פרחים על סף

לפרחים יש היסטוריה. שדות האליזיום היווני במערות הקבורה הארץ-ישראליות מנוקדים בפרחים אדומים הנדמים כפרגים. בשל אופיים הממכר, הם נקשרו מקדמת דנא עם Hypnos (השינה) ו-Thanatos (מוות), וכן עם המיתוסים של דמטר ופרספונה. הם נתפסו כבעלי יופי עז המתחדש במהירות כשם שהוא דועך, ולכן היו לסמל של מוות ותחייה, היעלמות וחזרה, או בפשטות – חיים בתוך שדה של שינוי תמידי. כלניות מעוררות את המיתוס של אדוניס, שדמו הפך לפרחים אדומים לאחר מותו, כמו גם פרח דם המכבים. שניהם נעשו סמל למות קדושים ולקורבן.

הלוטוס הכחול שפרח על מי הנילוס נפתח עם זריחת השמש ונסגר בלילה, ונעשה סמל למחזור השמש, לתחייה ולהתעוררות מחדש, וכן לבריאה מתוך המים הקדמוניים. הלוטוס הלבן, המסוגל לפרוח גם במים עכורים, הפך בנצרות לסמל הנשמה המסוגלת לחזור בתשובה גם בים החטא הסובב אותה. השושן הצחור, הפורח בן-לילה, מפיץ את ניחוח מיניותו ועובר באחת ממצב בתולי לפריון, סימל את התעברותה הפלאית של מריה. האירוס הסגלגל, על יופיו העשיר וליבתו הצהובה המתפרצת, נקשר למוות ולכן איפיין את הפסחא. אמנים רבים עשו בו שימוש כדי להביע סערת נפש ושיגעון, או מרחבים של חופש בתנאי כלא.

לאה טופר, ללא כותרת, פחם על נייר, 100*70ס”מ, 2026. צילום: אבי אמסלם

הסחלב סימל רוחניות ושלמות רוחנית, ואילו בזמן המודרני הסחלב הסינגפורי, המוכלא מזנים רבים, אומץ כסמל לאומי של היברידיות תרבותית. פיטוניות, פעמוני רוח, אירוסים, דאטורה ואחרים הפכו אצל ג’ורג’יה או’קיף לנוף קוסמי שרקם עולם חדש, חושי ואינטימי, והציע ארוטיות ונשיות. אותם פרחים נצבעו שחור אצל רוברט מייפלתורפ; הרכות של אוקיף הוחלפה בחדות קיצונית שהעניקה להם הילה של “אובייקט קדוש”, והארוטיקה מלאה בתחושת התכלות ומוות. לפרחים יש היסטוריה בתולדות האמנות, וכשאמן מצליח לחדש את הנרטיב שלהם, זהו רגע עוצר נשימה.

לאה טופר, אמנית מוערכת בשדה הישראלי ומורה, מציגה בתערוכה “פרחי אבל” גוף עבודות העוסק בזיכרון ובשבר קולקטיבי בעקבות טראומת ה-7 באוקטובר. התמונה שנגלתה מדי יום בבתי-העלמין ובחלונות האשליה היתה ים צבעוני של זרים רעננים השזורים מכל אותן שכבות זיכרון של היסטוריה תרבותית של פרחים ביהדות, בנצרות, באסלאם, בבודהיזם ובכלל. בהדרגה הם נרקבו, איבדו את זוהרם, יבשו והשחירו.

פרחיה של טופר מצוירים בפחם בתהליך של רישום ומחיקה, ובמקום להציע את ההבטחה הטרנסצנדנטלית האוטופית של שדות האליזיום, הם מתגברים את הכיליון של זרי הפרחים על קברי הנופלים. בכך הם נטענים במשמעות החורגת מן הטבע הדומם אל תוך ההקשר ההיסטורי והרגשי של התקופה הנוכחית. הפחם הפך בידיה מאמצעי רישום לצבע, ובו בזמן הוא נוכח כחומר. כצבע הוא מעורר את מושג האבל; כחומר – שריפה. טופר שולפת באצבעותיה פרח בודד מתוך הזר, פגום ופצוע, ומחפשת בתוכו את היופי שמצוי בקמילה כעדות לחיים שנעלמו. הטכניקה שלה מהדהדת את התחושה הרגשית ואת הסיפור שהיא מבקשת לספר. היא מתחילה ברישום, הנתפס כצל של הציור; ממלאת אותו בצבע הפחם, הוא הגוף; ואז מתחיל תהליך התאבלות מדיטטיבי טקסי, מאגי כמעט, של מחיקה באמצעים שונים. מבחינתה, המחיקה היא פעולה פיזית המהדהדת את האלימות שהופעלה על המצע, מאבק פנימי ופיזי כאחד שמותיר עקבות שלא יימחו. הגיליון הלבן שנחשף מתחת לפחם לעולם לא ישוב ללובנו הבתולי.

לאה טופר, ללא כותרת, פחם על נייר, 100*70ס”מ, 2026. צילום: אבי אמסלם

זו אינה הפעם הראשונה שטופר עוסקת בפרחים. בסדרת הקאלות שלה – פרח נוסף הנקשר באופן חוצה תרבויות לאבל ולזיכרון – שהוצגה בשנת 1999 בבית-האמנים בתל-אביב, היא עסקה בסימני הזמן. תחת מכחולה, עלי הכותרת הלבנים והדשנים הצהיבו עם הזמן והפכו פריכים ושקופים כעור מזדקן, בלי לוותר על יופיים. רק האשבול, האלמנט הזכרי, נשר, בעוד שהמעטפת נותרה כחלל ריק, רחמי, כמיכל הכלה. פגעי הזמן היו גם נושא הסדרה “קמילות” שטופר הציגה בבית-האמנות בראשון-לציון בשנת 2017. בסדרה הזו הפרחים האדומים, מלאי תשוקה כמו במחול בכחנלי חסר מנוחה, הרכינו את ראשם בפני כתמי הזמן.

עיסוקה הפיוטי של טופר ביופי שבכיליון קיבל בתערוכת “פרחי אבל” מפנה קודר. הפרחים רכים, מתפוררים וכמעט מתאיינים, כפרחים בימים שלאחר הקבורה. פלטת הצבעים האפורה, עלי הכותרת השמוטים והצורות ההולכות ומאבדות את זהותן יוצרים תחושה של דעיכה מתמשכת. טופר משתמשת בדימוי הפרח לא כפריט בוטאני, אלא ככלי להעברת מצבים נפשיים ורגשות אנושיים. אלה הם פרחים המצויים ברגע האחרון של קיומם, על סף הכיליון. האבקנים – מוקד החיים והפוריות של הפרח – נעלמו, ונותרה רק מעטפת ריקה, עדות לחיים שהסתלקו.

לאה טופר, ללא כותרת, פחם על נייר, 100*70ס”מ, 2026. צילום: אבי אמסלם

עלי הכותרת יוצרים מעין מחול אחרון; הם הופכים לבד לבן, דמוי תכריך, המתלפף סביב גוף שאיננו עוד. קפליהם מזכירים את הגלימות המתנועעות סביב שלוש הגראציות ב”פרימוורה” של בוטיצ’לי. אולם בעוד שבציור הרנסנסי מחול הרונדו מסמל התחדשות, פריון וחיוניות, טופר מציבה היפוך מהותי: הגוף שמתחת לגלימה נעלם, והתנועה עצמה הופכת להדהוד של העדר. כך נותר רק זכרון החיים – עקבה של קיום שאבד.

פרחי האבל של טופר נשזרים בהיסטוריה העשירה והמורכבת של הפרחים. בהקשר זה ניתן לחשוב גם על אנסלם קיפר, המרבה לשלב בעבודותיו פרחים ממשיים ומצוירים כאחד. קיפר עוסק בנופי חורבן שלאחר מלחמה, בזיכרון ובטראומה ההיסטורית. בעבודותיו מופיעה לעתים חמנייה מיובשת ותלויה במהופך, שגרעיניה נושרים על ספר עופרת פתוח – דימוי טעון של קץ התקווה והדעיכה התרבותית. הפרחים הנבולים והשבורים אצל קיפר מסמנים הרס, אובדן ושיממון. אצל טופר, לעומת זאת, גם הפרח הנבול שומר על שריד אחרון של תנועה ורכות, של אנושיות. רגע לפני הכיליון הסופי, היא מעניקה לו מחווה אחרונה של חיים – מחול שקט של היעלמות.

“מראה טבע”, הגלריה העירונית לאמנות רחובות
משתתפים: לאה טופר, אברי רגב, בנימין הסנוט, שולי בורנשטיין וולף
אוצרת: יעל סונינו-לוי
נעילה: 6.9.26

שעות פעילות:
א’–ה’, 08:00–19:00
ו׳, 08:00–12:00
שבת, 10:00–13:00

רח’ שלמה גולדין 2, רחובות