”ל? ארבע.

תחומי עיסוק: צילום מעובד, מיצב, וידיאו.

ציינו אמן או אמנית שאתם מעריכים במיוחד.
אסף: אסגר קרלסן (Asger Carlsen)! אמן דני שיוצר צילומים מעובדים המדברים בשפה של צילום תיעודי. עולם מרובד ומסקרן, ששומט את הוודאות מהתיעוד ומעלה שאלות על טבעו של התיעוד עצמו. מה שמושך אותי במיוחד הוא ההיברידיות של הדמויות שלו – יען עם אוזן אנושית, כלב שמקבל רגליים תותבות וילד עם רגלי עץ שקופץ על טרמפולינה. הגבולות בין האנושי לחייתי פשוט מפסיקים להתקיים אצלו, כאילו בעולם דיגיטלי הגוף הוא רק עוד חומר גלם. מה שאני הכי אוהב ביצירה שלו זה שהיא מצחיקה אותי בטירוף. בעיניי זו הדרגה הגבוהה ביותר של יצירה: אמנות שגם אומרת משהו על העולם וגם מצליחה להצחיק.

אסף גאם הכהן, Stretch Marks #4, Krakov, 2026

ספרו על האמנות שלכם.
אסף: אני בוחן באמצעים צילומיים את המנגנונים שיוצרים תחושת שייכות והמשכיות, בעולם שבו הוודאות משתנה ללא הרף. נקודת המוצא היא תמיד צילומית, אבל התוצרים רחוקים מצילום ישיר. לאורך השנים פיתחתי מתודת עבודה ושפה מובחנת משלי: מתיחה ידנית ועמלנית של פיקסלים, בתצלומים שנעים על הציר שבין האישי לתרבותי. אני מפרק את המציאות או לפחות את האופן שבו אני תופס אותה, ובונה אותה מחדש. התוצאה היא מציאות פצועה ומפורקת שנראית היפר-דיגיטלית, כמעט כמו תקלת מחשב, אף שנוצרה בתהליך ידני וסיזיפי לגמרי. כך נוצר מרחב שנע בין זיהוי להיעלמות. עולם שמתפרק בשקט.

על מה אתם עובדים עכשיו?
אסף: לאחרונה התחלתי לעבוד על סדרת עבודות חדשה – פריקוול לפרויקט המתמשך שלי. בסדרה זו אני מציג תצלומים מעובדים מהרגע שבו התהליך של ההתפרקות כבר החל, אך התמונה עצמה עדיין נראית שלמה ותמימה. הסימנים לכך עדינים: מתיחות אופקיות של פיקסלים שקוטעות עצים, שיחים ואלמנטים אורגניים אחרים בתוך תמונה שאחרת אפשר בקלות לפספס ולחשוב שהיא תקינה, טעות טכנית או דמיון. מה שבאמת מעניין אותי הוא בדיוק המקום הזה שניתן להכחשה, הנקודה שבה המציאות כבר מתפוררת, אבל אפשר עדיין לבחור להתעלם מכך, להיאחז באמונה שהתמונה וגם המציאות עצמה עדיין שלמות. מרגע שראית את הסימנים, כבר אי-אפשר להכחיש אותם באמת, אבל עד אז תמיד יש עוד רגע של ספק שאפשר להיתלות בו.

אסף גאם הכהן, Stretch Marks #4, Gernsbach Germany, 2026

ממה אתם חיים?
אסף: אני אמן במשרה מלאה. אני מציג, מפתח פרויקטים, מלווה פרויקטים ויועץ מקצועי וכמובן – יוצר כל הזמן.
מורן: אני עובדת יחד עם אסף. מנהלת את “הסטודיו הנודד” שלנו, ויש לנו גם כמה פרויקטים אמנותיים שאנחנו עובדים עליהם יחד. במהלך השנתיים במזרח לימדתי קורסים שבוחנים נרטיבים המבוססים על המקרא וגם על יהדות ובודהיזם. היה נפלא ללמד יחפה על מחצלות כשברקע קופים וסנאים מטפסים על צמרות העצים ולעשות זאת בלי עזרים טכנולוגיים, עם טקסטים מנייר כמו פעם.

למה אתם גרים במקום שבו אתם גרים?
אסף: מאז שאני זוכר את עצמי רציתי לצאת מישראל, תמיד הרגשתי חנוק. ההזדמנות לצאת הגיעה כשמורן, שבדיוק סיימה את תפקידה כראש חוג אקדמי, יצאה לשנת שבתון, והחלטנו לצאת למסע של שנה. מורן רצתה לטייל במזרח, ואני התקבלתי לתוכנית שהות אמן באיטליה, ככה שכל המסלול הוסט לאירופה. אחרי ביקור קצר בארץ החלטנו להאריך את השבתון ולהגיע גם למזרח. נחתנו בגואה יומיים לפני ה-7 באוקטובר. כעת אנחנו חיים בסלוניקי, אחרי ארבע שנות מסע נדודים שהחל באירופה, המשיך להודו ותאילנד והסתיים באירופה. אחרי שנתיים במזרח, שם חיינו כחלק מקהילה נודדת, יש משהו מאוד נעים ביוון. הכל מוכר במידה הנכונה: הנופים, הצמחייה, החרקים, הים, אבל עדיין זר במידה. וזה קרוב מאוד לישראל, מרגיש לי מאוד מדויק נכון להיום.
מורן: האמת היא שלא תיכננו להגיע לסלוניקי. בהתחלה חשבנו על קפריסין בגלל הקרבה לארץ או על אתונה בגלל הרצון להיות קרובים לאיזשהו שדה אמנות, כך שיצא שהגענו לכאן לגמרי במקרה. קבענו להיפגש עם חברים מהודו שחשבו להתמקם בסלוניקי ולבלות יחד סופ”ש באזור, אבל בסוף הם דווקא חזרו להודו ואנחנו נשארנו… עד עכשיו.

אסף ומורן גאם הכהן, Le déjeuner personnes déplacées

איך אתם חווים את הישראליות ו/או היהדות שלכם שם?
אסף: קצת מצחיק שדווקא מאז שעזבנו את ישראל, אני מרגיש את הישראליות שלי ביתר שאת. בתחילה, בשנת הנדודים שלנו ברחבי אירופה, עשיתי מאמץ להתרחק מסממנים של ישראליות, קהילות ישראליות וכו’, הרגשתי רווי. אבל לאורך המסע החלו לעלות נקודות חיכוך. תכנים שנמנעתי מלעסוק בהם בזמן שחיינו בישראל קיבלו משמעות מחודשת, שאלות של זהות ושייכות על המתח שבין היהדות לבין הישראליות, שלא היו רלבנטיות עבורי כמעט, קיבלו פתאום מקום מרכזי. כשחיינו בישראל היהדות והישראליות שלי היו שקופות, ברורות מאליהן. היציאה מהארץ הוציאה את היהדות החבויה לאור. פתאום תוך כדי מסע באירופה אני מגיע למקומות שמהם הגיעו הסבים והסבתות שלי, וכל מיני דברים מתחילים להתחבר, מנהגים והתנהגויות, טעמים וריחות, הוצפתי בזכרונות שהם לא באמת שלי. פתאום הצלחתי לתת ביטוי לשאלות ששאלתי ביצירה שלי במשך שנים בצורה אינטואיטיבית – על זיכרון והמשכיות ושייכות ועל האופן שבו הם משפיעים על תפיסת המציאות שלי. פתאום אני מבין לדוגמה שבהמון תצלומים שצילמתי ברחבי אירופה אני בעצם מחפש את הנוף הישראלי, המוכר. בלבל אחר – יש פתאום מצבים או מקומות שבהם אני לא מרגיש בטוח להצהיר שאני ישראלי או יהודי, וזה פוגש את אחד המקומות האפלים ביותר, המפחידים וגם המביכים אצלי כבן לדור השלישי לניצולי השואה. זה ממש מבייש אותי לומר לילדים “אל תדברו עברית” בזמן שאנחנו עוברים במרחב ציבורי בפריז, ברלין או אתונה. זוהי גם הנקודה שבה התחברו הפרקטיקות ותחומי המחקר המשותפים שלי ושל בת-זוגי מורן. לאחר ה-7 באוקטובר נוסף רובד לא פשוט – תערוכות שהוזמנתי להציג בהן ובוטלו לאחר תחילת המלחמה. באירופה היה לי ברור שזה יקרה, אבל ממש הופתעתי מביטול תערוכה במוזיאון בהודו, לא ציפיתי שדווקא אנשים שהייתי איתם בקשר חודשים ארוכים יחליטו לבטל לי את התערוכה בנסיבות אלו.

מי החברים שלכם שם?
אסף: גילוי מעניין במסע שעברתי הוא שהחיבורים הכי משמעותיים שלי הם עם ישראלים. תמיד ראיתי את עצמי כאדם קוסמופוליטי, אבל בשורה התחתונה רוב החברים כאן הם מקהילה ישראלית קטנה ומדהימה שלמדתי לחבב. אנשים מכל רחבי הארץ, רובם הגיעו אחרי ה-7 באוקטובר, ועוזרים להקל על הזרות בחיים בחוץ.
מורן: אחרי הקשרים המשמעותיים שרקמנו עם חברי הקהילה בגואה, התקשיתי להאמין שאצליח לנהל מערכות יחסים משמעותיות כאן בסלוניקי. מהר מאוד הבנתי שטעיתי. הכרנו כאן כמה משפחות ישראליות פשוט מופלאות, והחברות בינינו עמוקה ותומכת.

אסף גם הכהן, Rotchild TLV, 2024

האם אתם חושבים לחזור בעתיד לישראל?
אסף: די ברור שנחזור, אנחנו מחוברים למקום ולישראליות, כמעט כל החברים שלנו ושל הילדים לאורך המסע הם ישראלים, יש לנו קשרי עבודה ובני משפחה בארץ. אני גם אוהב אמנות ישראלית ומעריך מאוד את הסצנה, שהיא מדהימה בעיניי, כך שזה רק עניין של תזמון.

באיזו מידה אתם מרגישים שהחיים בחו”ל תרמו להתפתחותכם המקצועית?
אסף: החיים מחוץ לישראל פשוטים יותר עבורי, גם במובנים הברורים מיידית – עלויות נמוכות יותר, פחות לחץ וכו’. גם מבחינת המעורבות המנטלית במקום – להיות נווד מאפשר לי לחיות בתוך בועה מנותקת מהסביבה. אין לי מושג מה קורה סביבי, לא מעניינות אותי הפוליטיקה של המקום והבעיות שלו, אני לא צריך “להריח” אותו. כילד בועה אני בוחר מה נכנס לבועה ומה נשאר בחוץ. זה מפנה לי המון אנרגיה מנטלית ליצירה ולהתפתחות. לפני שיצאנו למסע לא העזתי לדמיין את עצמי כאמן מקצועי שמקדיש את מירב ומיטב זמנו ליצירה ומתקיים מתוכה ובתוכה. החיים בארץ היו מאתגרים מאוד, ולא איפשרו רגע לנשום או לחשוב איך אני באמת מעוניין לחיות ומה אני בעצם רוצה לעשות. מהרגע שהחל המסע נפתחה בפני האפשרות להעמיק ולחקור מחוזות שלא היו נגישים לי לפני כן. במובן הזה המסע שעברתי הוא פיזי ופנימי בו בזמן. כיום אני מקדיש כמה שעות ביום ליצירה. יש לי חוק לא כתוב שאין יום בלי. לא משנה מה קורה מסביב, אם אנחנו בנסיעה או בנסטינג, טסנו, נחתנו, נסענו, יש או אין חשק, בא-לי-לא-בא-לי, אין מצב שעובר יום שלא הקדשתי את הזמן לאמנות שלי. לא תמיד ישירות, לפעמים זה יכול להיות קריאת מאמרים או כתבות, לפעמים סתם שיטוט או בהייה באוויר. גיליתי שהשמירה על הרצף מאפשרת את ההתפתחות, והיא חשובה אולי אפילו יותר כשאנחנו בתנועה מתמדת. כל מעבר הוא מרגש ומלהיב מאוד, אבל ברמה מסוימת זו גם טראומה, וללא רציפות העבודה, קשה מאוד לשמור על קוהרנטיות. אפשר לומר אפילו שזה הקבוע היחיד בחיים של שינויים מתמידים. כבר בתחילת המסע רכשתי את הכלים הנחוצים לי ליצירה – מחשב טוב, מדפסת קטנה וכו’, שמלווים אותי במסעות. אפשר לומר שאני כמו סוג של “צב סטודיו”, מסתובב בעולם עם הסטודיו על הגב.
מורן: לפני שיצאנו למסע, אסף עבד מסביב לשעון בכמה עבודות, כצלם מסחרי וכמרצה לצילום. רק בלילות נשאר לו זמן לעסוק באמנות. בהתחלה מאוד עודדתי אותו לכך, אבל ככל שהזמן עבר, ונולדו לנו שני בנים והפכנו למשפחה, החיים הפכו למאתגרים מאוד מבחינה כלכלית. ניסיתי לשכנע אותו לשנות כיוון ולעשות הסבה לעולם ההייטק. זה לא קרה עד שרצה הגורל וכמה שנים לאחר מכן אסף עבר תאונת דרכים שהשביתה אותו לכמה חודשים, עד כדי כך שהוא לא היה יכול להחזיק מצלמה, אז הוא התחיל ללמוד UX Design בטכניון, ואני הייתי בטוחה שזהו, פיצחנו את זה. אלא שאז הגיע המשבר בהייטק, וקלטנו שצריך לחשב מסלול מחדש. מהבחינה הזאת השבתון שלי וההחלטה לצאת למסע היו האסקפיזם המושלם. כמה ימים לפני שיצאנו למסע, אסף החליט לעשות “סטודיו פתוח” ולמכור עבודות שהצטברו אצלו בסטודיו. כשקפצתי לבקר הבחנתי שכל העבודות היו זרוקות בבלגן מוחלט, והרגשתי שאני רואה אותן בפעם הראשונה. פתאום הסתכלתי עליו ואמרתי לו, “שומע, העבודות האלו ממש טובות. תן לי שנה, אני אראה מה אפשר לעשות איתן”. וככה “מיניתי” את עצמי למנהלת הסטודיו שלו.
במהלך שנת המסע שלנו, מגרמניה ועד מרוקו, נפגשנו עם עשרות אוצרים, גלריסטים ונספחי תרבות. לפעמים עם תרמילי גב מג’ויפים ושני ילדים שהולכים מכות ברקע. בסוף השנה הזאת אסף הוזמן להשתתף ב-12 תערוכות בארץ ובאירופה, כולל תערוכת יחיד בפריז. מהרגע הזה הבנו שזה מה שהוא צריך לעשות, והחלטנו שאנחנו יחד בסיפור הזה. אחרי זה הגיע ה-7 באוקטובר, ומצאנו את עצמנו בגואה, בלי עבודה, כשכל הפרויקטים שבנינו עליהם התבטלו, והיינו ממש צריכים להתחיל מאפס.

אסף גאם הכהן, The culture square – Habima Tlv, 2017

ספרו בקצרה על אחד הפרויקטים שלכם.
מורן: אחד הפרויקטים המשמעותיים שעבדנו עליהם יחד נקרא “עקורים”. זהו פרויקט תיעודי-אמנותי שעוסק בקהילה הישראלית הנודדת שהתגבשה במזרח אחרי ה-7 באוקטובר, שגם אנחנו הפכנו לחלק ממנה. מבעד לסדרת עבודות וידיאו, תצלומי סטילס וראיונות סאונד של עשרות משפחות, ניסינו ללכוד את החוויה של הקהילה הזו: קהילה זמנית ומאולתרת שנוצרה מתוך מצב של In Between – בין עולמות. לא בארץ, אבל גם לא באמת מחוצה לה; לא בחופשה, למרות התפאורה הפסטורלית. לא בנוודות ולא בהגירה, אלא במצב ביניים מטלטל, בלי לדעת מתי יסתיים ואם יש אופק ברור לחזרה הביתה.
אסף: אני מרגיש שהתמות שעלו לאורך התפתחות הפרויקט, של שייכות, זהות והמשכיות, עזרו לי לחדד את התפיסה הכוללת שלי לגבי כל תהליכי היצירה, גם אלו שלפני העבודה המשותפת וגם אלו שאחריה.
מורן: בשבילי שני דברים מדהימים קרו בפרויקט הזה: הראשון הוא שיתוף הפעולה ביני לבין אסף, שהעמיק ברגע שהתחלנו לעבוד יחד כזוג אמנים, ולא הייתי אחראית רק לצדדים השיווקיים והלוגיסטיים, והדבר השני הוא שעד אז עסקתי בסוגיות של זהות יהודית וישראלית בעיקר מהזווית האקדמית והפדגוגית, ופתאום נתתי לעצמי את החירות לעסוק בהן ברמה הכי אישית שיש ובתקופה הכי פגיעה, שבה כל הנחות היסוד שלי הלכו והתערערו.

אסף ומורן גאם הכהן, מתוך הפרויקט “עקורים”

מהן תוכניותיכם לעתיד הקרוב?
אסף: ברמת הכאן ועכשיו – ללכת לים, לשתות בירה ולהתגעגע למשהו. ברמה הקצת פחות מיידית, להמשיך ליצור מה שיותר. ברמה הקונקרטית, התחלתי בתכנון מיצב חדש שמרחיב פרויקט שהוצג בתערוכת יחיד בגלריה אינדי ב-2012, קצת אחרי הקמתה, ולאחרונה גם בתערוכה גדולה במוזיאון היהודי בפרנקפורט. במקור יצרתי תיבות קמרה-אובסקורה שבתוכן מונחות “מסכות מוות” שלי ושל אבא וסבא שלי, מעין אלבום משפחה אלטרנטיבי שנוצר באמצעות מצלמות משובשות שלא מצליחות לשמר את הדימוי המוקרן. במיצב החדש אני מרחיב את הארכיון המשפחתי-פטריארכלי הזה ומוסיף אליו את שני בניי ומגדיל את התיבות כך שאפשר יהיה להיכנס ולהסתובב בתוכן. הצופה יהפוך בעצמו לחלק מהכישלון של המצלמות הללו לקבע את הדימוי. חוץ מזה אני עובד במרץ על הפקת עבודות לשתי תערוכות שנפתחות בנובמבר, באוצרות ניר הרמט במוזיאון בית-העיר בתל-אביב ובאוצרות כרמית בלומנזון בגלריה של האוניברסיטה הפתוחה. בקיצור, מנסה להישאר עסוק.
מורן: בעתיד הקרוב ממש אנחנו מתכוננים ומתרגשים לקראת הצגת אחת מעבודות הווידיאו שלנו מהפרויקט “עקורים”, שהוזמנה לתערוכה קבוצתית כאן בגלריה העירונית של סלוניקי, בסוף החודש. לצד ההתרגשות הגדולה יש גם הרבה חששות, בגלל התנגדויות שהמארגנים נאלצים להתמודד איתן בשל היותנו אמנים ישראלים ומשום שהפרויקט עצמו עוסק בקהילה הישראלית. נראה לי שעד הרגע האחרון לא נדע אם ההשתתפות שלנו אכן תצא לפועל.

מה תכתבו בגלויה הביתה?

There’s no place like home… There’s no place like home? There’s no place like home?!

אסף גאם הכהן, מתוך “לשכה אפלה” (2023), 2012

האם משהו השתנה בכם ובחוויית החיים שלכם בעקבות ה-7 באוקטובר?
אסף: משהו באופן שבו אני חווה את העולם השתנה, אולי אפילו נכחד. פתאום כל תפיסת העולם השתנתה: משהו בסיסי, אולי הכי בסיסי שיש, נעלם – הביטחון שתמיד יהיה לי לאן לחזור. חבר תיאר זאת יפה, כלוויין שהעולם שסביבו הוא חג חדל פתאום מלהתקיים. הרגשתי פתאום כמו שסבא שלי תיאר את החוויה שלו אחרי השואה, שלא היה ברור לו לאן הוא חוזר, ואם בכלל יש לאן לחזור. זו תלישות גדולה ומפחידה, שיושבת על נקודת כאב עמוקה מאוד ולא פסקה מאותו רגע.
מורן: כמי שהעבירה את שנות התיכון שלה בירושלים, על רקע פיגועי האוטובוסים, אי-אפשר לומר שאני חפה מחרדות. אבל אחרי ה-7 באוקטובר הן ללא ספק התעצמו. באופן כללי, היתה לי הרבה יותר שמחת חיים לפני מה שקרה.

משהו נוסף שאתם רוצים להגיד לנו?

Peace and love לכולם, ונתראה בבחירות (או רגע לפני).

לאתר של אסף גאם הכהן לחצו כאן.

אינסטגרם: asaf_gam@