מותו של נושא המשאות

סלימאן מנסור, מי שעיצב במשך יותר מחצי מאה את הזיכרון החזותי הפלסטיני, הלך אמש לעולמו בגיל 79. החל מציורו האיקוני “הגמל נושא המשאות”, דרך עבודות הבוץ והאדמה של קבוצת New Visions ועד לשותפויות עם אמנים ישראלים – מנסור נע בין יצירת המיתוס הלאומי למציאות המסוכסכת, והפך את חומרי המקום עצמם לשפת מאבק. רונן אידלמן מספיד את סלימאן מנסור, 1947–2026

סלימאן מנסור, "ג'מל אל-מחאמל", גרסת 2005. באדיבות קרן דאלול לאמנות

סלימאן מנסור, מן האמנים הפלסטינים החשובים והמשפיעים ביותר, מת היום בגיל 79. במשך יותר מ-50 שנה הוא צייר את פלסטין – את האדמה, את האנשים, את הכפרים, את ירושלים, את העקירה ואת הכמיהה, ובשנים האחרונות יצר מפלסטין עצמה, מאדמתה החומרית ממש. מנסור נחשב לאחד האמנים המרכזיים ביצירתו ובשימורו של הדימוי החזותי של הזהות הפלסטינית. הוא היה ממייסדי שדה האמנות הפלסטיני, מחנך, מאייר ופעיל תרבותי, והשקיע רבות בקשרים עם אמנים ישראלים ובניסיון לדמיין אפשרות של פלסטין חופשית לצד ישראל. “עבורי, ועבור אמנים פלסטינים רבים, אתה מקור להשראה ולגאווה. מה שהענקת לאמנות הפלסטינית והדרך שסללת לאורך שנים רבות הם מורשת וגם אחריות שאנו נושאים עימנו אל העתיד”, כתב לו האמן סעיד אבו-שקרה באוגוסט האחרון לאחר פגישה ביניהם.

יצירתו המפורסמת ביותר של מנסור היא “הגמל נושא המשאות” (“جمل المحامل”, “ג’מל אל-מחאמל”, “Camel of Hardship”), שיצר ב-1973. בציור נראה גבר פלסטיני קשיש, לבוש בבגדים מסורתיים, צועד במרחב פתוח וריק, נושא על גבו את ירושלים, המזוהה באמצעות כיפת הסלע. היצירה הודפסה כפוסטר והופצה ברחבי העולם הערבי, ונעשתה לחלק בלתי נפרד מהזיכרון הקולקטיבי. דמותו של האיש הנושא את ירושלים זוהתה בעיני רבים עם הצומוד – העמידה האיתנה וההתעקשות להישאר בארץ האבות. “אני מאמין באמנות כמכשיר חברתי, לא כקישוט לבתים של אנשים עשירים”, אמר מנסור ב-2024 בראיון ל”אל-ג’זירה“.

סלימאן מנסור, “ג’מל אל-מחאמל” גירסת 2005. באדיבות קרן דאלול לאמנות

מנסור נולד ב-1947 בביר-זית, שנה לפני הנכבה. אביו מת כשהיה בן ארבע. הוא למד בבצלאל בירושלים וסיים את לימודיו ב-1970. ב-1980 נסגרה תערוכה משותפת שלו ושל נביל ענאני ועיסאם בדר בגלריה 79 ברמאללה, שעות אחדות לאחר פתיחתה. בהמשך זומנו האמנים לחקירה ונדרשו להימנע מיצירת ציורים פוליטיים. מנסור סיפר על האיסור להשתמש בצבעי הדגל הפלסטיני – אדום, ירוק, שחור ולבן, איסור שהוביל לכך שהאבטיח הפך לדימוי עוקף-צנזורה. עם השנים הפך האבטיח לאחד הסמלים החזותיים המזוהים ביותר עם הזהות וההתנגדות הפלסטינית.

עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה ב-1987 הקים מנסור, יחד עם ורה תמרי, תייסיר ברכאת ונביל ענאני, את קבוצת New Visions. חברי הקבוצה החרימו חומרי אמנות שיובאו מישראל ובחרו להשתמש בחומרים מקומיים: אדמה, חינה, בוץ, קש וחומרים טבעיים אחרים. בכך הפכה הבחירה בחומר עצמו לעמדה פוליטית. מנסור פיתח במיוחד את העבודה בבוץ: הוא הניח שכבות של חומר על מבני עץ ואיפשר להן להתייבש ולהיסדק. הסדקים הפכו את האדמה למקום ולחומר, לזיכרון ולגוף.

מנסור צייר נשים, ילדים, איכרים, עצים ונופים. הוא עסק במסורת הפלסטינית, בפולקלור, בזיכרון ובחיי היומיום. לצד הציור עסק באיור ובקריקטורה, ויצירותיו פורסמו בעיתונות הפלסטינית. בשנים האחרונות צייר בשפה מופשטת ואקספרסיבית יותר.

מנסור היה ממייסדי אגודת האמנים הפלסטינים ושימש יושב-הראש שלה בשנים 1986–1990. ב-1994 היה ממייסדי מרכז אל־ואסטי לאמנות במזרח ירושלים, ובהמשך היה חבר במועצת המייסדים של האקדמיה הבינלאומית לאמנות פלסטין ברמאללה. הוא לימד באוניברסיטת אל־קודס בשנים 2000–2014.

כמה מן הדימויים שיצר מנסור נמצאים על הגבול הדק שבין איקונה לאומית לקיטש לאומני. דמויות האיכרים, הנשים בלבוש המסורתי, עצי הזית, כיפת הסלע, המפתח, המפה והאדמה נראו לא פעם כמלים במילון חזותי צפוי מדי. בכמה מעבודותיו נדמה שהסמל קודם לציור. קשה, ואולי גם לא הוגן, לדרוש מאמן פלסטיני שפעל תחת כיבוש, צנזורה ומחיקה תרבותית להתנהג כאילו הוא פועל בתוך שדה אמנות אוטונומי. ההתנגשות בין הצורך באמנות המשרתת מאבק פוליטי לשאיפה לאמנות הביקורתית גם כלפי הסמלים והמיתוסים של הקהילה שבתוכה היא נוצרת היתה אחד הנושאים המרכזיים בקבוצת New Visions. בראיון שערכה איתו האמנית וההיסטוריונית סמיה חלבי ב־1999 הוא אמר: “הרגשתי שאי-אפשר לצייר את האינתיפאדה. במציאות היא היתה חזקה מדי… קודם חשבתי שאני חשוב ויכול לעזור ליצור אינתיפאדה. האינתיפאדה חיסלה את האגו הזה ולימדה אותי שאני אדם כמו כולם. התחלתי להבין שלא לכל ציור יש השפעה חזקה על אנשים”.

בביקורת על עבודותיו העוסקות בעיר ירושלים הצביעה ד”ר טינה שרוול (Tina Sherwell), לשעבר מנהלת האקדמיה הבינלאומית לאמנות פלסטין ברמאללה והיום פרופסור לאמנות באבו-דאבי, על הפער בין ירושלים האיקונית והאוטופית של “ג’מל אל-מחאמל” לבין עבודות מאוחרות יותר של מנסור. בעוד ש”ג’מל אל-מחאמל” הוא דימוי כמעט מושלם של מיתוס לאומי, הרי שבעבודות המאוחרות מנסור מתייחס לירושלים כאל מקום ממשי, מסוכסך, מחולק ופצוע, כתבה, והוסיפה כי המעברים שחלו בגוף העבודות שלו בין ציור ריאליסטי, דימויים סמליים, עבודות בוץ, קולאז’, פיסול ועבודות מונומנטליות מגלים אמן שניסה שוב ושוב למצוא את הצורה המתאימה למציאות המשתנה.

הפער הזה מעניין במיוחד מנקודת מבטו של הדור הצעיר יותר של האמנות הפלסטינית. מנסור היה עבור אמנים רבים מורה, מייסד ומקור השראה, אבל האמנות הפלסטינית שהתפתחה ברמאללה משנות ה-90 ואילך פנתה במקרים רבים לכיוונים אחרים: מיצב, וידיאו, צילום, אמנות מושגית, ביקורת מוסדית ודיון בזהות שאינו נשען עוד בהכרח על אותם סמלים לאומיים. האמן הפלסטיני מעזה סוהייל סאלם, למשל, ממייסדי קבוצת Eltiqa לאמנות עכשווית, עבר בשנים האחרונות לעבודה ברישומים פשוטים במחברות בית-ספר ובדיו. בתערוכה “Under Fire”, שהוצגה בעמאן ב־2024, לאחר שיצירותיו הוברחו מעזה, הופיע לצד עבודותיו טקסט שבו הסביר סאלם, יליד 1974, כי הוא אינו יכול לצייר בצבעים ובפיגמנטים יקרים משום שבעזה יש דברים דחופים יותר – מזון, מים וביטחון לו ולמשפחתו. הפער בין סאלם למנסור אינו רק פער בין שני דורות. אצל מנסור הפכה האדמה לחומר אמנותי ולסמל לאומי; אצל סאלם חומרי הציור נקבעים על-ידי תנאי החיים. המתח בין האיקונות הלאומיות של מנסור לבין היומן, העדות, המיצב והפרקטיקות המושגיות של אמנים פלסטינים צעירים יותר מלמד יותר מכל על ההסלמה העמוקה של מציאות החיים הפלסטינית.

מנסור עצמו היה מודע לכך שהאמנות הפלסטינית אינה יכולה להישאר כלואה בתוך קטגוריה של “אמנות התנגדות”. בהזדמנויות שונות אמר כי הוא מתפלל לאמנות פלסטינית שתהיה חלק מתנועת האמנות הבינלאומית ותסייע במאבק נגד הדה-הומניזציה של הפלסטינים גם מחוץ לישראל.

בראשית שנות ה-80 השתתף מנסור בתערוכות משותפות לאמנים פלסטינים ואמנים ישראלים. ב-1997 היה מנסור, לצד האמנים לארי אברמסון וגנית אנקורי והאוצר הפלסטיני ג’ק פרסקיאן, אחד המובילים של Mobile Seminar, סמינר שנע במרחב הישראלי-פלסטיני וביקר באתרים תרבותיים והיסטוריים. 28 יוצרים ישראלים ופלסטינים לקחו חלק במיזם. ב-2004 היה ממייסדי Artists Without Walls(אמנים ללא חומות), מסגרת של אמנים ישראלים ופלסטינים שפעלה נגד ההפרדה וניסתה לייצר מרחבים של פעולה משותפת. מנסור סיפר כי בתקופה הזאת הגיעו אמנים ישראלים לרמאללה כדי לתמוך באמנים הפלסטינים. הם “היו מאוד נבוכים” מן הכיבוש, אמר. מתוך המפגשים הללו נוצרו חברויות ושיתופי פעולה שנמשכו עשרות שנים.

הקשר בין מנסור לאברמסון היה משמעותי במיוחד, והשניים השתתפו יחד בכמה פרויקטים ותערוכות לאורך השנים. ״מנסור היה מנהיג שקול ואוהב אדם, והיה עבור אמנים ישראלים ופלסטינים רודפי שלום בן שיח מתון, יצירתי וקונסטרוקטיבי”, אומר אברמסון. “בשנות ה-90 זכיתי להקים אתו, יחד עם רבים אחרים, כמו גנית אנקורי, דוד ריב, דוד טרטקובר וג’ק פרסקיאן, מסגרת קבועה לדיאלוג בין אמנים ולחיפוש מתמיד אחרי דרכים להביע ולממש במציאות את חזוננו המשותף. בשנת 2007, כאשר קולות קיצוניים כינו אותו משת”פ עם הכיבוש הציוני ואיימו ישירות על חייו, נאלץ מנסור לפרוש מהפעילות המשותפת, שלמעשה לא התחדשה מאז. מנסור היה בראש ובראשונה בן-אדם, ג’נטלמן עדין נפש והומניסט מסור. עם לכתו, חיי התרבות והרוח של כולנו איבדו עוד שביב מהתקווה שאנו כה זקוקים לה”.

ב-2021 לקה מנסור בשבץ וידו השמאלית נפגעה, כמו גם היכולת שלו להתרכז ולצייר במשך שעות. למרות זאת הוא המשיך לנסוע מירושלים לסטודיו שלו ברמאללה. “אני מנסה לעבוד מדי יום, ללכת לסטודיו, לעשות שם משהו”, אמר. “אני מנסה ללכת כל יום. זו שגרה, ואני לא אוהב להפסיק אותה”.

לאחר שהחלה המלחמה בעזה ב-2023 סיפר מנסור שכל הדימויים שעולים בראשו הם “באמת נוראים”, ושחלקם אינם יוצאים מראשו אלא באמצעות הציור. הוא סיפר כי לא תמיד אהב אקספרסיוניזם מופשט, אבל עכשיו, אמר, “אולי זה הזמן שלו”. אחת העבודות המאוחרות והשאפתניות ביותר של מנסור, “על כנף מלאך” (“On the Wing of an Angel”), נוצרה ב-2024 עבור המוזיאון הפלסטיני בביר-זית.

העבודה, העשויה מחימר, מקש ומחינה, ומשתרעת על פני 12X6 מ’, נוצרה בשיתוף עם האמן עבד אל-עזיז עוואד וקבוצת מתנדבים מהפקולטה לאמנות, מוזיקה ועיצוב באוניברסיטת ביר-זית. המוזיאון הפלסטיני כלל אותה בתצוגה הקבועה שלו, לצד עבודותיהם של חברי קבוצת New Visions האחרים. החימר, הקש והחינה מחזירים את היצירה אל השפה החומרית שפיתח מנסור עם הקבוצה בשנות ה-80; האדמה אינה רק נושא לציור, היא שבה להיות גוף העבודה עצמו. בעוד שב”ג’מל אל-מחאמל” מ-1973 ירושלים הונחה על גבו של אדם אחד, כמשא שאין דרך להיפטר ממנו, ב-2024 היא הופכת למרחב שלם, עצום ממדים, שנוצר מן האדמה. ב”על כנף מלאך” העבודה כבר אינה פעולה של אדם יחיד. היא נעשית יחד עם אמן נוסף ועם סטודנטים ומתנדבים. הידע עובר הלאה, החומר עובר מיד ליד והעבודה הופכת למרחב של שיתוף פעולה. זו אולי דרך מדויקת יותר לסכם את מורשתו של מנסור מאשר באמצעות דימוי הירואי של “האמן שנשא את פלסטין”. הוא אכן נשא אותה במשך יותר מ-50 שנה אל הבד, אל התערוכות ואל המרחב הציבורי, אבל במקביל בנה סביבה שבה אחרים יוכלו להמשיך לצייר אותה.

3 תגובות על מותו של נושא המשאות

    […] המקומית. ביומיים האחרונים נפטרו הגלריסטית רות דבל והאמן סלימאן מנסור. דבל הקימה עם בעלה אטיין את גלריה דבל בביתם שבעין-כרם, […]

    נעים מאד להכיר, בעברית קוראים לארץ הזאת ארץ ישראל. אין דבר כזה פלסטין חוץ מניסיון קולוניאליסטי רומי-נוצרי להשכיח את זיקתנו לארץ ישראל.

    אין לי בעייה שמעלים דרעק של תחנה מרכזית על נס ומתייחסים אל דרעק זה כאל אמנות גבוהה. אין לי בעייה שכל שני אנשים יכריזו על עצמם כעל עם שיבחרו שם הכי פסיכי למשל פולשים, פלשתים, פלשת בתרגום ללטינית ומשם לערבית פלסטין.

    הבעייה היא שאין עם פלסטיני כי אין אמנים פלסטינים ואין עיתונאים פלסטינים שיבקרו את המבנה הרקוב של חברה זו שאינה לוקחת לעולם אחריות על החלטותיה המדיניות הגרועות באופן סדרתי מאז תרפא דרך המרד, הברית עם היטלר ומוסוליני והמרדת עולם האסלאם בהודו ועד אירופה, והעונש החלטת הכט בנובמבר, מלחמת השחרור ועונשה הנכבה, וכך מלון פארק, 7.10.

    בכדי שתהיה מדינה פלסטינית יש צורך בעם פלסטיני, בשביל שיהיה עם פלסטיני עם זה חייב לקחת אחריות על כל מעשיו מאז שהוא טוען שהוא עם למשל פרעות ביהודי חברון, פרעות במבקשי מקלט יהודיים שברחו מאירופה, הפארהוד בעירק שגרם ליהןדי בבל לעלות לישראל, ואחריות על הרקבון המבני בו יחידת הבסיס היא חמולה שוביניסטית שבמסגרתה הנשים הן שפחות מין מסיפורה של שפחה אין להן זכויות לנוע בגפן, להתלבש כרצונן, או אפילו לבחור חתן, הן אינן מיוצגות ואינן יכולות לשנות מעמדן. בהעדר עיתונאים ואמנים פלסטינים רקבון מבני זה ימשיך ויוביל חברה זו להחלטות גרועות עתידיות שנכבות בסופן.

    למעט אוליי אמני אשליה שגורמים לחברה זו – צאצאי אריסים סוריים שהובאו במסגרת האימפריאליזם הטורכי, צאצאי מהגרי עבודה שהגיעו לעבוד במסגרת השגשוג שהביא המפעל הציוני, וצאצאי ערבים שהגיעו במסגרת האימפריאליזם הערבי – לחשוב עצמה כעם, אין אמנים פלסטינים, ואין עיתונאים פלסטינים.

    אמן שמוגדר אמן לאומי הוא אמן פוליטי, ואמן פוליטי שלא כאמן הרגיל שרשאי להסתיר את דעותיו או לבטאן באופן איזוטרי ביצירותיו, האמן הפוליטי והעיתונאים חייבים לשמש בתפקיד הנביא שבספר נביאים ולהוכיח את עמם.
    אין נביאים פלסטינים, אין אמנים פלסטינים, אין עם פלסטיני. יש צאצאי מהגרים שהגיעו במסגרת האימפריאליזם הטורכי והערבי שטוענים שהם עם מבלי לקחת שום אחריות על מעשיהם הנלוזים שפתחו את סכסוך הדמים והמשיכו אותו בכל פעם מחדש למשל מלון פארק לאחר אוסלו, 7.10 ששחרר את ישראל ממחויבויותיה החוזיות שבהסכם אוסלו (חמאס נבחרו כחוק בבחירות של הרש״פ כזכור).
    לחברה הישראלית לא חסרים מבקרים ומוכיחים הבעייה היא בחברה הסורית המכנה עצמה פלסטינית שהיא נעדרת אמנים ועיתונאים לא מהעדר כשרונות חלילה אלא מכיוון שמי שמבקר מוקע החוצה, ומי שאינו מבקר אינו אמן או עיתונאי.

    אין לצפות מהנשים הסוריות שמכנות עצמן פלסטיניות לנהוג כמו במחזה ליסיסטרטה של אריסטופנס ולכן יש להחרים כל גבר שמכנה עצמו פלסטיני עד לתיקון מבני של חברה רקובת מבנה זה שמסבב מלחמה לסבב מלחמה דוחפת את הציבור הישראלי ימינה, וימינה, ומאז ה 7.10 עוד יותר ימינה.

    מי שחושב שמלחמות כמו 1973 מביאות מהפך לא מבין היסטוריה. מלחמות שנפתחות עלינו דוחפות את הציבור ימינה. מעוזות מרץ שעל הגבול – הקיבוצים – שדיברו גבוהה גבוהה על ויתורים מדיניים יצביעו רק עבור מי שיבטיח להם קו צהוב, כיבוש שטחים, והרחקת גבולות.

    והכל בגלל הריקבון המבני של החברה הקרויה פלסטינית שתסמיניו כוללים העדר אמנים ועיתונאים כי מי שמבקר מוקע החוצה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *