מפלאייר לקרוקודיל

התערוכה “ארגז כלים” של חגי תמיר, אמן, ארכיטקט ומורה, תוכננה כמיצב שבו השחקנים הראשיים הם מכשירים וכלי עבודה מטופלים, רובם כאלה המצויים בבתי-מלאכה ובארגזי כלים, כשם התערוכה. בידיו המיומנות הם עוברים מטמורפוזה: ממכשירים שתוכננו לביצוע פעולה מוגדרת ומעשית – לאובייקטים חדשים, וזאת באמצעות הוספה וגריעה, חיבור וכיפוף, הכלאה והתקה של חלקים ממכשירים שונים.

האובייקטים טעונים בדימויים ובאיכויות צורניות המשתחררים מן המקור הפונקציונלי שלהם. כלי עבודה “קרים”, המייצגים עולם של תכלית ויעילות, מתגלים מחדש כמעין יצורים וצמחים אורגניים מן הטבע: כריש, תרנגול, דג, אווז, ברושים וצורות אחרות. כיצד מכשיר שנועד לפעולה שימושית הופך, באמצעות שיבוש מכוון של מבנהו, לדימוי, לייצוג ולצורה אוטונומית הרחוקה מן המקור אך ממשיכה לשאת את עקבותיו?

תמיר מפעיל על כל מכשיר מהלך של חקירה והתבוננות. הוא בוחן את מראהו מזוויות שונות, מאתר בו אפשרויות צורניות בלתי צפויות, ומזהה את הפוטנציאל הפיסולי הגלום בחלקיו. חומרי הגלם שלו הם כלים יומיומיים ומוכרים – פלאייר, חולץ פקקים, מזמרה, פצירות ועוד. החקירה כוללת התבוננות בפרטים ובתקריבים, והיא מובילה לטרנספורמציה של האובייקט ממצב קיומי אחד לאחר. תהליך העבודה מלווה בתכנון מוקדם, הנשען על סקיצות ושרטוטי הכנה מדויקים, לצד סדרת ניסויים הבוחנים את האפשרויות לשנות את צורתו המקורית של המכשיר ולחלץ ממנו שפה חזותית חדשה.

חגי תמיר, המצעד, 2026

“…בחיבור בין משפחת הכלים למשפחת החיות נעוץ ה’פלא’ ביצירתו”, כותבת בדף התערוכה האוצרת, טלי תמיר. “במהלך קל של שינוי, הוספה, כוונון או מחווה, הוא מוליד יצורים חדשים, מלהטט בין חפצים לדימויים, מאלתר, מדייק, מחייה ומביים. תחת ידו של חגי הפך הפלאייר לקרוקודיל, גוזזת הצמר לכריש, חולץ הפקקים לתרנגול, המזמרה לאווז בר; מחטי הרפד היו לנוצות, מחליקי שיער חשמליים נדמו לעופות-מים, ומכשיר מיוחד שנועד להרחיב צנרת אינסטלציה היה לברקודה טורפת…”.

הפילוסוף וילם פלוסר (Vilém Flusser) מציג במאמר “About the Word Design” ¹ מחשבות על המעבר מאובייקט טכנולוגי שימושי לחפץ או לפסל שנמצא בתחום האמנות.

…למה המלה עיצוב תופסת את מקומה בשיח העכשווי? המלים עיצוב, מכונה, טכנולוגיה, מלאכה ואמנות קשורות זו לזו באופן הדוק, כאשר מלה אחת אינה מתקבלת על הדעת ללא האחרות, וכולן נובעות מאותה השקפה קיומית על העולם. עם זאת, קשר פנימי זה הוכחש במשך מאות שנים (לפחות מאז הרנסנס). התרבות הבורגנית המודרנית יצרה חלוקה חדה בין עולם האמנויות לעולם הטכנולוגיה והמכונות; לפיכך התרבות פוצלה לשני ענפים המוציאים זה את זה: אחד מדעי, כמותי ו’קשה’, השני אסתטי, מעריך ו’רך’. פיצול מצער זה נעשה לבלתי הפיך לקראת סוף המאה ה-19. בפער, המלה עיצוב יצרה גשר בין השתיים. היא יכלה לעשות זאת כיוון שהיא ביטוי לקשר פנימי בין אמנות לטכנולוגיה. לפיכך, בחיים העכשוויים, עיצוב פחות או יותר מציין את המקום שבו אמנות וטכנולוגיה נפגשות כשוות, ומאפשרות צורה חדשה של תרבות”.

חגי תמיר, תרנגול, 2022

חגי תמיר, סקיצת הכנה

למעשה, כלי העבודה שנמצאים בסדנה של תמיר מאפשרים את מלאכת יצירת הייצוגים מהמכשירים שהוא מביא לסדנה. זהו מעגל מורכב של בחירת מכשיר אחד או יותר, שיש בהם פוטנציאל לעבור שינוי תוך כדי התערבות. כל זה טעון בחוש המצאה, יצירה ודמיון.

הכלים שתמיר בחר ליצירותיו עברו אבולוציה ושינויים במהלך השנים. רובם התפתחו כהמשך לאיבר בגוף, בעיקר היד, ולטובת מלאכה או תיקון שאין די באצבעות הידיים ובחוזק הגוף כדי לבצעם. בני אנוש המציאו וממשיכים להמציא כלים, מכשירים, אביזרים, כלי תחבורה ועוד, ש”מרמים” את היכולות שגורמי הטבע העניקו. הנרי פטרוסקי (Henry Petroski) ² מציג תזה על אבולוציה של כלי, מכשיר או חפץ מצוי המבוססת, בין השאר, על “כשלונה” של הווריאציה הקודמת שלו. הוא מציג בספרו מספר רב של חפצים שימושיים וכלי עבודה ומנמק את השינויים שחלו בהם, בעיקר מפני שלא סיפקו את “הבטחתם”.

מבט על התהליך שעבר הפסל דייוויד סמית (David Smith) מגלה כיצד הוא השתמש בחפץ מצוי ליצירת סדרת פסלים. החפצים המצויים, במקרה זה דוודי פלדה ומכלים תעשייתיים, עברו בידי האמן טיפול וחיתוך ושימשו חלקים ביצירת פסלים בדמות טוטם. וכך נכתב בטקסט שנלווה להצגת הפסל “Tanktotem IV” במוזיאון:³ “בתחילת שנות ה-30, לאחר שנחשף באמצעות תצלומים לאסמבלז’ים המתכתיים של פבלו פיקאסו וחוליו גונזאלס, החל דייוויד סמית ליצור עבודות תלת-ממדיות קטנות מחומרים שמצא. עם הזמן הפכה הפלדה עבורו לסמל המודרניות. בראשית שנות ה-50 החל האמן לגבש קבוצות מובחנות של פסלים, שאיפשרו לו לחקור את החומר באמצעות וריאציות ותמורות רבות.

חגי תמיר, חרקים, 2018-2025

Tanktotem IV הוא אחד מתוך סדרה של עשרה אסמבלז’ים הנעים על קו התפר שבין הפשטה לפיגורציה, שיצר סמית בשנים 1952–1960. כל העבודות בסדרה נושאות את הכותרת Tanktotem, והן מורכבות מחלקים שמקורם בדוודי פלדה ובמכלים תעשייתיים שרכש האמן מקטלוגים.

סמית חצה לשניים את חלקיהם העליונים והעגולים של הדוודים, חרט על פניהם דגם קליגרפי, ולאחר מכן חיבר את שני החצאים באמצעות רצועות מתכת צרות סביב יחידה מרכזית בצורת עפיפון. כפי שמרמז שמה של הסדרה, מושג ה’טוטם’ – עמוד פולחני של השבטים הילידיים בצפון-מערב אמריקה, שעליו מגולפות זו מעל זו דמויות המייצגות בני משפחה או שושלת – שימש גם הוא מקור השראה לאמן, שביקש ליצור פרשנות אישית משלו למבנה זה. הפסל ניצב על שלוש רגליים מעוקלות, ודמותו האנתרופומורפית משמשת סמל מתמשך לאנושות האוניברסלית”.

בניית אסמבלז’ מתוך חלקים מוכנים של חלקי בניין, או שימוש בחפצים קיימים שמהם ניתן לבנות מבנה או מחסה, אינם שכיחים בתחום הארכיטקטורה. צ’רלס וריי איימס (Charles and Ray Eames) חשבו אחרת, ובשנת 1949 הקימו בית שכולו בנוי מחלקים מוכנים מראש. הם פתחו קטלוגים של חלקי בניין – דלתות, חלונות, מחיצות, מעקות ומדרגות – הזמינו אותם והרכיבו מהם בית. הבית הנועז עמד בניגוד לקונבנציות הארכיטקטוניות המקובלות. הוא שימש למגורים, כלל חללים רחבים שופעי אור, ובו היה גם הסטודיו של השניים.

Eames House (Case Study House No. 8), 1949, Charles and Ray Eames. Photo by ercwttmn. Wikimedia Commons, CC BY 2.0.

גם הבדואים, להבדיל, קונים חלקי בניין משומשים בשווקים שונים (ליד באר-שבע וגם בשוק הפשפשים ביפו) – דלתות, אריחים, חלקי גג, צנרת ואמבטיות – ומרכיבים מהם מבנים. המבנים עשויים להשתנות, ובמשך הזמן ניתן ליצור תוספות ולהגיע להחלטות ארכיטקטוניות אחרות. לעתים מתבצעים שינויים וטיפולים בכמה מהחפצים עצמם: חבית בנזין מפלדה, לדוגמה, שנפתחה והפכה למעין מחיצה, כשתוויות המוצר עדיין מתנוססות עליה.⁴

תמיר מפגיש בין כלי שתוכנן ויוצר למטרה פונקציונלית מוגדרת לבין הפוטנציאל הצורני הטמון בו. לשם כך הוא מבצע פעולות של הכלאה, התמזגות ולעתים אף התנגשות בין חלקים שמקורם בכלים שונים, עד ליצירת אובייקט חדש, אוטונומי, בעל ערך צורני ואסתטי. היצירות, הפועלות כאסמבלז’ים במרחב, מזמנות לצופה מבט דואלי: מחד גיסא הן משמרות סימנים, שרידים ומאפיינים של הכלי המקורי, ומאידך גיסא הן מפשיטות אותו ממטרתו הראשונית ומוליכות אותו אל מרחב אסוציאטיבי חדש, המזכיר צורות מן הטבע, תהליכי צמיחה ומבנים אורגניים. במהלך זה מתרחשת המרה של ערכו הפונקציונלי של המכשיר ושל היכולות המעשיות הגלומות בו לערכים צורניים, פואטיים ואסתטיים. האובייקטים החדשים מעוררים זיכרון, תשוקה ואסוציאציות שונות, וממחישים את פעולת הזיקוק שמבצע האמן – מעבר מן השימושי אל הפיסולי, מן המוכר אל הבלתי צפוי, ומן הכלי אל הדימוי.