פריחת מוחות 75 – נעה יקותיאלי

גיל: 36.

מצב משפחתי: נשואה + 1 וחצי (אמורה ללדת את בני השני באוקטובר).

איפה גדלת? נולדתי בקליפורניה, ועליתי לארץ בילדותי. לפני עשור חזרתי לאל.איי, ומאז אנחנו בין אל.איי לניו-יורק.
השכלה: אוטודידקטית.

גלריה: Sabine Knust Galrie, Russi Klenner Galerie וגלריה עינגע.

כמה שנים כבר בחו”ל? עשר.

תחומי עיסוק/מחקר: אמנית פלסטית.

אמן/ית שאת מעריכה במיוחד: אני מאוד מעריכה את Analia Saban. היא אמנית שחוקרת משחקי תפקידים של חומרים שונים ואת היכולת שלהם לפרוץ את הגבולות המצופים מהם. עוד אמנית שאני מאוד מעריכה היא Toba Khedoori, שהדרך שבה היא עוסקת בריק של החומר מרגישה לי נועזת וצנועה בו בזמן. לעתים היא מייצרת נופים סבוכים של טבע והרס – דבר שמאוד מתכתב עם הנושאים שמעסיקים אותי.

ספרי על האמנות שלך. העבודה שלי משלבת טכניקות קראפט שונות כמו חיתוך נייר ידני, טקסטיל ומיצבים תלויי מקום, שדרכן אני חוקרת דפוסים תרבותיים, חברתיים ואישיים. הדפוס הליטרלי של טבע או של הרס מאפשר לי לבחון דרך היד, הפעולה החזרתית והחומר דפוסים חברתיים, פוליטיים ורגשיים. הדפוס והחלל הריק בעבודותי חושפים מבחינתי את נקודות העיוורון ומנגנוני ההדחקה שמובנים בנו כחברה, ואת האופן שבו אנחנו לעתים מסווים מלחמה והרס תחת מושגים שנתפסים כטבעיים.

בעבודותי אני מרבה לבחון את המתח שבין חומר לבין התפקיד המצופה ממנו. לעתים החומרים פועלים בניגוד לתכונות המזוהות איתם; נייר גדול חתוך ועדין, שכמעט כולו מורכב מחלל ומחוסר, מצליח להחזיק את עצמו ולהפוך למבנה יציב; ולעומתו בטון, חומר המזוהה עם יסודות, קביעות וחוזק, הופך במיצבים שלי לשברירי, זמני ודינמי.

Noa Yekutieli, Untitled 2

מתוך הזהות הרב-תרבותית שלי כיפנית-אמריקאית-ישראלית, אני מתעניינת במקומות שבהם נרטיבים, חומרים ונקודות מבט שונות נפגשים, מתנגשים ומתקיימים יחד. תהליך חיתוך הנייר הידני הוא עבורי פעולה אטית ומדיטטיבית, המנוגדת לקצב המהיר של העולם שאנו חיים בו. אני מתייחסת לחלל הריק לא כהעדר, אלא כמרחב פעיל שמחזיק משמעות ויוצר יחסים חדשים בין צורות ורעיונות.

על מה את עובדת עכשיו? על גוף עבודות חדש שבו אני יוצרת משטחי בטון שבורים וסדוקים המשלבים חיתוך נייר ידני. אני יוצקת את משטחי הבטון בסטודיו כאילו הם משטחים שאני מחפשת בהם ביטחון ויציבות – משהו מוצק בעולם שיש בו כל-כך הרבה אי-ודאות. אני מתעניינת במשמעויות שבטון נושא בתוכו. מצד אחד הוא מבטיח הגנה, קביעות ויציבות, ומצד אחר הוא חומר מעשה ידי אדם שמכסה את פני השטח הטבעיים באופן כוחני. בניגוד לטבע, הוא כמעט אינו גמיש; הוא לא מתרחב, לא משתנה, ולא מאפשר לשום דבר כמעט לצמוח מתוכו.

אחרי תקופה שבה אני חיה עם המשטחים האלה בסטודיו, מגיע הרגע שבו אני שוברת אותם. זה אף פעם לא קורה מיד, ואני גם לא שוברת את כולם בבת אחת. יש בזה משהו כמעט אימפולסיבי ומשחרר, כמו רגע של פריקה, שחרור מתח או אגרסיה. דווקא אחרי השבירה העבודות מתחילות “לדבר” אליי. הסדקים והפתחים חושפים נרטיבים מופשטים על אשליית הביטחון, על גבולות והפרדה, ועוסקים בכנות שבפגיעוּת. מאחורי הסדקים נחשפים חיתוכי הנייר העדינים, שלכאורה נראים שבריריים, אך דווקא הם אלה שמחזיקים את שברי הבטון יחד ומונעים מהם להתפרק. במובן הזה, העבודה הופכת את יחסי הכוח בין החומרים: הבטון, שמזוהה עם יציבות וכוח, הופך לפגיע ותלוי, בעוד שהנייר, הנתפס כחומר חלש ועדין, הוא זה שמחזיק, מחבר ותומך.

Noa Yekutieli, Untitled 1

מה שמעניין אותי בעבודות האלה הוא הרגע השברירי שבו אי-אפשר לדעת אם משהו נמצא בתהליך של בנייה או קריסה, החלמה או הרס, פתיחה או חסימה. אני מנסה להחזיק את שני המצבים האלה בו בזמן, ולאפשר להם להתקיים זה לצד זה.

איך את מתפרנסת? אני מאוד מודה על כך שאני מצליחה לחיות ולהתפרנס מהאמנות שלי. זה שילוב של מכירת עבודות, פרויקטים, תערוכות ומענקים. זה לא תמיד יציב או צפוי, אבל זו זכות גדולה בשבילי שהיצירה היא גם העבודה שלי.

למה את גרה איפה שאת גרה? בהתחלה עברנו בעקבות לימודי התואר השני בקולנוע של בן-זוגי, אבל היה לי ברור שזה לא יהיה מעבר זמני בלבד. הרגשתי צורך לחזור למקום שבו נולדתי ולחקור מחדש חלקים בזהות שלי, ואולי גם לסגור כמה מעגלים שהתחילו בילדות. המעבר שלי לישראל בגיל צעיר, תחושת הזרות והרצון להשתייך השאירו אצלי הרבה שאלות סביב בית ושייכות.

אני חושבת שכילדה שהיגרה לישראל, מקום שלא הכרתי קודם ושלא היה חלק מהחיים שלי, הרצון להשתלב ולהשתייך היה כל-כך חזק, שבאופן טבעי דחקתי הצדה חלקים גדולים ממי שהייתי. זו לא היתה בחירה מודעת, אלא תהליך של אסימילציה שמאפיין לא פעם הגירה. המעבר היה חד מאוד, כמעט החלפה של זהות אחת באחרת. למדתי שפה חדשה, ואיתה גם אימצתי זהות חדשה, ורק שנים אחר-כך הבנתי עד כמה ביטלתי חלקים משמעותיים בעצמי.

Noa Yekutieli, It scared the eyelids, Photo: Sean Meredith, courtesy of Hannah Traore Gallery

כשחזרתי לקליפורניה בגיל 26 היתה לי אמונה לא מודעת שאולי סוף-סוף ארגיש בבית. די מהר הבנתי שזה לא יקרה. למעשה, לפני שהתחלתי לבנות משהו חדש, היתה דווקא התפרקות והתפוררות מוחלטת. הרגשתי שאני מאבדת, או אולי משחררת, הרבה מההגדרות שחשבתי שמרכיבות אותי, גם כאדם וגם כאמנית. לרגע הרגשתי שאם אני משחררת את כל ההגדרות שהחזקתי בהן, אני כבר לא יודעת מי אני. זה היה מאוד לא פשוט ומפחיד, אבל דווקא מתוך ההתפרקות הזו נבנתה בהדרגה תחושת שייכות אחרת. לא שייכות למקום אחד, אלא שייכות פנימית יותר, שאינה תלויה בגיאוגרפיה. אם בעבר הרגשתי שאני לא שייכת באמת לשום מקום, היום אני מרגישה שאני שייכת לכמה מקומות בו בזמן, אבל בדרך הייחודית שלי, בלי צורך בשייכות מוחלטת.

אני חושבת שהעובדה שנולדתי בארצות-הברית לאמא שנולדה וגדלה ביפן ולאבא שנולד וגדל בישראל הציבה אותי כבר מלידה בתוך שלוש זהויות שונות. המעבר לישראל כשהייתי בכיתה ב’ חייב אותי להתמודד עוד יותר עם ריבוי פרספקטיבות בגיל צעיר, אולי צעיר מדי. זו היתה חוויה מרובדת ולעתים מבלבלת, שלא איפשרה לי את הביטחון של לעמוד במקום אחד ברור ולהבין ממנו את המציאות. רק כשחזרתי לקליפורניה הצלחתי להבין שהריבוי הזה הוא לא משהו שצריך לפתור, אלא חלק מהזהות שלי. במובן הזה, החזרה לארצות-הברית לא גרמה לי להרגיש שייכת למקום אחד, אלא איפשרה לי להרגיש שלמה יותר עם המורכבות של מי שאני. בדיעבד אני מבינה שגם השפה האמנותית שלי התחדדה מתוך המקום הזה, לא מתוך ניסיון לבחור זהות אחת, אלא מתוך האפשרות להחזיק כמה זהויות, חומרים ונקודות מבט בו בזמן.

Noa Yekutieli, International Studio Curatorial Program, Photo: Martin Parsekian

איך את חווה את הישראליות ו/או היהדות שלך שם? תלוי מתי שואלים אותי. אני חושבת שבשנים הראשונות דווקא המרחק איפשר לי להתרחק קצת מהישראליות שלי ולהתחבר יותר לצד השני של הזהות שלי, לתרבות ולמורשת היפנית מצד אמי. זו היתה עבורי הפתעה גדולה. בדיעבד אני מבינה שזה תמיד היה מאוד נוכח בי ובאמנות שלי, גם כשחייתי בארץ, אבל אולי לא ידעתי לזהות את זה בתוך העומס והרצון שלי כילדה להשתלב.

דווקא אחרי שעברתי הבנתי עד כמה הישראליות שלי מתבטאת גם בקצב ובאופן שבו אני פועלת בעולם. לקח לי זמן להסתגל לשקט של לוס-אנג’לס, שלעתים הרגיש לי מרוחק מדי. גיליתי שאני דווקא יוצרת טוב יותר בתוך סביבה אינטנסיבית, עם הרבה תנועה, חיכוך ומפגש אנושי. במובן מסוים, זו גם אחת הסיבות שבשנים האחרונות התחלתי לחלק את הזמן שלי בין לוס-אנג’לס לניו-יורק.

בשנים שלאחר מכן המרחק איפשר לי גם להתחבר מחדש ליהדות שלי. כשגדלתי וחייתי בארץ, היהדות כמעט שלא היתה קיימת עבורי כמרחב רוחני או תרבותי נפרד. החיבור בין דת לפוליטיקה והשימוש שנעשה לעתים בדת כהצדקה לכיבוש, שליטה ודיכוי הרחיקו אותי מחיבור אישי ואינטימי אליה. דווקא המרחק והאפשרות להפריד בין המסורת לבין הפוליטי איפשרו לי למצוא חיבור למסורת היהודית.

המושג “ישראליות” הוא מושג מאוד מורכב ורב-שכבתי עבורי, ובוודאי אחרי ה-7 באוקטובר. אני מרגישה שיש לי מערכת יחסים מאוד אמביוולנטית עם הישראליות שלי. מצד אחד יש לי אליה חיבור רגשי עמוק, והמציאות הישראלית-פלסטינית מלווה אותי, מכאיבה לי ומעסיקה אותי כמעט מאז שאני זוכרת את עצמי. מצד שני, אני מרגישה לעתים יותר תחושת אחריות ומחויבות מאשר תחושת שייכות פשוטה. אולי דווקא המרחק מאפשר לי להחזיק את המורכבות הזו בלי צורך לבחור צד אחד בזהות שלי.

האם את חושבת לחזור בעתיד לישראל? מאז שהפכתי לאמא, ובקרוב לאמא לשני ילדים, המחשבה שהמשפחה שלי והילדים שלי לא חיים יחד קשה לי מאוד. זה קונפליקט שמתקיים אצלי כל הזמן – איך שתי המשפחות שלי, זו שאני מגיעה ממנה וזו שאני יוצרת, לא מתקיימות באותו מרחב. כמו הרבה קונפליקטים בחיים, אני לא בטוחה שאצליח באמת לגשר עליו, אבל זו בהחלט מחשבה שתמיד קיימת אצלי.

Noa Yekutieli, Shoji screen, 152×247 cm, Photo: Sharon Pulwer

באיזו מידה את מרגישה שהלימודים והחיים בחו”ל תרמו להתפתחותך המקצועית? החיים בחו”ל איפשרו לי את המרחק שהייתי צריכה כדי למקם את עצמי בתוך עצמי, ופחות ביחס למקום מסוים או להגדרה חיצונית. במידה מסוימת, זה איפשר לי לוותר על הניסיון להשתייך באופן מוחלט או על תחושת אי-השייכות שליוותה אותי, ולהבין שאני יכולה להיות שייכת באופן חלקי לכמה מקומות שונים בו בזמן. ההבנה הזו איפשרה לי להשתרש יותר בעצמי, ואני מרגישה שהיא חידדה את העשייה האמנותית והשפה האישית שלי. העבודה שלי לא מרגישה לי ישראלית באופן טיפוסי, ומצד שני גם לא בהכרח אמריקאית. היא מתקיימת במרחב שבין לבין, שמושפע מכל המקומות והזהויות שמרכיבים אותי.

החיים בחו”ל חשפו אותי לשיח אמנותי רחב יותר ולמפגש עם קהילות, אמנים, אוצרים ומוסדות ממקומות שונים בעולם. הם איפשרו לי לראות את העבודה שלי בתוך הקשר בינלאומי רחב יותר, לפתח פרויקטים בקנה-מידה גדול יותר, ולהבין שהעשייה שלי לא חייבת להשתייך למסורת או למקום אחד, אלא יכולה להתקיים דווקא בתוך המורכבות הזו, במפגש שבין תרבויות, שפות ונקודות מבט שונות.

ספרי בקצרה על אחד הפרויקטים שלך. אחד הפרויקטים המשמעותיים שלי הוא גוף העבודות “We Say It’s the Nature of Things”. כחלק מהפרויקט הזה יצרתי את “Where We Stand”, מיצב קיר גדול ממדים שמורכב מ-65 חלונות שיצרתי בחיתוך נייר ידני והצגתי ב-MAXXI Museum ברומא, כחלק מתערוכה משותפת עם ציבי גבע ומריה סאלח מחאמיד. העבודה מתייחסת לרעיון של “חלון למציאות”, אבל במקום להציג נקודת מבט אחת ויחידה, כמו חלון מסורתי שממסגר רגע מסוים מזווית אחת, רציתי ליצור מבנה שמורכב מהרבה נקודות מבט שונות שמתקיימות יחד. מרחוק העבודה נראית כמעט תלת-ממדית ואדריכלית, אך ככל שמתקרבים אליה היא משתנה ונחשפת כדימוי שטוח ועדין העשוי מנייר חתוך. החלונות עצמם משתנים גם הם: כשהם “סגורים” מופיעים עליהם דימויים של טבע וצמחייה, וכשהם “נפתחים” נחשפים דימויים של הרס שהיו מוסתרים בתוכם.

Noa Yekutieli, MAXXI Museum

דרך הפעולה הזו רציתי לבחון את הנטייה האנושית לפתוח ולעצום עיניים מול המציאות באופן סלקטיבי, ואת האופן שבו אנחנו מסווים כאב, אלימות והרס כחלק ממנגנוני התמודדות והישרדות. העבודה נוצרה גם מתוך מחשבה על המציאות הפוליטית בישראל-פלסטין, ועל האופן שבו אנחנו נדרשים לעתים להגדיר את עצמנו ואת העמדות שלנו דרך חלוקות מוחלטות של נכון ולא נכון, שחור ולבן. בעבודה הזו אני מנסה לבדוק אם אפשר להחזיק כמה אמיתות ונקודות מבט בו בזמן, גם כשהן נמצאות במתח זו עם זו.

בחרתי ליצור מבנה שעשוי רק מחלונות, ללא קירות, כמקום שאין לו גבולות מוחלטים. דרך האשליה החזותית והשינוי המתמיד של הדימוי, אני מזמינה את הצופה לבחון את נקודת המבט שלו, ואולי לאפשר לה להיות דינמית ומשתנה.

מה תוכניותייך לעתיד הקרוב? בגדול, אני אמורה ללדת בעוד כחודשיים, אז אני משתדלת בתקופה הקרובה לקחת את העבודה קצת יותר לאט ולאפשר לעצמי לעבור את השינוי וההתרחבות הזו עם יותר פניות. במיוחד לעומת ההיריון והלידה הקודמים שלי, שהתרחשו בתקופה של עומס מאוד גדול.

במקביל לגוף העבודות בבטון ובנייר, אני עובדת על מיצב חדש שיהיה חלק מתערוכה קבוצתית ב-Skirball Center עם אמניות שאני מאוד מעריכה. התערוכה תעסוק בזהויות יהודיות-אסיאתיות ובחוויות של שייכות, הגירה וריבוי תרבותי. נוסף לכך אני משתתפת בימים אלו בתערוכה הקבוצתית “מקו ועד חוט” במוזיאון חיפה, ובקרוב בתערוכה קבוצתית ב-Russi Klenner Galerie בברלין.

האם משהו השתנה בך ובחוויית החיים שלך פה בעקבות ה-7 באוקטובר? כן, מאוד. ב-7 באוקטובר חיינו בניו-יורק, הייתי בהיריון עם הבן הראשון שלנו ובתקופה מאוד אינטנסיבית מבחינה מקצועית, עם הרבה פרויקטים והרבה מפגשים עם החוץ, בזמן שהרגשתי שכל מה שאני רוצה זה דווקא להתכנס פנימה ולעבד את מה שקורה.

מעבר לכאב העצום בעקבות הטבח, אני חושבת שהיה שם שבר עמוק בתחושת המציאות עצמה – גם מול האובדן והאלימות הבלתי נתפסת של אותו יום, וגם מול ההבנה שאנחנו נכנסים לעוד מעגל עצום של כאב, הרס וטראומה עבור כל מי שחי במרחב הזה.

Noa Yekutieli, The Chaos In Order, Photo: sean meredith

ברמה האישית והיומיומית חוויתי אכזבה גדולה מקהילת האמנות סביבי. הרגשתי שהרבה אנשים ומרחבים שהאמנתי שיודעים להחזיק מורכבות התקשו להיות שם ברמה האנושית לצד השיח הפוליטי. היו הרבה שתיקות והימנעויות, גם מאנשים שהרגשתי קרובה אליהם, וזה יצר אצלי שבר מסוים מול עולם האמנות. עולם שחשבתי שדווקא יכול להכיל כאב שאינו היררכי, ולהחזיק מציאות מורכבת שבה כמה אמיתות יכולות להתקיים במקביל. הרגשתי (ואני עדיין מרגישה) שאם במרחבים של תרבות ואמנות קשה לייצר מקום כזה, אז איפה כן?

החוויה הזו גרמה לי, ועדיין גורמת לי, לשאול שאלות בסיסיות על הרצון שלי לקחת חלק בשיח דרך האמנות ועל האמונה שלי במרחב הזה. אין לי עדיין תשובות ברורות, אבל ללא ספק זה שינה את הדרך שבה אני מסתכלת על עולם האמנות, וגם השפיע על הרבה מהתוכניות והמחשבות המקצועיות שלי מאז.

קישורים לפרויקטים:

אינסטגרם: noayekutieli@

לאתר של נעה יקותיאלי לחצו כאן.