ערב 26.08.26

קוראות וקוראים יקרים,

השבוע הלכו לעולמן שלוש דמויות משמעותיות בתולדות האמנות המקומית. ביומיים האחרונים נפטרו הגלריסטית רות דבל והאמן סלימאן מנסור. דבל הקימה עם בעלה אטיין את גלריה דבל בביתם שבעין-כרם, וניהלה אותה במשך קרוב לשני עשורים. הגלריה היתה מוסד ירושלמי יוצא דופן: מרחב עצמאי, סקרן ונועז, שהציג אמנים מוכרים לצד יוצרים צעירים ושוליים, אמנות גוף ומיצג לצד ציור, קרמיקה וטקסטיל.

מנסור היה אחד ממייסדי שדה האמנות הפלסטיני, ופעל במשך יותר מ-50 שנה כאמן, מאייר, מורה משפיע ופעיל תרבותי. בשנות ה-80 היה מיוזמי תערוכות משותפות של אמנים יהודים וערבים למען שלום ודו-קיום צודק. האמן לארי אברמסון, שבשנות ה-90 הקים עם מנסור ושותפים אחרים מסגרת לדיאלוג בין אמנים, מתאר אותו כ”דמות מכוננת שנשאה על כתפיה, כמו בציור הפלאח שלו הנושא על כתפיו את אל-קודס, את התרבות החזותית של העם הפלסטיני”.

ימים ספורים קודם לכן מת הפסל יצחק (איצ’ה) גולומבק בגיל 69. גולומבק, מבכירי הפסלים בישראל ומורה שהשפיע על דורות של אמנים, יצר עולם פיסולי שצמח מתוך חומרים יומיומיים, דיקט, רהיטים וחפצים ביתיים. עבודותיו היו גמלוניות ומדויקות, מצחיקות ומאיימות, אישיות וזרות בעת ובעונה אחת. הן הפכו את הקרוב והמוכר לבלתי יציב, ואת הפיסול למרחב שבו גוף, זיכרון וחומר מסתבכים זה בזה.

עוד ב”ערב רב” השבוע:

במאמרה “אינדיבידואלים שעברו משמש לצל” חוזרת עידית עמיחי אל האמנים היהודים שעלו מברית-המועצות בשנות ה-70 ובגל העלייה הגדול של שנות ה-90, ומתארת מעבר שלא הוביל בהכרח מדיכוי אל חירות אמנותית. בברית-המועצות שילמו רבים מהם מחיר על יהדותם ועל עקרונותיהם, אולם גם בישראל התקבלה יצירתם בחשדנות: המטען, הכישורים, הערכים והמושגים התרבותיים והאמנותיים שהביאו עימם לא תאמו את השפה המקומית השלטת, מה שהוביל לדחיקתם לשולי השדה.

בריה”מ לשעבר נוכחת גם בידיעה על התביעה האוקראינית נגד ארכיאולוגים רוסים שניהלו חפירות באתרים בחצי האי קרים הכבוש. ההליך המשפטי מבקש להחיל אחריות פלילית לא רק על הרס ישיר של נכסי תרבות, אלא גם על פעולות מחקר, חפירה והוצאת ממצאים שנעשות בחסות כיבוש. המקרה מזכיר כי ארכיאולוגיה לעולם אינה עוסקת רק בעבר. גם היא יכולה להפוך לכלי של ניכוס, ריבונות ומחיקת זהות.

ובחזרה לכאן. בשיחה עם תמר גטר במדור “שמירת מוחות”, היא נשאלת מדוע היא בוחרת להישאר בישראל, והאם זו בכלל בחירה. “אין לי תשוקה לשום מקום אחר”, היא אומרת, ומציעה תשובה נטולת נחמה ורומנטיקה. לדבריה, החיים במקום “מדורדר ופלילי” אינם נעשים נסבלים או מוצדקים, אבל הם נותרים אירוע אינטנסיבי, מעורר השתאות וענווה. זו שיחה על יצירה והישארות, על קשר למקום שאי-אפשר לייפות ואי-אפשר להחליף בקלות.

עיריית ערד מתכוונת לצמצם באופן ניכר את שטחו של המרכז לאמנות עכשווית, אחד ממרכזי התרבות החשובים בדרום הארץ, כדי להקים בשטח שיתפנה ג’ימבורי.

ולסיום, עולם קטן, צבעוני ומשוגע. ב”גן התענוגות של נוי ותמיר” מתבונן צח שיף ב”קווסט מס’ 2″, עבודתם של צמד האמנים המוצגת בתערוכה “עולמות זעירים: מיניאטורות באמנות עכשווית” במוזיאון תל-אביב. מתוך הומור פרוע, עודפות ופנטזיה, נוי ותמיר בונים עולם שמערער על יסודות פוליטיים, דתיים ומוסריים, ובה בעת מזמין את הצופים לשחק, להשתעשע וללכת לאיבוד בפרטים.

במדור “בדיקת מציאות” מתארחת האמנית מאיה הד.

“מתי די?” | חנאן אבו-חוסיין בסדנאות האמנים

מתרגשות להזמין אתכם.ן לתערוכת יחידה של חנאן אבו-חוסיין בגלריה החדשה סדנאות האמנים טדי, אגודת הספורט בית”ר 1, אצטדיון טדי, שער 22, ירושלים.

אירוע פתיחה: יום שישי, 28.8.26, בשעות 11:00–13:00 

נעילה: יום שישי, 23.10.2026, בשעה 14:00

אוצרת: מעין ישראלי

חנאן אבו-חוסיין מותירה בעבודותיה את עקבות העבודה הפיזית הכרוכה בתהליך היצירה שלה. התבניות החוזרות, הגודש והריבוי מציפים בחום אימהי ובחרדה קיומית, משקעים אותנו לרגע בחוויה של השתהות והתבוננות, מעוררים תחושת קלסטרופוביה וצורך עז למצוא את פתח המילוט הקרוב.

אבו-חוסיין יוצרת לרוב בחומרים יומיומיים בסיסיים הנושאים מטען היסטורי, מגדרי ותרבותי, כגון צינורות אינסטלציה, כפתורים וחוטי רקמה. נוכחותם החוזרת בדפוסים פרקטליים נותנת ביטוי למעגל החיים, אולי באופן דומה לחוסר התכלית והתוחלת שבעשייה היומיומית. בקריאה חברתית, הריבוי והחזרה עשויים להפנות את המבט לדיאלוג בין היחיד לחברה, ומחדדים ובה בעת מעמעמים את גבולות הפרט מול הרבים: מה מייחד אותו בתוך הריבוי? מה המשמעות שמעניקה לו הקבוצה? ומה יקרה אם יוציא עצמו ממנו?

חנאן אבו חוסיין, מתי די, צילום: אירה פורוחורובה

אמנים.ות, היצירות שלכן.ם יכולות להציל משפחות בעזה!

Clean Shelter גאה להשיק את המכירה הפומבית הראשונה שלה לאמנות למטרות צדקה. 100% מההכנסות יוקדשו לפעילות ההומניטרית שלנו בעזה. תרומה של יצירת אמנות עשויה לממן תמיכה מעשית ומצילת חיים במשפחות עקורות. הכספים שיגויסו ייתרמו לפרויקטים המספקים לקהילות ברחבי עזה מחסה, מי שתייה נקיים, מתקני תברואה, חללי למידה וקהילה ושירותים חיוניים אחרים. במשך כשלוש שנים Clean Shelter פועלת לצמצם את נזקי העקירה על-ידי מתן סיוע הומניטרי חיוני בעזה. עד כה, סייענו ליותר מ-250 אלף בני-אדם, אך הצרכים ההומניטריים עצומים, והמשאבים עדיין רחוקים ממה שנדרש. אנו מזמינים אמנים לתרום יצירה מקורית אחת או יותר ליוזמה זו.

המכירה הפומבית המקוונת תתארח ב-indy.auction ותתקיים בין ה-9 ל-30 בנובמבר 2026.

הגשת יצירות אמנות – כיצד להשתתף?
אנו מקדמים בברכה יצירות אמנות מקוריות במגוון רחב של מדיות: ציורים, רישומים, סקיצות, הדפסים (כולל מהדורות מוגבלות), פיסול, קרמיקה, אמנות טקסטיל וחפצי אמנות בעבודת יד.
כדי לתרום יצירת אמנות, אנא שלחו דוא”ל לכתובת cleanshelter.auction@gmail.com עד ה-15 בספטמבר 2026.
צרפו 2–4 תמונות של כל יצירת אמנות מוצעת (JPG או PNG, מקסימום 5 מגה-בייט לכל תמונה), המחיר ההתחלתי המומלץ ביורו (EUR), תיאור קצר של יצירת האמנות כולל כותרת, טכניקה/מדיום, מידות, שנה, וכל מידע נוסף ביוגרפיה קצרה של האמן (3–4 משפטים), ותמונת האמן.

משלוח:
לאחר המכירה הפומבית, יצירות האמנות יישלחו ישירות מהאמן לקונה. עלויות המשלוח יכוסו על-ידי הקונה. אנו נסקור את ההגשות, ונשיב בהקדם האפשרי.

אנא שתפו קריאה זו עם אמנים, אספנים, גלריות וכל מי שעשוי להיות מעוניין. כל יצירת אמנות שנתרמת תעזור לספק סיוע הומניטרי חיוני למשפחות בעזה.

מוז”א: המועד להגשת מועמדות לפרס בראון לצילום הוארך עד 31 באוגוסט

מוז”א, מוזיאון ארץ־ישראל, תל־אביב, והקרן להנצחת מורשת ורנר וענת בראון ז”ל מודיעים על הארכת המועד להגשת מועמדות לפרס לצילום ע”ש ורנר וענת בראון לשנת 2026. המועד האחרון להגשה הוא 31 באוגוסט 2026.

הפרס נועד להוקיר צלמות וצלמים הפועלים בישראל בתחומי חברה וקהילה, נוף וסביבה, ביקורת ואמנות, בדגש על יצירה העוסקת בארץ ישראל ובמרחב המקומי.

הפרס יוענק בשתי קטגוריות: פרס לאמן או לאמנית בכירים, מגיל 55 ומעלה, בסך 50 אלף שקל; ופרס לאמן או לאמנית מבטיחים, מגיל 25 ומעלה, בסך 30 אלף שקל.

פרס בראון לצילום הוענק לראשונה בשנת 2024, לצלמות ורדי כהנא ומיכל בראור, שנבחרו מבין מאות מגישות ומגישים. בשנת 2025 זכה הצלם מיקי קרצמן בפרס לאמן בכיר, והצלמת רונה יפמן זכתה בפרס לאמנית מבטיחה. השופטות ציינו כי עבודותיהם הרשימו במיוחד בזכות החקירה וההרחבה של אפשרויות המדיום והשימוש בצילום להגברת הנראות של נושאים ושאלות חשובות.

הפרס מוענק באמצעות נאמני הקרן, יהודה בראון ועו”ד צפנת שובל. פרטי הקול הקורא, תנאי הסף ואופן ההגשה מופיעים באתר מוז”א.