אופק ומרחבי למידה – קפלים, סוגיות והצעות

‬הֲרֵינִי שׁוֹאֵל אוֹתְךָ מִלָּה אַחַת, אַחַת בִּלְבַד, אֲשֶׁר הִסְבַּרְתִּיהָ אֶתְמוֹל הַסְבֵּר הֵיטֵב לְכָל הַיְּלָדִים. הַקְשֵׁב אֵפוֹא. מָה זֶה אֹפֶק?”

הילד בסיפור נאלם, נכשל במשימה. הוא אינו מכיר את המילה ולא קיבל מן המורה את ההסבר המלומד, ולכן הוא מורחק מן הכיתה. הילד חווה את האופק באופן בלתי אמצעי, אך הוא אינו מכיר את המושג. למרות ניסיונו העשיר של הילד הוא נותר בחוץ, מחוץ לשיח. הפער בין המורה ותלמידיו לבין הילד מצביע על הקפלים הרבים שקיימים במרחבי למידה בכלל ובסוגיות של שיתוף ידע וניסיון באמנות בפרט.

העשייה שלי באמנות שלובה בנוכחות מתמדת במרחבים שבהם אני לומדת ומלמדת. עשיית אמנות היתה ועודנה כרוכה בהתמודדות עם שאלות מתמשכות כמו מהי עשייה של אמנות היום? כיצד משמעויות משתנות בהקשרים שונים של עשייה? כיצד מענה לשאלות הללו נמצא בזיקה לאופני עשייה ולמידה של אמנות? מרחבי למידה מאפשרים לשמור את הסוגיות הללו קרובות לעשייה, ולתת להן להשפיע ולהיות מושפעות מן הנעשה בסטודיו.

תפיסה זו, ששומרת את השאלות קרובות לעשייה, מגיעה מהעיסוק שלי בעשור האחרון בתחום אקדמי שנקרא “מחקר עם ודרך אמנות” (Research in and through the arts).¹  אני לומדת ומלמדת את התחום דרך חיפוש מתמשך אחר דרכי הפעולה של אמנות, ואופן התנהלותה בעולמות שבהם היא מתקיימת. על אף שאנסח כאן כמה הצעות למחקר עם ודרך אמנות, היסודות של מחקר זה אינם יציבים. זהו מחקר חי, דינמי ומשתנה, שאחד ממאפייניו העיקריים והחשובים הוא היותו מחקר פרטיקולרי, ייחודי אולי, שמשתנה מאמנית לאמנית וגם מעבודה לעבודה.

מחקר עם ודרך אמנות תמיד יהיה קשור לאופן שבו אמניות ואמנים מתבוננים ומבינים את החומרים ואת העולם שסובבים אותם, לרוח התקופה ולחיבורים “ההגיוניים” וה”לא הגיוניים” שייעשו, ולאופן שבו מתגבשת הפעולה האמנותית ביחס לכל אלו. זהו תהליך רפלקסיבי שמתעקש על נוכחותם של אמניות ואמנים בתוך העולם, ושם זרקור על דרכי הפעולה והמופעים של פעולות אמנות.

מחקר עם ודרך אמנות הוא סוג מחקר שרק אלו שמוציאות אותו לפועל, כלומר החוקרות אמניות עצמן, יכולות לכונן אותו. זאת בניגוד לחוקרות בתולדות האמנות, מבקרות אמנות ואוצרות. האחרונות פועלות בשדה נתון (במידה רבה), מתבוננות ובוחנות עבודות ותהליכים אמנותיים. תחום המחקר עם ודרך אמנות מעמיד במרכזו את הפעילות בסטודיו, את עשיית האמנות והעבודה שיוצאת ממנה. מושאי העניין של המחקר והמתודולגיות המחקריות הן פועל יוצא של פרקטיקת אמנות ותוצריה של האמנית. עמדה זו מחברת את השיחה על עשיית אמנות ומקומה בעולמות נוספים בחזרה לאמנים עצמם. הכנסתם של אמנים לשיחות על אמנות אינה נעשית במקום או כנגד התנהלות השיח בסביבות של ביקורת ופרשנות, ולא נועדה להחליף דיון מחקרי אחר. להפך, היא מציעה להוסיף לשיחות פן רפלקסיבי.

איה זמיר, מתוך עבודת הגמר After Deadline, (תוכן עניינים), 2023

המהות הרפלקסיבית של מחקר עם ודרך אמנות מביאה איתה נוכחות אישית פעילה, כי כשאת שואלת את עצמך איך ובאיזה אופן את עושה מעשה, תבקשי גם למצוא תשובות שאת עומדת מאחוריהן. תשובות אלו יהיו הבסיס לצורות שבהן פעולת האמנות משתתפת במתרחש סביבה, בשדות ובשיחים שמעניינים אותה, וגם משפיעה עליהם. במילים אחרות, מחקר עם ודרך אמנות מתחקה אחר האופנים שבהם מעשי אמנות נטמעים ולוקחים חלק בעולמות שבהם הם פועלים.

אחת מהחוקרות המובילות בתחום, ינקה וסלינג, מציעה את ההנחה שמחקר עם ודרך אמנות מבוסס על העדר ההפרדה הדיכוטומית בין הניסיון והפרקטיקה של אמנים ובין תאוריה, כיוון שתאוריה ומעשה הולכים יד ביד. רעיונות, ניסיונות ותובנות משתלבים לעיתים רבות בפרקטיקות אמנות. מחקר עם ודרך אמנות מציע פלטפורמות ומתודולוגיות שמנכחיות השתלבויות אלו ומלוות את הניסיון והתובנות הגופניות/מחשבתיות.²

בעשיית אמנות משולבים מחשבות, אינטואיציות, רגשות, ניסיון, חושים, זיכרון גופני ודמיון. מחקר עם ודרך אמנות שואב מכל ההשתלבויות האלו ומנסח מתוכן את שדות העניין ואת אופן פעולתו. זאת פעולה רפלקסיבית, שמנסה להבין כיצד כל התופעות הללו מתחברות בתוך העשייה ובמופע של העשייה האמנותית. זהו תהליך שהתנועה שלו היא פנימה והחוצה, והוא מאפשר מפגש בין הפנים לבין החוץ.

פנימה: תהליך מחקרי שמברר ומנסח מוטיבציות, דרכי פעולה, שאיפות ועמדות בעשייה.
החוצה: תהליך מחקרי שמברר ומנסח שדות רלוונטיים, סוגיות, שאלות ומרחבים בעולמות שסובבים את האמנים ואת הקשרים בינם לבין העשייה שלהם.

תנועה פנימה והחוצה היא למעשה שני תהליכים מקבילים שמתרחשים בו בזמן, אך במהלך התבוננות רפלקסיבית ניתן, ולו באופן חלקי ורגעי, לפרום אותם ולמצוא את הקפלים בתוכם. המחקר הרפלקסיבי באמנות עשוי לחדד ולהעשיר את העשייה והפרקטיקה, ולצד זה לצרף את מעשה האמנות לשיח ומרחב שבו אמניות ירצו לקחת חלק.

התנודה המתמשכת בין עשייה למחשבה מלווה אותי במרחבי הלמידה. היא מעודדת אותי להמשיך לפתוח שיחות שמערבבות פרקטיקות של אמנות עם שאלות מדיומליות וסוגיות תאורטיות, לשאול איך באים לידי ביטוי היחסים ההדדיים ביניהן וכיצד מתגבשות מתוכן טקטיקות וטכניקות שניתן להפעיל בעשייה של אמנות.

מרחבי למידה מאפשרים להקדיש תשומת לב לתהליכים רפלקסיביים־מחקריים ובכך להרחיב את השיח בנושא אמנות ועשייתה. זו הצעה לאמניות להיכנס לשיחות עם ודרך אמנות, ולקחת חלק בשדות העניין שלהן. הכניסה לשדות בתוך ומחוץ לאמנות היא כניסה דו כיוונית: האמן לומד מתוך מחוזות שיח נוספים, ובו בזמן מוסיפה אליו את ניסיונה וידיעותיה.

גישה זו מקדמת שיח מתוך ועל העשייה, ושמה פחות דגש על תוצר. במובן זה, מופעי האמנות המוצגים, מכל מדיום שהוא, אינם נקודת סיום אלא נקודת אחיזה בדרך מאיפשהו לאנשהו. הזמן המוקדש לבירור השיח, האופנים שבהם הוא מתנהל, כמו השיחה ופיתוליה, יוצאים מתוך דברים שקדמו לתוצר ומתמשכים ממנו. מרחבי למידה יכולים לייצר את התנאים שנותנים לזמן הזה מקום.

דן אלון, מתוך FREEZE, ציור קיר באקריליק ועיפרון, 2.5X1.5 מטר, 2024, צילום: אריאל ורהפטיג

בשש השנים האחרונות אני מעבירה סמינר דו שנתי במחקר עם ודרך אמנות בתכנית התואר השני לאמנות של אוניברסיטת חיפה. הסמינר מתחקה אחר המגמות המשמעותיות כיום במחקר עם ודרך אמנות, ומתנסה בהן עם הפרקטיקות האמנותיות של האמניות בתכנית. במהלך הסמינר, הסטודנטיות מתבקשות להתעמק ולהתבונן בעשייה ובתוצרי עבודת הסטודיו שלהן, ומתרגלות כתיבה מתוכה ודרכה.

אופני הלימוד בסמינר מתקיימים בטווח רחב הנע בין תרגול אישי ללמידה משותפת. מדי שבועיים־שלושה האמניות כותבות על עבודה אחת או סדרת עבודות קטנה שנעשית כרגע בסטודיו. התרגילים יכולים לכלול ניסוח של הפעולה, הרחבה על אודות שדות העניין שלהן בעבודה זו, כתיבה על מושג או דימוי שיוצא מתוך העשייה. כמו כן, הן מחפשות אחר שאלות המחקר שמעסיקות אותן, ומוצאות דרכים לענות על שאלות אלו. ההתנסות בניסוח שאלת מחקר עם ודרך העשייה בסטודיו מאפשרת לאמניות להתחקות אחר הנימים העדינים שזורמים בעבודתן, ובד בבד לנטוע את עשייתן בעולמות שסובבים אותן. מתן מענה לשאלות המחקר מדגיש כיצד פעולות של אמנות עשוי להרחיב את הידיעה על אודות הפרקטיקה של האמנית, ובה בעת לעבות את שדות העניין שבתוכם היא פועלת.

לאורך הסמינר הדו שנתי, הסטודנטיות כותבות עוד ועוד תרגילים ועבודות, שיתלכדו לבסוף לתזה שבמרכזה תערוכת הגמר. עבודה כתובה זו יכולה לכלול דימויים, קולות, וידאו או כל דבר אחר שהאמניות יחפצו בו, והיא יכולה להיות בכל פורמט. דוגמאות לכך הן עבודות שהוגשו לאורך השנים בצורת פאנזין (איה זמיר), מאמר גרפי (דן אלון), אתר אינטרנט (ענבל כהן חמו). המבנה של כל עבודה ומתודולוגיות המחקר בו מתעצבים מתוך פעולת האמנות, ועל כן כשהן במיטבם הם פרטיקולריים, מאופיינים בזיקה לקו של האמנית הכותבת. בו בזמן, עבודת הגמר עומדת בקריטריונים אקדמיים וכוללת את כל המאפיינים שעבודת תזה צריכה לכלול. במובן זה, כתיבה של מחקר עם ודרך אמנות אינה מאתגרת רק את האמנית בהתמודדותה עם עשייתה, אלא גם את המרחב האקדמי, שצריך לקבל פרקטיקות של אמנות לסדר המחקרי.

ההתמודדות המתמשכת עם אופני פעולתה של פרקטיקת עשיית אמנות בתוך העולמות שבהם היא פועלת היא אישית ופרטנית, אך במרחבי למידה היא לא נעשית לבד. אמניות שמשתתפות במרחבי למידה מגיעות עתירות ניסיון בעשיית חיים ובעשיית אמנות. הניסיון המצטבר של כל קבוצה שמקיימת מרחב למידה גדול מסך הידיעות שניתן להעביר ולחלוק בזמן שבו נשהה בלימוד. לכן, משאבים אלו מאפשרים למידה שאינה היררכית אלא נסמכת על שיתוף וחלוקה של ניסיון וידע מצטבר.

הילד בסיפור של בנימין תמוז צבר ניסיון במסעותיו, הוא התבונן על האופק ותפס אותו בממדים רבים ושונים לאורך הסיפור. המורה, ותלמידיו בעקבותיו, מחזיקים במושג ובפירושו המוסכם. לטענתי, מרחבי למידה במחקר עם ודרך אמנות מכילים את הפער ביניהם. שם, בתוך הקפלים, ניתן לאפשר ללומדות ולמלמדות למצוא דרכים להטמיע את עשיית האמנות ואת המופעים שלה בתוך העולמות שבהם אנו חיים. עבורי, זה מרחב שבו עשיית אמנות היא פעולה שנטמעת במערכות החיים שבוערות וכואבות כאן, וממשיכה לחפש אופק.

*

ד”ר טליה הופמן היא אמנית, חוקרת, מרצה וראש תכנית התואר השני בלימודי אמנות (בשיתוף ליהי חן) של אוניברסיטת חיפה