התערוכה “ואף על פי כן, תקווה” באוצרות אסיה וייסברג, מהווה המשך ופיתוח לתערוכה תקווה פורצת גבולות, שהתקיימה ב’בפנוכו’ באוקטובר 2025. אם בתערוכה הראשונה בחנו את התקווה ככושר מנטלי פעיל — כיכולת לדמיין, ליצור ולבנות מחדש — התערוכה הנוכחית מבקשת להתבונן בשלב הבא: האפשרות לריפוי והחלמה.
התערוכה מתקיימת בשיתוף פעולה בין דניאל מנו בלה, אמנית ויזמת; המיזם החברתי ‘נפשות’, הפועל להעלאת המודעות לבריאות הנפש באמצעות תרבות, אמנות ושיח, ‘בפנוכו’, מרחב מארח מבית קבוצת ריאליטי והאוצרת והאמנית אסיה וייסברג.
כל הפרטים על הקול הקורא וההגשה כאן בקישור: https://www.nefashot.



הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 

שימו לב שדורשים תשלום מהאמנים
אמנית עשירה מאד
| |ריפוי והחלמה?
פועל להעלאת המודעות לבריאות הנפש באמצעות תרבות, אמנות ושיח?
וואו!!! אני ממהרת להירשם, למרות שאני ציירת מופשט של פרחים.
ל.
| |התערוכה “ואף על פי כן, תקווה” מהווה המשך ופיתוח לתערוכה תקווה פורצת גבולות, שהתקיימה ב’בפנוכו’ באוקטובר 2025. אם בתערוכה הראשונה בחנו את התקווה ככושר מנטלי פעיל — כיכולת לדמיין, ליצור ולבנות מחדש — התערוכה הנוכחית מבקשת להתבונן בשלב הבא: האפשרות לריפוי והחלמה.
שם התערוכה נובע מהלך המחשבה של י”ח ברנר, אשר ביצירתו עסק במפגש ישיר עם הקושי, השבר והסתירות שבמציאות החיים בארץ ישראל. עבור ברנר, ההכרה במציאות כפי שהיא — על הקשיים, הכישלונות והכאבים שבה — אינה מבטלת בהכרח את האפשרות לפעולה, אלא יוצרת עמדה מפוכחת שממנה ניתן לבחור כיצד לחיות ולפעול בתוכה. בהמשך לכך, פרופ’ אבי שגיא מציע את ה”אף על פי כן” כעמדה של תקווה שאינה נשענת על הכחשת המציאות או על אופטימיות נאיבית, אלא על הבחירה להמשיך ליצור ולפעול דווקא מתוך ההכרה במורכבותה. בתערוכה ה”אף על פי כן” מבטא את האפשרות להחזיק בעת ובעונה אחת את השבר ואת התקווה, את הכאב ואת היכולת להמשיך ליצור.
מתוך עמדה זו מבקשת התערוכה לבחון ריפוי והחלמה — אישיים או חברתיים — כתהליך שאינו לינארי, המתקיים בתוך אי־ודאות, שאלות וחיפוש מתמשך. אנו מזמינות אמניות ואמנים לחשוב יחד איתנו:
כיצד נראה ריפוי עבורם?
כיצד נראית החלמה?
מה מאפשר אותם?
האם קיים קשר בין הטלת ספק לריפוי?
אם כן, מהו?
מהם החסמים והקשיים שבדרך?
הטלת ספק נתפסת לעיתים כפעולה מפרקת, אך היא יכולה להיות גם פעולה יוצרת. היא עומדת בבסיס תהליכי חקירה, למידה ושינוי — החל מהשיטה המדעית, עבור בשיטות טיפול שונות ועד מסורות של פרשנות ולימוד יהודי, שבהן השאלה והדיון הם חלק בלתי נפרד מתהליך החיפוש אחר משמעות. החלמה טומנת בחובה את ההכרה בשבר ואת הפעולה המתמשכת של יצירת זהות חיובית המתקיימת לצד ההתמודדות עם המשבר והקושי.
התערוכה מתכתבת עם הפרקטיקה האומנתית של דניאל מנו בלה, בה תקווה מהווה נושא מרכזי, ומגולמת בדמות ילדה, חסרת סממני זהות. בעבודתה משלבת מנו בלה בין מחקר מדעי ועבודה עם חומרים חדשניים לבין פרקטיקות אמנותיות מסורתיות, תוך בחינה של קשרים בין תהליכים ביולוגיים, אנושיים וחברתיים. אמנותה מבוססת על יצירת מרחבים של חיבור ושיח עם אמנים וקהילות מגוונות.
אנו מזמינות אמניות ואמנים להכיר את עבודותיה של דניאל ולהציע עבודות המגיבות לשאלות התערוכה ולפרקטיקה שלה. @דניאל מנו בלה
התערוכה מתקיימת בשיתוף פעולה בין דניאל מנו בלה, אמנית ויזמת; המיזם החברתי ‘נפשות’, הפועל להעלאת המודעות לבריאות הנפש באמצעות תרבות, אמנות ושיח, ‘בפנוכו’, מרחב מארח מבית קבוצת ריאליטי והאוצרת והאמנית אסיה וייסברג.
נתן בר חן
| |כמו שתקשורת המיינסטרים נירמלה ( וממשיכה) תופעות פשיסטיות נוסח בן גביר ועכשיו פייגלין, כך ״ערב רב״ בדרכו הפרוגרסיבית ״הפלורליסטית״ מנרמל תופעות ״אמנותיות״ איומות. זכורה לי עריכתו של אדם ברוך את עיתון ידיעות- כפולת עמודים ראיון עם פרו׳פ לייבוביץ׳ ומיד אחריה כפולה עם פנינה רוזנבלום. ניו- ג׳ורנליזם, פוסט מודרני במרעו. הכל נח בנחת על מישור אחד ועל הקורא לברור ולהחליט. והוא אכן החליט.
נאורה
| |