“אז אולי תהיי מורה”

כשהייתי אישה צעירה, המליצה לי אמי להיות מורה. היא אמרה שגברים לא אוהבים אמניות כי יש להן שם של משוגעות, וכסף לא יצא לי מזה. “עדיף שתהיי מורה או גננת. זה נקרא חיים״, היא אמרה לי. “יהיו לך חופשות בחגים, ותוכלי לגדל את הילדים שלך בשקט. בסדר, אז אין לך ילדים”, היא אמרה. “ואולי גם לא יהיו״, הוסיפה. “את כבר מבוגרת מדי, ועוד מעט אף אחד בין כה וכה לא ירצה אותך. אז אולי תהיי מורה?”

ונהייתי גם מורה, אך לא מהסיבות שמנתה אמא שלי, ובמשך יותר משלושה עשורים התנסיתי בהוראת אמנות ובליווי של אוכלוסיות מגוונות. בראשית הדרך הייתי מורה־חיילת, עבדתי עם פגועי נפש במקלט שיקומי, הדרכתי בגני ילדים, בבתי ספר יסודיים ובתיכון (בליך). בהמשך לימדתי בסדנה קהילתית לאמנות (הסדנה לאמנות ברמת אליהו), במכללות, באקדמיה ובבתי ספר מקצועיים (אסכולה מימד, ספיר, המדרשה לאמנות ועוד). לאורך השנים לימדתי גם באופן פרטי, וכשאצרתי תערוכות, מצאתי לעיתים שתודעת ההוראה והליווי האישי הפכו לחלק מפעולת האוצרות. היה עליי לעבור בכל התחנות הללו כדי ללמוד על גבולות, על נפש האדם, על תהליכי יצירה ועל אופני ליווי. מכל אלו נולדה השקפתי על הוראה, ומתוך המפגש עם תלמידים למדתי להיות המורה שאני היום.

השנים הראשונות לוו בהססנות ובניסיון לאחוז בכל קצות השיעור באמצעות בניית לוחות זמנים ושינון הסילבוס, מהלכים שלא התחברתי אליהם אך באותם ימים נראו לי הכרחיים. השיעורים החלו לזרום מעצמם ברגע שהבנתי שסוד ההוראה עבורי הוא איכות הנוכחות שלי בכיתה. כדי להיות מורה שבונה אמון ותומכת בהתפתחות של תלמידיה ובצמיחתם, נהגתי כמו בחיים: הבאתי אל מערכת היחסים הזו את כל כולי, את הביוגרפיה שלי, את הקשב, את ראיית הפרטים, את החוש האימהי ואת עולמי הרגשי.

איילת השחר כהן, ארונית המוחות, קולאז’ מודפס על מתכת, 2022

אף שחוויתי התרוממות רוח כשחזיתי בסטודנטיות ובסטודנטים שלימדתי פורצים גבולות ויוצרים דברים נפלאים, לא פעם פקפקתי בהתאמתי לתפקיד וביכולתי להכיל, לתמוך בשינוי ולראות את הצרכים השונים של כל סטודנט וסטודנטית. “אבל זה מה שאת”, היו אומרים לי, ואני המשכתי ללמד ולנהל שיח ער עם עצמי, להתבונן בשיעורים שהיו ונגמרו, והבנתי שזמן השיעור מתרחב מעבר לזמן הפיזי בכיתה, גם אל תוך החלומות בלילה. למדתי שההוראה מכילה רכיבים התנדבותיים למכביר ואינה מתגמלת כלכלית, אבל בחרתי בה מתוך שליחות, ואני מלמדת באהבה ומלקטת פרנסה במקומות שונים בארץ, גם על חשבון זמן הסטודיו שלי. בימים אלו, אחרי 35 שנות הוראה, החלטתי להשתמש באפשרות שנותנת מערכת החינוך למורים ולצאת לחופשה ללא תשלום, המאפשרת חזרה למערכת לאחר שנת הפוגה. זהו זמן הכרחי עבורי ליצירה וגם למחשבה על המשך תרומתי כמורה בת 60 בעידן חדש.

דוגמה אישית

כשהתחלתי ללמד רציתי לעשות תיקון לחוויה שלי כתלמידה, ולהיות מורה כמו זו שלא היתה לי מעולם: מורה בעלת ראייה הוליסטית, המשלבת בין הקניית ידע ובין ליווי תהליכים רגשיים, אינטלקטואליים ויצירתיים. בבית הספר היסודי ובתיכון זכיתי בשלושה מורים טובים, שאיני זוכרת בדיוק מה לימדו, אבל כן זוכרת את השפעתם עליי. אחת הייתה סמכותית והקנתה לי ביטחון, השני היה חברותי ונגיש והשלישית חצתה את גבולות ההוראה המקובלים ועודדה אותי להיות מי שאני. אחדות מהתכונות הללו מצאתי בתוכי, ואת האחרות קיבלתי על עצמי.

בשנות ה־90 של המאה הקודמת למדתי במדרשה לאמנות ברמת השרון אצל מאסטרים שהערצתי. חלקם עוררו השראה וכמה מהם ניהלו את השיעור סביב הפרסונה שבנו לעצמם, יצרו היררכיות בין סטודנטים ודינמיקה של ריצוי. היו בהם בעלי אישיות בעייתית בעיניי, רחוקים מלהיות מורים. מהם למדתי מה לא. כמה מהם השפילו באופן אישי כשדיברו על העבודות שהבאנו. המורות שזכורות לי היו נעימות ומקצועיות ודיברו איתנו בגובה העיניים. בשנה השלישית, רגע לפני שהתייאשתי ועזבתי, מצאתי בית במחלקה לצילום, שניהל בועז טל ז”ל. זו היתה מחלקה קטנה, בקומה השנייה של המבנה, מצידה השני של החצר. חלקה חשוך ומצחין מכימיקלים, אקס־טריטוריה בתוך בית ספר שקידש בעיקר אמנות פלסטית. שם פגשתי מורות ומורים משמעותיים שאתגרו אותי, עזרו לי להתפתח ולהאמין בכוחי והמשיכו לחזק אותי גם כבוגרת וכאמנית צעירה. משניים מהם למדתי גם להיות מורה: יגאל שם טוב, שכמעט לא אמר לי דבר אבל ראה אותי, התבונן לעומק בעבודות שהבאתי והעריך את דרך החשיבה שלי. שנים אחר כך כתבתי מאמר והזכרתי בו את היכולות המיוחדות שלו כמורה.

רונית שני פתחה בפניי את עולם הצילום ההתנסותי ונתנה לי להבין שמה שאני ממציאה נועז ובעל תוקף. היא זיהתה את התשוקה שלי לצילום מטופל ועודדה אותה. שנים אני נוהגת להראות עבודות שלה לסטודנטים, גם כי היא באמת מיוחדת בדרך שלה, וגם מתוך כבוד למורה שהיתה עבורי.

איילת השחר כהן, מילים פנינים (האישה שרצתה להיות מורה), צילום מטופל, 2010. עבודה זו מבוססת על דמותה של אסתר מרכס עגנון

הוראה לצד ניהול

מעולם לא סיימתי את לימודיי באקדמיה, אין לי תעודת הוראה וגם לא היה לי חשוב להשיג כזאת. אמנם הוזמנתי ללמד במחלקה לצילום שבה למדתי במדרשה ובבית ברל, אך לימדתי בעיקר במסגרות פלורליסטיות יותר כמו בית הספר מוסררה בירושלים, שבו צמחתי והתפתחתי בשני העשורים האחרונים בשלל תפקידים: כמורה, כראש המחלקה לצילום וכמנהלת הגלריות. במוסררה פגשתי מערכת ידידותית שרואה את האחר ומתנהלת באופן אנושי. תכנית הלימודים השנתית במוסררה אינה תלויה בגורם חיצוני, ונבנית על ידי כל ראש מחלקה על פי חזונו, יחד עם מנהל בית הספר, תוך ניהול שיח עם צוות ההוראה. למיטב זכרוני, התנאי העיקרי — והפואטי משהו — לקבלה למחלקה לצילום היה “סטודנטים בעלי תשוקה, המבקשים להתפתח באמצעות הצילום”. היתה לי זכות ואתגר גדול להיות מורה במערכת כזו, שיש בה מפגש רב תרבותי המבקש לצמצם פערים בין הסטודנטים, שחלקם נטולי כישורי למידה קונבנציונליים ותעודות בגרות ומגיעים ללימודים ללא ידע בשפת האמנות. בית הספר מוסררה, המקפיד על צביון ניסיוני וחברתי, מקבל אותם על סמך תשוקה וכישרון, ולכן התאים גם לי והעניק לי מסגרת משמעותית להתפתחות, בה מצאתי מנטור מעצים (אבי סבג שרביט, מנהל בית הספר); המקום מצא חן בעיני כי השתלבו בו גישות אמנותיות אלטרנטיביות ומסורתיות עם ראייה חברתית ועם חשיבה ביקורתית; זה היה מקום שבו יכולתי ללמד צילום התנסותי כקורס מרכזי כבר לפני 20 שנים, ולפתח קורסים הקושרים בין אמנות, ביוגרפיה וקהילה. האפשרות להחליף כובעים במוסררה ולהתנסות בכל פעם מחדש הרחיבה את ראייתי כמורה.

במהלך 15 השנים שבהן ניהלתי את המחלקה לצילום במוסררה וליוויתי מורים לצילום, התוודעתי דרך מורי המחלקה לשיטות הוראה ולתפיסות עולם נוספות. ראיתי חשיבות באיזון מגדרי, ושילבתי מורות־אמניות רבות במחלקה. חשבתי שאך הגיוני שבמרחב שבו לומדות בעיקר נשים תהיה נוכחות של מורות. בחרתי גם במורים בוגרי מוסדות לימוד שונים שהביאו תפיסות הוראה שונות, ושילבתי בוגרות ובוגרים שצמחו במחלקה לצילום של מוסררה. עודדתי את צוות המחלקה ליצור תנאים וכלים להתנסות אלטרנטיבית, לחשוף את הסטודנטים לגישות רבות ככל האפשר ולנהל עימם שיח פתוח תוך יצירת מרחב לשיח בטוח, והדגשתי את הליווי התהליכי לכל סטודנט בדרכו. העברתי מסר על הצבת גבולות אתיים ופדגוגיים בהוראה, המושתתים על שוויון ועל סביבה בטוחה לסטודנטים ולסטודנטיות, ועל ניהול הכיתה כקהילה לומדת ותומכת.

התנועה שבין הוראה לעשיית אמנות

בשנות השלושים לחיי, כשניסיתי לאזן בין הוראה, אמנות ואמהות, נאלצתי לוותר מדי פעם על היצירה. בתוך המשוואה הזו, אמהות והוראה הלכו יחד באופן טבעי כחלק מהיומיום והפרנסה, ואמנות היתה, כביכול, פריבילגיה. אבל ככל שנעשיתי אמנית, כך נעשיתי מורה. ככל שהתפתחתי כאמנית יוצרת, כך התפתחו ההוראה והיכולות שלי ללוות תהליכי יצירה, להבין ולתווך אותם; לתת עין נוספת ולפתוח דלת, כמו שאומרת לי ורד, חברה ומורה למיינדפולנס. לצד העברת ידע, יצירת מרחב להתנסות, פיתוח שיח ביקורתי, ליווי מחקר ולקיחת חלק בגיבוש זהות אמנותית, היה לי חשוב גם לתמוך רגשית בסטודנטים ולעודד פיתוח אינטואיציה הקשורה ליצירה.

איילת השחר כהן, שולחן בוטני, טכניקה מעורבת, 2024

הזכות ללמד אנשים צעירים השפיעה עלי כאמנית ושמרה אותי בתוך השיח העכשווי. המחויבות כמורה להתייחס למרחב התודעתי־גיאופוליטי של עולם האמנות כאן ועכשיו הניעה אותי לחפש עבור הסטודנטים חומרים מעוררים ולפקוח עיניים למתרחש בארץ ובעולם, לרבות חשיפה לאמנות שוליים ולא רק למיינסטרים ולאופנות מקובלות וחולפות. התקופה שבה אצרתי תערוכות לאמנים צעירים במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת גן (במסגרת הסדרה “שישי ראשון”, 2008—2016) תמכה בידע שלי על אמנות צעירה מקומית, שאותו הדהדתי אל תוך השיעורים, וסייעה לי גם להרחיב את גבולות הוראת הצילום. ראיתי באמנות מרחב רב תחומי, וכך תפסתי גם את ההוראה שלי, מדלגת בין דיסציפלינות ומשלבת מדיות.

אני רואה בהוראת אמנות מסע אישי של המורה עצמה לצד המסע של תלמידיה. זה מן ריקוד שיש בו שיח ער. התפקיד שמגיע עם אחריות ויכולת להשפיע ולהעצים תלמידים ממשיך להיות משמעותי אף יותר בעידן של בינה מלאכותית, ודורש להיות בתנועה, ללמוד ולהשתנות, לבוא אל הכיתה מתוך סקרנות, להתעניין במטען התרבותי של התלמידים.

אז אמא שלי המליצה לי להיות מורה, וחס וחלילה לא אמנית. היא לא האמינה שאני יכולה להתפרנס בזכות עצמי ורמזה לי גם למצוא גבר עשיר, “ואז אולי תעשי לך אמנות״, היא אמרה. “אם כי מי ירצה לקנות את הזוועות שאת עושה”. היא תפסה את ההוראה כמקצוע נשי, משני ונוח. היא לא ראתה את כובד משקלו של מעשה ההוראה ולא את השליחות שבצידו, אבל היא כן הכירה, במובן מסוים, ביכולת שלי להורות וללמד.

*

איילת השחר כהן היא אמנית, מורה ומלווה אמנים. מנהלת את הגלריות של בית הספר מוסררה לאמנות וחברה בירושלים.