רב ערב 20.08.26

שלום,

לפני כשנה נהרס בית הוריה של מיכל גבע מפגיעת טיל איראני. גם לפני שנהרס, הצטייר המבנה התל-אביבי בעבודותיה כמקום ארעי ושברירי, והיה ציר מרכזי בתערוכת היחיד שלה “אֶל-ביתי” (גלריה מאיה, 2022).

בפגיעת הטיל הפך הדימוי המטפורי למציאות פיזית ממשית. “אירוע זה טען את העיסוק שלי במשמעות רחבה יותר, חדה, כואבת ואישית, המהדהדת את החוויה הקולקטיבית של אובדן קרקע והגנה על רקע המציאות בישראל בשנתיים האחרונות, לנוכח אירועי השבעה באוקטובר והמלחמה עם איראן”, כתבה גבע. עבודת האריחים “בית אחרי עצמו”, שאנו מציגים במדור “בדיקת מציאות”, מבוססת על תצלומים שצילמה בבית לאחר שנהרס.

ב”מדור לחקר החלל“ מתארח סטודיו 18 בפתח-תקווה, שנפתח השנה. התערוכה הראשונה בו, “Coexistence”, עוסקת בצורות שונות של קיום משותף.

בתיה דונר, אוצרת עצמאית, שנפטרה השבוע, לא חיכתה למוזיאונים שיקראו לה. בדרכה העצמאית היא פתחה דלתות ומחשבות ויצרה מבטים חדשים על התרבות שלנו. היא כתבה על תרבות חזותית שרבים מתעלמים ממנה, ושאלה: מה הדברים אומרים על הזיכרון שלנו? על עצמנו? על החברה, על האידיאולוגיה ועל החיים שלנו כאן?

לתערוכה הראשונה שאצרה דונר (מוזיאון תל-אביב לאמנות, 1989) היא קראה “לחיות עם החלום”. היום הכותרת הזאת נשמעת צינית, אבל בחלום ליצור ולראות תרבות חזותית בזמן של הרס, רצח וגירוש – שלנו באופן מטפורי, של שכנינו באופן ממשי ויומיומי – אנחנו עדיין נאחזים. דונר הורתה לנו להסתכל. בואו נמשיך להסתכל ולדבר בקול על מה שאנחנו רואים.

במאמר של דונר שפירסמנו ב”ערב רב” ב-2024 היא מהרהרת בתערוכה ההיא לאחר יותר מ-30 שנה: “לא ביקשתי להציג בתערוכה אילוסטרציה ביקורתית להיסטוריה, כפי שפירשו רבים מהמבקרים, אלא למקד את המבט בסוגיות שאינן תמיד גלויות לעין, לחשוף סוגים שונים של דרכי התבוננות וסוגי זיכרון ואת מנגנוני עיצובם החזותי”. ואיך היא היתה חושבת את התערוכה הזו היום? “כנראה שהייתי נמנעת מהמבנה הדידקטי המהודק שלה, נזהרת מהנגשת יתר, מנסה לערער קלישאות חזותיות, מבקשת לפזר סימני שאלה בחלל התצוגה ולתבוע מהצופה מבט נוסף דווקא במה שנראה קרוב, מוכר וידוע”.

מוז”א: המועד להגשת מועמדות לפרס בראון לצילום הוארך עד 31 באוגוסט

מוז”א, מוזיאון ארץ־ישראל, תל־אביב, והקרן להנצחת מורשת ורנר וענת בראון ז”ל מודיעים על הארכת המועד להגשת מועמדות לפרס לצילום ע”ש ורנר וענת בראון לשנת 2026. המועד האחרון להגשה הוא 31 באוגוסט 2026.

הפרס נועד להוקיר צלמות וצלמים הפועלים בישראל בתחומי חברה וקהילה, נוף וסביבה, ביקורת ואמנות, בדגש על יצירה העוסקת בארץ ישראל ובמרחב המקומי.

הפרס יוענק בשתי קטגוריות: פרס לאמן או לאמנית בכירים, מגיל 55 ומעלה, בסך 50 אלף שקל; ופרס לאמן או לאמנית מבטיחים, מגיל 25 ומעלה, בסך 30 אלף שקל.

פרס בראון לצילום הוענק לראשונה בשנת 2024, לצלמות ורדי כהנא ומיכל בראור, שנבחרו מבין מאות מגישות ומגישים. בשנת 2025 זכה הצלם מיקי קרצמן בפרס לאמן בכיר, והצלמת רונה יפמן זכתה בפרס לאמנית מבטיחה. השופטות ציינו כי עבודותיהם הרשימו במיוחד בזכות החקירה וההרחבה של אפשרויות המדיום והשימוש בצילום להגברת הנראות של נושאים ושאלות חשובות.

הפרס מוענק באמצעות נאמני הקרן, יהודה בראון ועו”ד צפנת שובל. פרטי הקול הקורא, תנאי הסף ואופן ההגשה מופיעים באתר מוז”א.

חבל קלוע, עבה בראשיתו, הולך ומצטמצם; סיכות תפירה מושחלות בפני שטחו של קיר משל היה בד, נייר או עור; טפטים מתקלפים חושפים את צידם האחורי, מאובק בחול אדמדם; תצלום נוף עירוני שומם, מגורען ומטושטש, בשחור-לבן של מדפסת תרמית. עבודותיה של ניצן בן זימרה לוכדות פיסות, שאריות וסרחים של מציאות יומיומית, שבה מתגלגלים שרידים של משהו שהיה ואיננו עוד. אולי עבר לרחוב הבא או למדינה אחרת, ואולי פשוט התפורר. נגיעותיה העדינות והמדויקות מפיחות בשיירים אלה מסתורין וחיים חמקמקים ושבריריים, מפריחות את שיממונם. יש על גבול האין.

שגרת הצילום היא עוגן עיקרי ביצירתה של בן זימרה, חלק בלתי נפרד ממהלך היומיום, כמעט רפלקס. בתקופה האחרונה, המטלטלת והמערערת, החלה לצלם ב”מצלמה מדפיסה” – מצלמה אוטומטית פשוטה, המדפיסה כל תצלום על נייר תרמי, כמו חשבונית מס. מבטה נמשך לסביבה, שבה שולטות עזובה, דלות והתפוררות, והתצלומים נפלטים לאיטם כמגילה רצופת דימויים ארעיים, שדינם לדהות ולהיעלם עד מהרה. המצלמה/מדפסת מחוללת דימויים באמצעות חום, במעין חריכה, ותוצריה נראים צרובים ועתירי “רעשים” חזותיים, שרק מדגישים את דומייתם העירומה. מתוך אלה, תצלום אחד נסרק, הוגדל, הודפס מחדש וזכה לגלגול חדש בחייו.

דברים, בהם נתקלה האמנית תוך כדי שגרת הצילום בחוץ, מבקשים להיכנס פנימה, להתחמם ולחסות בסטודיו שלה, שם הם נאספים לכדי ישויות חדשות ומקבלים חיים אחרים. האובייקטים שנולדו-הוחיו כך, באורו הרך של הסטודיו, קלילים, כמעט נידפים, בהירים, וחדורי הומור דק. לעומתם, בתצלום החוץ התרמי, שהוא האובייקט הגדול והכבד ביותר )ויזואלית( בתערוכה, שוררים שחור מוחלט ואור צורב ומלוכלך, המכתים את האובייקטים בעוד הם ממשיכים בקיומם השברירי חרף הרעש הוויזואלי הנושב ממנו. הדיאלוג הטעון והבלתי מאוזן בין המופעים המדיומליים השונים הוא התווך, שבו מתקיימת התערוכה כאמירה קוהרנטית, אך מאיימת להתפרק.

אוריאל מירון

אירועים בתערוכה:

שבת 29.8 בשעה 12:00 | מפגש גלריה בתערוכה בהשתתפות האמנית ניצן בן זימרה והאוצר אוריאל מירון

שבת 24.10 בשעה 12:00 | מפגש גלריה בתערוכה בהשתתפות האמנית ניצן בן זימרה והאוצר אוריאל מירון

לרכישת גיליונות מודפסים לחצו כאן >>