בית ספר אחר לאמנות אחרת

המושג “בית ספר לאמנות” מניח מספר הנחות יסוד שיש לבחון מחדש, בייחוד לאור ריבוי בתי הספר לאמנות בארץ: על איזו אמנות מדובר? מה מהותו של בית ספר, כלומר, איך לומדים ומלמדים, את מי ובאיזה אופן? האם בית ספר מחייב בית?

שלוש פעמים הייתי מעורב ביוזמה להקמת בית ספר לאמנות. בכל אחת מהן המוטיבציה שלי להקמת בית הספר היתה רצון לקדם אג’נדה של בית ספר אחר לאמנות, ואם תרצו – בית ספר לאמנות אחרת. עבורי, בית ספר לאמנות הוא מסגרת להכשרת יוצרים עצמאיים שפועלים מחוץ לזרם המרכזי ומחוץ לשדה האמנות המקומי, שלא מעניקה רק הכשרה מקצועית. המטרה היא לעודד יוצרים לפתח קו מחשבה עצמאי ושפה אמנותית אישית, דברים שאינם מנותקים מאמירה, שכן מעולם לא תפשתי את הצורה כנפרדת מתוכן. האמצעים (מדיה) הם כלים לביטוי עמדה ביקורתית, לשיקוף ולייצוג של “חומרי” מציאות.

בית הספר לתיאטרון חזותי

בית הספר הראשון שהייתי מעורב בייסודו הוא בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים, שקם בשנת 1986. בית הספר לא היה פרויקט אישי שלי; רוח של שיתופיות ושל חיפוש דרך נשבה בו. עם המורים שהיו הגרעין המייסד נמנים מרית בן ישראל, עליזה עליון ישראלי, יובל רימון ואני. בימיו הראשונים של בית הספר הושפעה תכנית הלימודים מרוח בית הספר של הבאוהאוס, ששיקפה אידאולוגיה חברתית שהתמקדה באיכות החיים של המעמד הבינוני בגישה פונקציונלית נטולת קישוטיות, דרך מקצועות מגוונים (ארכיטקטורה, עיצוב ותיאטרון). בית הספר של הבאוהאוס נשא את דגל המודרניזם, אך בראייה לאחור, ההשפעה האמיתית על התגבשותו הפדגוגית של בית הספר לתיאטרון חזותי היתה דווקא פוסט־מודרנית, ובאה לידי ביטוי בשילוב של סוגות (אמנות פעולה שמשלבת את גוף האמן ביצירה, תיאטרון־מחול, תיאטרון־דמות, תיאטרון־דימוי) ומדיה. פיתוחים של תוכנות וחומרות חדשות כמו מצלמות וידאו ידניות, מקרנים, מחשבים ניידים, ומאוחר יותר רשתות תקשורת אלחוטית, חלחלו מהר מאוד אל חללי התצוגה והחזרות. האפשרות לתעד, לשעתק ולשקף פתחה עולם של אפשרויות חדשות במרקם היחסים שבין חוץ ופנים, חלל וגוף, מונפש ודומם. הגוף הפיזי, למשל, מצא עצמו לכוד בתוך דימויים ושכפולים של עצמו.

תעודת עמותה של בית הספר לתיאטרון חזותי

בית הספר פעל מראשיתו בהנחיה אישית. מספר המורים היה רב ביחס למספר התלמידים, וכל מערכת הלמידה היתה מבוססת על קורסי בחירה. כתוצאה מכך נוצר תמהיל שונה וייחודי לכל תלמיד. הבסיס הרעיוני לכך היה ההבנה שבין תחומיות, להבדיל מרב תחומיות, אינה נוצרת בהכרח מריבוי המרכיבים אלא משילוב שלהם.

ניתן להסביר זאת באמצעות משל הסולם: באמנויות הבמה הקונבנציונליות קיימת היררכיה: בראש הסולם ניצבים המחזאי (במחול ובאופרה – המלחין) והמחזה או היצירה הספרותית שעובדה ליצירה בימתית, אחריהם הבמאי (באופרה – הבמאי והמנצח, במחול – הכוריאוגרף), אחריו השחקנים הראשיים (הסולנים/הרקדנים), אחריהם מעצבי הבמה, התאורה, הסאונד, התלבושות וכו’, עד אחרון טכנאי הבמה. ההיררכיה מובנית כי מבנה התוצר ידוע מראש. לעומת זאת, בסולם הבין תחומי (ומה שכיניתי בזמנו “תיאטרון חזותי”) היוצר (או קבוצת היוצרים) בוחר את המרכיבים – קרי, השלבים בסולם – ואת סדרם, כלומר את מקומם בסולם, לא על פי חשיבותם אלא על פי מידת השפעתם על היצירה. לדוגמה, יצירה או שפה אמנותית של יוצר מסוים יכולה לבוא לידי ביטוי בעבודה קולית תוך שימוש מועט בטקסט (או ללא טקסט כלל), בכוריאוגרפיה של גוף וחפצים ובשילוב צילום וידאו בשידור חי. הדגש מושם על תחביר, כלומר על האופן שבו משתלבים האמצעים (חומרים חזותיים, חלל, תנועה, משחק, קול, סאונד וכו’), ולא על עצם קיומם וסדר החשיבות המקובל שלהם בתרבות. באמנות בין תחומית לא ניתן להפריד את המרכיבים; משחק אינו נפרד מקול, קול אינו נפרד מסאונד, תנועה של גוף מתרחשת בחלל, אבל חלל נחווה באמצעות החושים. בהקשר זה, מציע האדריכל והפילוסוף הפיני יוהני פאלסמה (Pallasmaa) תובנה פנומנולוגית מרחיקת לכת: “לצד הארכיטקטורה הרווחת של העין, קיימת ארכיטקטורה בת חישה של השריר והעור. יש אדריכלות שמכירה גם בתחומי השמיעה, הריח והטעם”. ¹

אם כך, חלל הוא פונקציה של חישה אך גם של פעולה. בפתח ספרו המכונן של הבמאי הבריטי פיטר ברוּק, “החלל הריק”, הוא כותב כי “אדם חוצה חלל ריק בעוד מישהו אחר צופה בו, וזה כל מה שדרוש כדי שפעולת תיאטרון תתקיים”. ²

בית ספר ללא קירות

בפעם השנייה (2010) הייתי מעורב ביוזמה להקמת מסלול לימודי אמנות אורבנית ולצדו חדר פרויקטים, שישמש כחלל תצוגה של יוזמות אמנותיות במרחב האורבני, מעין חלון ראווה לאינטגרציה חברתית ולמעורבות של אמנים ופעילי שטח בנוף העירוני. חבריי שהיו שותפים למהלך ואני דגלנו באמנות התייחסותית, תלוית מקום ומגיבה לסביבה הפיזית והחברתית, והאמנו בפוטנציאל שלה להביא לשינוי. זוהי אמנות שמחויבת לנקוט עמדה ולהיות מעורבת חברתית, שמחייבת את האמנים לצאת מהסטודיו הפרטי שלהם אל המרחב הציבורי.

הפרוגרמה הציעה למעשה בית ספר ללא קירות, שמתארח במסגרת שהות אמן (residency) במרכזי אמנות, מרביתם במרכז הארץ, ומגיב לאתגרים המקומיים של האתר/השכונה/העיר. הלימודים אמורים היו לכלול הדרכה אישית, ביקורי סטודיו/גלריות ויוזמות התערבות אמנותית (פרויקטים חברתיים וקהילתיים בהקשר אורבני). עם המורים והמנחים נמנו רונן אידלמן, גיא ברילר, מאיר טאטי, קבוצת סלה מנקה (דיאגו רוטמן ולאה מאואס), מעיין שלף ואני. הקמת המסלול לא הגיעה לידי מימוש. מנהלת מוזיאון בת ים דאז, מילנה גיצין אדירם, גילתה עניין בגיבוי וליווי הפרויקט, אך השיחות לא הבשילו למעשים בשל קשיים תקציביים.

פוסטר שמתייחס לפעולות של סטודנטים במסלול לאמנות חברתית מקיימת. למעשה פעולות התערבות אלה היוו את הטריגר למעבר של מוסללה לבניין כלל ולהמשך שיתוף הפעולה עם חלק מהסטודנטים

לימים שימשו אותם רעיונות כאבני דרך להקמת “סטודיו שיתופי”, שחברים בו האמנים כנרת חיה מקס, נעמי יואלי, הילה פלשקס, טליה קינן, דניאל קיצ’לס, ג’וזף שפרינצק, גיא שרף ואני. הפעילות של סטודיו שיתופי התקיימה לאורך חמש שנים (2019–2024), והוא היה פלטפורמה למחקר יצירה בהשראת החללים שבהם התארחנו והזיכרון הטבוע בהם. אמנם אין מדובר בבית ספר לאמנות במובן המקובל, אבל מסגרת זו אפשרה לקבוצה רב גילית ורב תחומית להיות כל הזמן בתוך תהליך למידה ומחקר שטח, בארכיונים ובעברם של מרכזי התרבות והאמנות שבהם פעלנו: בית שרלוט ברגמן במוזיאון ישראל ובית הנסן, שניהם בירושלים; בית שלום אַש בבת ים; והמרכז לאמנות דיגיטלית בחולון. השהות היתה תחליף מועדף לקביעוּת ולבעלות על חלל עבודה. יתר על כן, חלל העבודה המשותף יצר דיאלוג והעניק השראה בתהליכי המחקר של כל מקום שבו פעלנו וכמובן בתהליכי היצירה.

משמעותית בעיניי העובדה שסטודיו שיתופי שימש בית ספר למורים. כולנו אמנים בעלי ניסיון, כולנו מורים, ובכל זאת האפשרות להתנסות בתהליכי למידה כאמנים בוגרים היתה עבורנו הזדמנות יוצאת דופן.

בית הספר לאמנות חברתית מקיימת

המעורבות השלישית שלי בהקמת בית ספר לאמנות היתה יוזמה של שלוש נשים צעירות (רעות בלוך, שי כהן ועלמה ליבנה) שדפקו על דלת ביתי והביעו רצון להקים לעצמן מסגרת לימודית ייחודית. הן ביקשו עצה, ואני ראיתי בפנייה שלהן הזדמנות. יוזמה זו הפכה עד מהרה לפרויקט משותף עם האמנים־מורים אקסל אוולד, דפנה ילון ומתן ישראלי, שפעל בשנים 2015–2018 ב”קובייה – יש מקום לאמנות” שבשכונת ניות בירושלים. הקובייה היא מרכז אמנות בבעלות עיריית ירושלים, שמציע קורסי התמחות באמנות (רישום, ציור, פיסול קרמיקה) וחלל תצוגה לתערוכות מתחלפות. מסלול הלימוד שלנו שינה את דופק החיים ואת מידת האינטנסיביות של פעילות התלמידים בקובייה, הן מבחינת לימוד והן מבחינת הצבות ופרפורמנס בתוך המבנה ובחורשה הסמוכה לו. כבר בשנתו השנייה נוצר שיתוף פעולה בין מסלול הלימוד שלנו ובין מכללת דוד ילין, שאפשרה לתלמידים להשלים את הכשרתם הפדגוגית, לקבל תואר אקדמי ותעודת הוראה.

בתחילת הדרך שאלנו: מה תפקיד האמן בעידן של משבר חברתי, סביבתי (אקולוגי) וכלכלי? האם אמנות יכולה לשמש כלי לשינוי חברתי ותרבותי בר קיימא? האם אמנות יכולה להציע חלופות יצירתיות להתמודדות עם אתגרים חברתיים וסביבתיים? מה הזכות של כל אחד ואחת מאתנו על העיר, ומהם הכלים שבאמצעותם נוכל להיות שותפים בעיצוב דמותה של העיר שלנו?

יש נימה אקטיביסטית באופן שבו נוסחו שאלות אלה, והן מממשות למעשה שתי שאיפות שמאפיינות אנשים בתחילת דרכם העצמאית: שאלות של זהות אישית ותביעה לשייכות, ולעיתים תביעה לבעלות ולשינוי המרחב. במנשר להקמת בית הספר לאמנות חברתית מקיימת קבענו: “העידן הנוכחי מעמיד את האדם בחברה העירונית בפני אתגרים רבים. אנחנו נדרשים לחפש חלופות יצירתיות באמצעות אמנות על מנת לחולל שינוי במרחב האישי והציבורי”.

בית הספר לאמנות חברתית מקיימת הפסיק את פעילותו לאחר שנים ספורות בגלל הסתירה שבין יוזמה פרטית וממסד. יצרנו מבנה עצמאי, אקטיביסטי, שמטיף לפריצת גבולות, בתוך מוסד עירוני שממשמע את הפעילות בו באמצעות נהלים שלא אפשרו קיום משותף.

סיכום

אמנות התייחסותית (relational) במרחב הציבורי היא מעשה פוליטי. על כן, בית ספר לאמנות מחייב התייחסות לציבורי ולסדר יום אזרחי. עדי אופיר מגדיר את המושג “פוליטי” כריבוי התייחסויות, נקודות מבט, נרטיבים וכללי פעולה.

האי־היקבעות העקרונית של יחסי הכפיפות היא תנאי האפשרות של הפוליטי – החירות לפעול אחרת מכפי שנהוג או מקובל, מכפי שמורה השלטון, מכפי שמצפים האחרים, מכפי שמצווה ההרגל שהפך לטבע שני, לאינסטינקט. החירות לפעול אחרת קודמת לחירות מכפיפוּת (אריסטו) או לחירות לחולל משהו חדש (ארנדט), ומוכלת בצורות אלו של חירות. כשהחירות מוצבת כתכלית המעשה הפוליטי או מוצגת כערך פוליטי ראשון במעלה, מדובר במאבק להכרת השלטון בלגיטימיות של החירות לפעול אחרת, בהרחבת התחומים שבהם מותר לפעול אחרת ובהגנה עליהם, אבל לא בעצם החירות לפעול אחרת, שהיא תמיד־כבר־שם”. ³

כאן נפגשים הצורה והתוכן, תכנית הלימודים והתכנים. מכאן מתבקשת המסקנה כי בית ספר לאמנות אחרת נדרש להתוות דרך עצמאית, אחרת. בית ספר אחר לאמנות אחרת.

*

הדס עפרת הוא אמן בינתחומי וכותב על אמנות, פעולה ועירוניות. מנהלם הראשון של ביה”ס לתיאטרון חזותי, תיאטרון הקרון והזירה בירושלים. חתן פרס ישראל לאמנויות המופע (6102)