קוראות וקוראים יקרים,
קריסה של קרחון וקרקע בהרי ההימלאיה יצרה בנפאל, באזור הגבול עם סין, גל פתאומי ועצום של מים, בוץ וסלעים שמחץ יישובים, גשרים, כבישים ותשתיות. נכון להיום, מספר ההרוגים בנפאל הוא יותר מאלף. כ-4,000 איש מוגדרים כנעדרים, מהם מאות עובדים שנותרו לכודים במנהרות של פרויקטים הידרואלקטריים.
האסון הוא, בין היתר, תוצאה של ההתחממות הגלובלית, המחמירה את אי-היציבות בהרי ההימלאיה באמצעות נסיגת קרחונים, הפשרת קרקע קפואה והיווצרות אגמים קרחוניים, ומגדילה את הסיכון לאירועים פתאומיים והרסניים כאלה. מדענים מזהירים כי בעולם המתחמם, התרחשויות מסוג זה עלולות להפוך שכיחות יותר.
בתמונות מן האסון קשה שלא לראות משהו כמעט בלתי מציאותי: נוף שהפך בן-רגע לדימוי שחור, מעוות, סוריאליסטי, כאילו הטבע עצמו יצר יצירת אמנות על חורבן.
כאן בישראל, אנחנו חיים בתוך חורבן מתמשך מעשה ידי אדם. המוות, הזיכרון והקבורה אינם רק מציאות יומיומית, אלא גם חוזרים ונוכחים בתוך היצירה האמנותית. השבוע אנחנו מביאים כמה עבודות שעוסקות בדיוק במרחב הזה: בין פרח לקבר, בין נוף לזיכרון, בין מחיקה לאובדן.
אסף פינקוס כותב על הפרחים בעבודותיה של לאה טופר בתערוכה “מראה טבע” בגלריה העירונית לאמנות רחובות. בסדרת ציורי הפחם שלה הפרחים עוברים תהליך של רישום ומחיקה. הם רכים, פגומים ומתפוררים, ומזכירים את הזרים המונחים על קברים וסביבם. טופר שולפת מתוך הזר פרח בודד ובוחנת את יופיו דווקא כשהוא כבר אינו שלם. הפחם בעבודות הוא גם צבע וגם חומר: הוא נושא איתו את האבל, את שרידי השריפה ואת השחור. כל ציור מתחיל ברישום, מתעבה ועובר תהליך מדיטטיבי של מחיקה. המחיקה היא פעולה פיזית שמותירה את עקבות האלימות על המצע; הנייר שנחשף תחת הפחם לעולם לא ישוב ללובנו.
טופר אינה מציעה כאן טבע מנחם או נוף אוטופי. הפרחים שלה נטענים במשמעות של זיכרון, אבל וכליה, ונוטעים את הצומח בהקשר ההיסטורי והרגשי של התקופה.
במדור “בדיקת מציאות“ חוזרת הדס סט אל בית-הקברות ואל הנוף שמסמן מוות. “גדלתי בעמק, ובלי שהיו צריכים להגיד, תמיד ידעתי שברוש שמזדקר מעל קו האופק מסמן את המתים שפעם חיו תחתיו”, היא כותבת. בתצלום של צמרת ברוש בבית-קברות בקיבוץ, שצולם בסרט שפג תוקפו, היא יוצרת דימוי שהופך את העץ לראש של דג השוחה בגשם של גריין סגול. “אולי”, היא כותבת, “שינוי הכיוון ישנה את גורלו, את גורלנו”.
גם נעה יקותיאלי מדברת על השבר שחל במציאות בעקבות ה-7 באוקטובר. במדור “פריחת מוחות” היא מספרת: “מעבר לכאב העצום בעקבות הטבח, אני חושבת שהיה שם שבר עמוק בתחושת המציאות עצמה – גם מול האובדן והאלימות הבלתי נתפסת של אותו יום, וגם מול ההבנה שאנחנו נכנסים לעוד מעגל עצום של כאב, הרס וטראומה עבור כל מי שחי במרחב הזה. ברמה האישית והיומיומית חוויתי אכזבה גדולה מקהילת האמנות סביבי”. יקותיאלי, המשלבת טכניקות קראפט שונות במיצבים תלויי-מקום, ונעה על הקו שבין לוס-אנג’לס לניו-יורק, מדווחת.
השבוע גם העלינו מאמרים נוספים מגיליון 09 במהדורת הדפוס של “ערב רב”, שהוקדש למושג בית-הספר לאמנות. ורה גייליס כותבת על אמנים עולים ועל הפער שבין הכסף שמוקצה להם לבין החסמים האמיתיים להשתלבותם בשדה האמנות: “החסם העיקרי הוא לשוני, מוסדי, תרבותי. בלי תיווך, המענק דומה לשטר זר שאיש אינו מכבד בקופות הגלריות”. איילת השחר כהן כותבת על הדרך שבה אמנות והוראה נשזרו זו בזו בחייה: ״ככל שנעשיתי אמנית, כך נעשיתי מורה. ככל שהתפתחתי כאמנית יוצרת, כך התפתחו ההוראה והיכולות שלי ללוות תהליכי יצירה, להבין ולתווך אותם”. והדס עפרת מציע לחשוב מחדש על עצם הרעיון של בית-ספר לאמנות: “המטרה היא לעודד יוצרים לפתח קו מחשבה עצמאי ושפה אמנותית אישית”, הוא אומר, “מסגרת שאינה רק מכשירה אנשי מקצוע, אלא מעודדת יצירה ביקורתית ועמדה עצמאית”.

CCTV footage Wikimedia Commons
סטודיו פתוח בגלריה החדשה טדי
לכבוד ראש השנה
יום שישי | 4.9.26 | 10:00–14:00
הגלריה החדשה טדי (אצטדיון טדי, שער 22)
הצטרפו אלינו ליום של חגיגת אמנות ושוטטות בין 14 סטודיואים שייפתחו באופן חד-פעמי לקהל הרחב, להכיר את אמני ואמניות הסדנאות, ללמוד על תהליכי היצירה ולהציץ במרחבי העבודה.
האמנים המשתתפים: עינת אמיר, יוליה ארונסון, סופיה בסוב, רעיה ברוקנטל, חמוטל בר-כהן, נגה גרינברג, הדסה גולדויכט, נגה דייויס, אילנה הופמן, כליל וקסלר, אודיה זילבר, דידי כליפה, עינת עריף גלנטי, נועה ליבל.
מה בלו”ז?
10:00 – דלתות הסטודיואים נפתחות
11:00, 12:45 – סדנת תחריט עם האמנית עינת אמיר שבמהלכו ייצרו המשתתפים ברכות לראש השנה (בהרשמה מראש. מספר המקומות מוגבל)
12:00 הופעה אקוסטית של האמן והמוזיקאי דין בר
הכניסה חופשית!
לקביעת פגישה אישית עם מי מהאמנים, נא לפנות למעין במייל: maayan_is@jerusalem.muni.il או בטלפון: 02-5468891

את החנות החדשה שלנו כבר ראיתם?
לרכישת גיליונות מודפסים לחצו כאן >>





הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 
