אינדיבידואלים שעברו משמש לצל

בשנות ה-70 ובשנות ה-90 של המאה הקודמת הגיעו לישראל שני גלי הגירה גדולים מברית-המועצות דאז – הראשון בעקבות מאבק ציבורי לחילוץ מסורבי עלייה ואסירי ציון, והשני כתוצאה מפתיחת שערי ברית-המועצות לעולם. יהודים רבים בחרו להגיע לישראל, ומנהיגיה עודדו את ההגירה הזאת כחלק ממדיניות שנועדה להגדיל את אוכלוסיית היהודים לטובת “איזון דמוגרפי” מול הערבים. שני הגלים הביאו איתם כמיליון בני-אדם, ובהם כמה מאות אמנים.

המפגש שלהם עם שדה האמנות המקומי לא היה קל. מאחורי הקלעים של ההתנגשות בין האמנים החדשים לאמנים הישראלים פעלו כוחות פוליטיים רבים: עולם האמנות הסובייטי היה נתון לציוויי משטר קומוניסטי שביטל את חופש היצירה ואת המסורת האמנותית המפוארת של רוסיה, ששרידיה היו תלויים עדיין בהרמיטאז’ ובמוזיאונים הגדולים במוסקבה ובקייב. כחלק מהדיכוי, אמנים שחובקו על-ידי השלטונות ציירו ריאליזם סוציאליסטי, כמה מהם מתוך אמונה יוקדת ברעיון הקומוניסטי, אולם רובם כאמצעי הישרדות. הציורים זיכו אותם בהכרה, בתערוכות, במעמד תרבותי וכלכלי, במקום מגורים ובפינוקים אחרים מהשלטונות. בציוריהם הם תיעדו את לנין ואת הקולחוזים, הרעיפו מחמאות מצוירות על השלטון הקומוניסטי ו”החזירו את ההשקעה” הממשלתית בלימודיהם הגבוהים, ש שניתנו בחינם.

יפים לדיזינסקי, ירושלים, 1981

בישראל, כמו בארצות מערביות אחרות, בזו לאמנות מגויסת והתבוננו בחשדנות ביצירתם של אמנים עולים שהגיעו “משם”, שרבים מהם שילמו מחיר על יהדותם ועל עקרונותיהם כששלטונות ברית-המועצות לא רכשו את עבודותיהם. אחרים נאלצו להשאיר את יצירותיהם מאחור, כי שלטונות בריה”מ ראו בהן רכושה של המדינה. היו שבחרו להשמיד יצירות כדי לא להפקירן לציפורני השלטון שתיעבו. בישראל, מוכשרים ומרדנים ככל שהיו, הם נדונו להשתרך בשוליים ולהתפרנס ממשלחי יד אחרים. נוסף למכשול השפה, הם חוו נתק ודיסאוריינטציה גם ברמה האמנותית, מאחר שהסצנה המקומית נשלטה על-ידי אמנות מושגית ואמנות מופשטת.

שם הם מרדו בכפייה הממסדית, ובבואם ארצה הם פגשו חירות אמנותית שלא ידעו כיצד להתמודד איתה. ברוסיה הם הוכרו באורח רשמי כאמנים, הם היו אוונגרד, הם התנגדו לקו האמנותי השליט, הם היו החירות. כל עוד ישבו ברוסיה ראו בהם במערב נושאי דגל ציור מתקדם. עכשיו הם פה, והם לא אוונגרד והם לא דגל, הם בצרות. הם לא פה ולא שם. הם קולטורה ואנחנו חלטורה”.

כך כתב ד”ר גדעון עפרת במאי 1982 במקומון “קול ירושלים” על תערוכה של סשה אוקון בגלריה דבל בעין-כרם. “הם הביאו איתם מטען מקצועי”, הסביר ד”ר עפרת באותו מאמר, “שהוא אצלנו נטע זר ומנוכר. בחלקם הם סימבוליסטים ומטפיזיקנים. גם זוהי צרה צרורה בארץ. השוו את הסימבוליזם המאגי של גרובמן עם הדיקטים ‘המלוכלכים’ של בוגרי המדרשה. אבוד. אם תשאלו אותי, גורלם נחרץ עוד בטרם הגיעו ארצה”.

ללכת לאיבוד

“כשמוציאים עץ שגדל בצל ומעבירים אותו לשמש – העץ הולך לאיבוד. הוא מקבל מחלה. ובן-אדם הוא לא עץ, הוא קצת יותר עדין”, אמר הצייר לב סירקין בסרטו של יהודה קווה ששודר בתוכנית “מבט שני” ב-1986 ועסק בצייר יפים לדיז’ינסקי. סירקין מספר שנבהל כשנודע לו שחברו מתכנן לעזוב את מוסקבה ולעלות לישראל. הוא חשב שהצעד הזה משול להתאבדות, גם משום שלדיז’ינסקי היה כבר אמן מבוגר, נטוע עמוק בהוויה התרבותית של אמני מוסקבה. סירקין, אמן פסיפס, היגר לישראל ב-1972, בהיותו בן 43. הוא שלט בעברית, ולמרות הקשיים שחווה בעצמו, הצליח להתערות בישראל. לדיז’ינסקי, לעומתו, לא הצליח ללמוד את השפה, סבל מדיכאון, ואף שזכה להכרה אמנותית ולהערכה רבה בישראל, שם קץ לחייו באפריל 1982, שלוש שנים אחרי שעלה ארצה, בבוקר שבו הייתה אמורה להיפתח תערוכה שלו במשכן לאמנות בעין-חרוד.
“הוא דיבר רוסית בלבד, ואני רק עברית”, מתאר עפרת את המפגש שלו עם לדיז’ינסקי. “הוא עמד בפינת החדר הקטן והבלתי מרוהט, ובין זעף מר לבין אירוניה ניאות להראות לי כמה מציוריו. חשתי לא נוח. הייתי במצב סמלי של חוסר הבנה וחוסר קשר. סביבה עוינת. […] לדיז’ינסקי המשיך להתכווץ בחדרו המנכר שברמות. איש קשיש, לבדו, בדירת שיכון מדכאת. הרבה ציורי שמן ומעט הכרה […] עולם האמנות הישראלי חב חוב עצום לאמנים הללו, שסבלו עשורים רבים מהדרה גזענית, אפליה אמנותית והתעלמות קולקטיבית”.

על יחסו של הממסד הישראלי לאמנים הסובייטים כתב עפרת: “מן הסטטיסטיקות עלו מספרים ‘מבהילים’ של אמנים העולים ארצה. מאות, כמעט ייצוג בכנסת. משרדינו נערכו כאן לקבלתם כמו היערכות לקראת פלישה”. הפלישה הזו, הוא מתאר, נבלמה על-ידי שוברי גלים בדמות אדישות, גטאות אמנותיים, תקציבים נקודתיים, הסבות מקצועיות והמתנה להיטמעותם התרבותית של הזרים בכור ההיתוך הישראלי. כמה מן הצעירים שבהם הצליחו לתפוס מקום בסצנה המקומית. האמנים המבוגרים, אלה שייסורי ההגירה חוללו בהם שמות, התפוגגו אל השכחה.

סיפורו של סשה אוקון הוא דוגמה אחרת למסע פתלתל ומורכב של אמן עולה. אוקון עלה ארצה ב-1979. באוקטובר 2025 הוצגה בגלריה של דינה רקנאטי בהרצליה עבודתו המונומנטלית “שערי צדק”, באוצרותו של חגי שגב. היצירה הוצגה בתערוכה רחבת היקף בספטמבר 2024 במוזיאון אלברטינה בקלוסטר נויבורג שבאוסטריה. “סשה מלך ירושלים”, כך קראה האוצרת רונית שורק להרצאתה על אוקון, שהלך לעולמו בנובמבר 2025, רגע אחרי שהציג את יצירותיו גם במוזיאון תל-אביב ובמוזיאון פתח-תקווה. אוקון קיבל את מלוא ההכרה בדקה ה-90 של חייו, והותיר אחריו מורשת אמנותית עשירה ובלתי נחקרת.

50 שנה נדרשו כדי להכיר בגדולתו של אמן שחי כל העת בקרבנו. אוקון אינו היחיד שקבלתו לסצנה האמנותית בישראל איחרה להגיע. אמנים.ות רבים הגיעו מבריה”מ לישראל בגלי ההגירה של שנות ה-70 ושנות ה-90, ורק מיעוטם זכו לפלס דרך אל לב הקאנון ולהנכיח את יצירתם באולמות הגדולים של המוזיאונים. רבים אחרים הסתפקו בפירורים של תשומת לב.

מאיר פיצ’חדזה, שלושה מוחות, 2008

לא רק רוסים

הכללתם של אמנים שהגיעו בתקופות שונות ומאזורים שונים ברחבי ברית-המועצות חוטאת כלפיהם. יש מהם שמעולם לא ראו עצמם רוסים; הם גדלו במדינות שהולחמו בכוח לישות הקומוניסטית והתנערו ממנה ברגע ששוחררו מכבליה. לאחר שאולצו תחת המשטר הסובייטי לאמץ את ההגמוניה של התרבות הרוסית, הם גילו שברית-המועצות נתפסת בישראל כערב רב של רוסים.

מרינה איינבינדר, למשל, לא הגיעה מרוסיה, אלא מלטביה. שמואל אקרמן וזויה צ’רקסקי מאוקראינה. מאיר פיצ’חדזה מגיאורגיה. עבור פיצ’חדזה, טוענת החוקרת ד”ר חנה פרוינד-שרתוק, זרותו מהסצנה הישראלית הפכה למקור כוחו כאמן, והיתה חלק מעקרונות שפתו הייחודית, שהפכה אותו לדמות משמעותית בקהילת האמנות המקומית. עבור האמן סשה טמרין, הזרות ליוותה אותו גם כשיצא למסעות צילום ברחבי העולם וחקר שייכות והיטמעות בקהילות שונות. ליאוניד בלקלב גדל במולדובה, וסגנונו ינק השראה ממסורת הדיוקן של המאה ה-19 ברוסיה. כשחזר בתשובה, מסעו האישי התבטא בדיוקנאות העצמיים הרבים שהוא מצייר באובססיביות.

מיכאיל גרובמן השתייך לקבוצת אמנים מחתרתית במוסקבה הסובייטית, שהתעצבה תחת השפעה כפולה: האמנות המערבית והאוונגרד הרוסי. גרובמן היה היחיד בקבוצה זו שהתמקד בזהות האמנות היהודית, זאת בתקופה שבה נדרש להסתיר אותה. כשהגיע לישראל ב-1971, גילה שהאמנים הישראלים המתקדמים ביותר היו שקועים במינימליזם ובאמנות מושגית, ולא גילו עניין בנושא היהודי. היום מתעורר עניין מחודש בקבוצתו של גרובמן, “לווייתן”, ותערוכה גדולה בנושא זה תוצג בקרוב במוזיאון ישראל באוצרותה של ד”ר גליה בר-אור.

זויה צ’רקסקי, קורבנות חדשים, 2016, שמן על פשתן

יאן ראוכוורגר, שעלה ב-1972 והוא בן 30, נחשב לצייר ישראלי לכל דבר ועניין. הוא הקים דור של תלמידים ומציג עשרות תערוכות יחיד בגלריות ובמוזיאונים מרכזיים. העמקה בגוף עבודותיו, טוענת החוקרת ד”ר טלי תמיר, מזהה את המסורת של הציור הרוסי שהביא עימו יחד עם השפעה מהמודרניזם הצרפתי. ראוכוורגר התרחק מהציור הפוסט-קונספטואלי שאיפיין את האמנות הישראלית בשנות ה-70 וה-80.

מפנה משמעותי ביחס לאמנים מברית-המועצות התרחש בזכות קבוצת “הברביזון החדש”, שהוקמה לפני כ-15 שנה על-ידי חמש אמניות – אולגה קונדינה, זויה צ’רקסקי, אנה לוקשבסקי, נטליה זורבוב ואסיה לוקין. כולן התחנכו באקדמיות לאמנות בברית-המועצות, אך יצירתן מהדהדת את המציאות הישראלית. התבוננותן בחיים בישראל, תוך יצירת שפה אמנותית היברידית חדשה, תרמה להתפתחות מחודשת של האמנות הפיגורטיבית בישראל. אמנים רבים, גם כאלו שלא התחנכו בברית-המועצות, נהנו מפריחת הציור הפיגורטיבי והיו שותפים למהלך.

*

קורס שייפתח באוקטובר 2026 בבית לאמנות ישראלית מציע התבוננות מחודשת בתרומתם של האמנים הללו לאמנות הישראלית, תוך בחינה של כל אמן ואמנית כאינדיבידואלים עם קול אמנותי אישי, מגוון ועשיר. פרופ’ איליה רודוב, פרופ’ לולה קנטור-קזובסקי, ד”ר דורון לוריא, ד”ר טלי תמיר, ד”ר גדעון עפרת וחוקרים אחרים ינסו למפות את הסצנה האמנותית בישראל מתוך הפרספקטיבה של אמני בריה”מ לשעבר.
הקורס, ששמו “אני במזרח ולבי במערב – אמני העליות של ברית-המועצות לשעבר”, מספר על  “אינדיבידואלים שעברו משמש לצל”, כפי שמתאר אותם סירקין בסרט על לדיז’ינסקי. כמו כן יוקרן סרטו של בנו הבמאי, דני סירקין, על אביו. הסרטים הללו יוצגו בקורס לצד הרצאות וסיורים שיספרו את סיפורם של אמנים יהודים שחיפשו בית, והתקבלו בו כאורחים. ננסה להבין את הכישלון שלנו בקבלת השונה, שאיפיין את עולם האמנות גם כלפי יוצרים וזרמים אחרים. נשאל את עצמנו מה קרה לאמני העליות השונות במפגשם עם התרבות המקומית – והאם הצלחנו סוף-סוף לפתוח את שערי הברזל.