גן התענוגות של נוי ותמיר

שתי השאלות שמתעוררות אצלי בבואי לחשוב על עבודת אמנות של אחר.ת הן: האם העבודה מעוררת אצלי תיאבון כזה שגורם לי לרצות לחזור לעבוד בסטודיו? והאם עולות לי מחשבות על העבודה גם יום או יומיים אחרי? ההתמסרות של הצמד נוי ותמיר למעשה האמנות מעוררת אותי בכל פעם מחדש, ולזמן לא מבוטל.

אחת היצירות הקנוניות שעיצבו אותי כנער, ובשלבים מאוחרים יותר כאמן פעיל, היא “גן התענוגות הארציים” של הירונימוס בוש. הציור המופתי הזה, שעומד עדיין במבחן הזמן, מעורר אצלי מחשבות ושאלות על היות אדם ועל שבריריותו. כמו יצירתו של בוש, גם העבודה “Quest No. 2” של נוי ותמיר משבשת את המציאות כאילו השקתה את הצופה מהבקבוק של עליסה והפכה אותו לכלי זעיר על לוח משחק.

העבודה, המוצגת במוזיאון תל-אביב כחלק מהתערוכה “עולמות זעירים / מיניאטורות באמנות העכשווית”, באוצרות גלית לנדאו-אפשטיין ועדנה קוקיה, משלבת בין ההיסטוריה האנושית לקונקרטיות של הווה מדאיג. נוי ותמיר, המתארים את חולשת האדם על שלל מגרעותיו, אינם מפסיקים להשתעשע עם האגו האנושי בפרץ בלתי נגמר של יצירתיות, שימוש מושכל בחומרים וצבעים, והכי חשוב – נראה ששיחקו (תרתי משמע) בזמן שבנו את חלקי העבודה בסטודיו.

הירונימוס בוש, “גן התענוגות הארציים”, 1490–1500

בשנינותם העוקצנית וחסרת המעצורים, ובשאיפתם לערער על יסודותיה הפוליטיים, הדתיים והמוסריים של החברה האנושית, מצטרפים נוי ותמיר למסורת של אמנים שמרשים לעצמם לפנטז, להשתעשע ולברוא עולם גדול, צבעוני ומשוגע – מהירונימוס בוש ועד האחים צ’פמן בעבודתם מ־2013, “In Our Dreams We Have Seen Another World”.

הניצנים לגן התענוגות של נוי ותמיר נבטו בתערוכה “Previously” שהציגו השניים ב-2024, בגלריה רוזנפלד, באוצרותה של מאיה פרנקל-טנא. בתערוכה הוצגה “Quest No. 1”, שנוצרה בין טראומות אישיות לתופי ההפיכה השלטונית והמלחמה. היכולת לשמר שפה חזותית מחוספסת בעזרת קצוות מלוכלכים של חימר ושבירת טאבואים אינטלקטואליים היא מאפיין מרכזי של נסיכי הגנבים. היכולת של השניים לגנוב את החלל “של הביוקר” ולעשות בו כבשלהם ללא צנזורה היא, בעיני, תמצית החופש היצירתי.

נוי ותמיר, “Quest No. 1”, מראה הצבה, גלריה רוזנפלד/ צילום: דניאל חנוך

בעבודה “Quest No. 2” נראה שנוי ותמיר הצליחו לקחת צורות חשיבה ואסתטיקה מעבודות קודמות וליצור הצבה אחת התלויה בעצמה ובתנועת הצופה. קנה-המידה של העבודה ביחס לצופה והצורה האובלית של הרהיט שעליו היא מוצבת יוצרים שני מישורים פיסוליים – ארץ עליונה וארץ תחתונה – המחוללים תנועה מעגלית כפולה. הצופה מנסה להקיף את העבודה במבט רחב, ובו בזמן להתפקס על סצנות גרוטסקיות נבחרות ולפנטז, ולו לרגע קט, שהוא לווייתן בלב ים המתבונן בספינה מוטרפת החולפת על פניו. הספינה הזאת, שהיא בעצמה יצור ימי אחד גדול, רטוב ומבריק מגלזורה קרמית, מתפרקת למאות חלקיקים קטנים שכל אחד מהם מכניס אצבע בעין למתבונן ומזכיר לו: “המציאות מזעזעת יותר מכל דמיון חולני”.

היכולת של השניים להעביר תכנים קשים ובוטים דרך שפה צעצועית, צבעונית ומצחיקה מעוררת השתאות. המתח בין החזות המשעשעת לבין התוכן המורבידי מאפשר לעבודה להיות קשה ומטרידה בלי לאבד את ההומור ואת המשחקיות שלה. בכלל, המשחקיות היא לב הכוריאוגרפיה הפיסולית של הצמד. המשחק, במיניאטורות, במגדר או בחימר, הוא מרחב שמאפשר לשוחח עם הטראומה; עולם ילדי, צבעוני ומדומיין, שמבקש להתנתק משדה גיאוגרפי כלשהו ולהתעלות למרחב שמסוגל להכיל מורכבות של אימה, כאב ואלימות.

נוי ותמיר, “Quest No. 2”, תקריב, מוזיאון תל-אביב לאמנות. צילום: אלעד שריג

נוי ותמיר, פרט מתוך “Quest No. 2”, מוזיאון תל-אביב לאמנות. צילום: נוי ותמיר

הדמויות, שמזכירות אנימציות מפלסטלינה, מאפשרות לצופה להיפרד מזהותו, ממינו וממגדרו, ולגלוש לתוך מימד שבו יצורי כלאיים חיים במרחב מגדרי מעורפל. העבודה מותחת את גבולות המגדר ומבקשת לפרק את ההיררכיה הגברית המצ’ואיסטית שמקדשת את התרבות הספרטנית. הרי איך ניתן להגדיר את הגבריות הישראלית שלא דרך הפריזמה שמסתכמת ב”קרבי זה הכי אחי”?

אם יש דבר כזה לקנא בקטע טוב, אז זה לגמרי אחד מהרגעים שאני מוצא עצמי מקנא בזוג הקסום הזה, שמדרבן אותי בכל פעם מחדש לדחוף את עצמי חזרה לסטודיו ולחפור בשילוב זה או אחר של חומרים ומעשים ביזאריים.

*

“עולמות זעירים / מיניאטורות באמנות העכשווית” | תערוכה קבוצתית

אוצרת: גלית לנדאו-אפשטיין

עוזרת אוצרת: עדנה קוקיה

מוזיאון תל-אביב לאמנות

נעילה: 12.12.26