מימין נוף קרחוני של חארקוב, משמאל חולות נתיבות

ימים אחדים לפני שהטנקים הרוסיים חצו את הגבול לאוקראינה, בינואר 2022, פתחתי בטירת כרמל סדנה קטנה לאמני העיר. שמי ורה גייליס, אמנית, אוצרת, מרצה ויזמית תרבות. עליתי לארץ ב־2013, סיימתי תואר שני בתכנית הבין תחומית באמנויות באוניברסיטת תל אביב, ומאז אני חיה ויוצרת בטירת כרמל. רציתי להעניק לשכניי – ציירת שמציירת במרפסת, פסל שעובד במוסך, זוג בוגרי “ויצו” שחזרו דרומה אחרי הלימודים – ארגז כלים שאיש לא נתן להם באקדמיה: איך כותבים הצעת פרויקט, למי מגישים, ואיך הופכים סיפור מקומי לתערוכה רלוונטית.

בשבועות ההם עוד חשבתי שמדובר ביוזמה צנועה בפריפריה, אבל אז הגיעה המלחמה, ועם גל העולים מאוקראינה ורוסיה התברר שהפערים שחשתי בטירת כרמל אינם החריג אלא הנורמה. האמנים החדשים הגיעו מצוידים בדיפלומות יוקרתיות, ברזומה של תערוכות ובשפה מקצועית רהוטה, אבל בשדה הישראלי ההון התרבותי הזה התאפס כמעט מיד. במונחיו של בורדייה, הם איבדו גם הון סמלי וגם הון מוסדי: התארים אינם מוכּרים, רשתות הקשרים נשארו מעבר לים, והקנון המקומי מתעקש על היסטוריות ופוליטיקות שאינן כתובות ברוסית. אם בוגר “בצלאל” יוצא אל העולם עם חצי מפה ביד, הרי שבוגר האקדמיה בסנקט פטרבורג הנוחת בחיפה מוצא עצמו בלי מצפן כלל.

צילום מסך מזום: ורה גייליס עושה הומאז’ למאיר גל (אחד מתוך 500: מקומם של אמנים דוברי רוסית בספרו של יגאל צלמונה “100 שנות אמנות ישראלית”), 2023

ככל שהתקדמתי עם הסדנה, הבנתי שהצרכים של האמנים העולים ושל אמני הפריפריה משיקים: לשני המחנות חסרים אותו מילון מושגים, אותן דלתות פנימיות במוזיאונים, אותו ידע סמוי על “מי מדבר עם מי” בשדה. כך נולדה “BootCamp”, פלטפורמה שקשה להצמיד לה תווית אחת: היא גם לימוד משלים לבוגרי האקדמיות, גם לימוד אלטרנטיבי לעולים שלא עברו במסלול המקומי, ובעיקר היא לימוד הכרחי לקהל שאין לו מקום אחר לרכוש בו את הידע. חברתי לפלטפורמת  “KakdelArt”, המפעילה רשת תמיכה לאמנים דוברי רוסית, וביחד המרנו את הסדנה למסלול זום ארצי: 20 מפגשים שבועיים, חמישה חודשים, קבוצות של תריסר משתתפים. מאז התקיימו שישה מחזורים; 70 בוגרים מאשקלון ועד מטולה, ילידי הארץ ועולים חדשים, נפגשו מדי שבוע במסך מפוצל של 12 ריבועי וידאו.

השיעורים נפתחים תמיד בסיפור: ציור של ראובן רובין שמציג מהגר יהודי בשדה תפוזים, סרטון פרפורמנס של דורית מיצקובסקי בדרום תל אביב או טקסט קצר של קלייר בישופ. משם אנחנו גולשים לפרקטיקה: מפרקים קול קורא טרי, מגלים שהדרישה לצרף “הצהרת אמן, עד 250 מילה”, כוללת גם סעיף נסתר על “תרומה לקהילה”, מנסחים תקציב ומתרגמים את הכל לעברית ולרוסית. האותיות הקטנות – לעיתים תמונה סרוקה באתר עמותה – מקבלות תרגום של מילה במילה. לא פעם גם ילידי הארץ מודים שמעולם לא קראו את הטקסט במלואו.

בין שיעור לשיעור מתעורר לחיים הווטסאפ של הבוגרים: “מי מגיש ל’רזידנסי ערד׳?”, “צריך פורמט תקציב של מפעל הפיס?”, “מי יכולה לעבור על האנגלית שלי?”. שם, בקבוצה הסגורה, ההון התרבותי מתחיל ללבוש צורה מקומית: קישור מוביל להזדמנות, הזדמנות מובילה לחממה, והחממה – כמו שקורה בארץ – מולידה שותפות חדשה. אין כאן קסם; יש תרגום מתמיד, סבלני, של מושגים ושל ציפיות.

משתתפות הקורס הראשון בטירת כרמל בפעולה פרפורמטיבית במרחב ציבורי בעיר, 2022. צילום: ורה גייליס

ובכל זאת, שאלה מהדהדת בין השורות: מדוע נדרשת יוזמה פרטית כדי לעשות את העבודה שמשרד העלייה והקליטה ממילא מתוקצב לבצע? הכסף קיים, אך הוא מחולק במענקים חד פעמיים שניתנים על פי ציון ועדה, כאילו ההון כבר הומר והחסם הוא רק כלכלי. אלא שהחסם העיקרי הוא לשוני, מוסדי, תרבותי. בלי תיווך, המענק דומה לשטר זר שאיש אינו מכבד בקופות הגלריות.

BootCamp אינו חוג העשרה. הוא מעבדה שבה הון תרבותי מתורגם למטבע קביל. במובן זה הוא אלטרנטיבי, משלים והכרחי בעת ובעונה אחת, כמו מדריך לשפה שלומדים תוך כדי דיבור. ברגע שמכניסים את כל המשתתפים לאותה כיתה וירטואלית מגלים שניתן לגשר על הפערים במהירות מפתיעה. שדה האמנות הישראלי, המגדיר עצמו כמרחב הגירה מתמיד, יכול לאמץ מודל דומה: להפנות חלק זעום מתקציב המענקים להכשרה ממוקדת יישום, לפרסם קולות קוראים כטקסט דו לשוני נגיש, ולהכיר בקורסים משלימים כהוצאה מוכרת.

עד שזה יקרה, המסך המפוצל ממשיך לפעום: מימין נוף קרחוני של חארקוב, משמאל חולות נתיבות, ובאמצע קובץ PDF חדש שנפתח לכולם. מתחת לשורה האחרונה של כל קול קורא אני מוסיפה משפט קטן, מודגש: “לשאלות, כתבו בקבוצה”. לפעמים זה כל ההבדל בין הון תרבותי מאופס לבין יצירה שמוצאת בית.

*

ורה גייליס היא אמנית, אוצרת וחוקרת אמנות עכשווית. מייסדת קורס BOOTCAMP ומרצה לאמנים ולקהל הרחב בנושא אמנות ישראלית, פיתוח קריירה, מימון והגשות. עוסקת בקשר בין אמנות, קהילה והגירה