שמירת מוחות – תמר גטר

גיל: 73.

סטטוס משפחתי: חיים עם כלבה כנענית.

איפה נולדת? גבעתיים.

השכלה: רפי לביא, אוניברסיטת תל-אביב.

ספרי על האמנות/תחומי המחקר שלך ועל פרויקט שאת עובדת עליו כרגע. עובדת ומציגה מ-1972 כאן ובמקומות אחרים. בעיקר ציור. מ-1992 – הצבות ציור חלליות. הרבה רישום, כנראה שגם לב הציור הוא רישום… כמה עבודות וידיאו. פירסמתי שני קובצי סיפורים, “רוגטקה” ב-2014 ו”שוט” השנה, 2026. בהזדמנויות שונות פירסמתי מעט על קולגות או יוצרים שהעסיקו/מעסיקים אותי. ניתן לפגוש חלק מעבודתי ואת המאמרים בארכיון הרשת שלי. כל השנים לימדתי: במדרשה, בקמרה, בחוג לארכיטקטורה באוניברסיטת תל-אביב, בבצלאל – וכעת ב”המראות”, קבוצת אמנים ואוצרים, עם ירון אתר. סיימתי בימים אלה עבודת וידיאו שאורכה שמונה שעות וחצי. עבדתי עליה בדחיסות עצומה וברציפות יומיומית בשנים האחרונות. היא תוצג בסתיו ב-CCA. כרגע אני עייפה מזה, וקוראת ספרים.

איך את מתפרנסת וממה את חיה? אני חיה ממה שהשאירו לי הורי. כמעט שלא מוכרת שום דבר. פה ושם במרחקי ישימון איזה רישום, פעם בשנים רבות. באחרונה מסתמנת רכישה כלשהי ביוזמת פומפידו. המשא-ומתן מתנהל זמן רב, מעניין אם זה ייצא לפועל. כידוע לכולם, איש לא רוצה להתעסק איתנו, ויוזמות מתבטלות.

תמר גטר, הליוטרופיון, הצבת ציור, משכן לאמנות עין חרוד, 2018, צילום: אלעד שריג

תמר גטר, פרט מתוך הליוטרופיון, הצבת ציור, משכן לאמנות עין חרוד, 2018, צילום: אלעד שריג

למה את בוחרת להישאר כאן, והאם זו באמת בחירה? כן, זו בחירה. כאן אני חיה. אין לי תשוקה לשום מקום אחר. הזרות העמוקה, התהומית, להתנהלות המקום הזה ביחס לבני-אדם (ולא רק הפלסטינים) לא התחילה בשנים האחרונות, היא מהילדות. זרות זו אינה משתנה בגלל שינוי מקום.

יש עבודות אמנות שעוזרות לך לעבד את השהות בארץ, מחזקות או מחלישות את הקשר אליה? יוצרים/ות, האמנות, הספרות והמחשבה שנוגעים בי כאן משמעותיים מאוד עבורי. אלה הם חיי, יחד עם הנעשה בתחומי ענייני בכל מקום אחר, בכל זמן. אינני שוהה כאן. אני חיה כאן.

מה החוויה שלך כאמנית ישראלית בשדה הבינלאומי? הצגתי בהרבה מקומות עבודות שבוצעו אין-סיטו. רוב העבודה אני עשיתי, והתנאים לביצועה היו תמיד בסדר גמור. כשהעבודה היתה עם אסיסטנטים, תמיד היתה טובה מאוד, יעילה, עניינית. כמו בישראל – כל עבודה עם אסיסטנטים היא מצוינת. אף פעם לא התאכזבתי מאסיסטנט/ית. אשר להתקבלות העבודות, השיחה עליהן, הנוכחות שלהן בשדה המקצועי – כאשר מדובר בפגישות אישיות, פה ושם תמיד פגישות מופלאות, שיחות מרתקות, הבנה דקה, עניין, הערכה. באופן ציבורי? גם אם יש פרסומים, ויש, אלה שבעיתונות או בטלוויזיה הם חסרי כל משמעות. מאמרים – פה ושם יש מעניינים. כללית, אין לי בשדה הבינלאומי “נוכחות מקצועית”. אין “תמר גטר” בשדה הבינלאומי. יש בכמה ארצות אנשים שהאמנות שלי מעוררת בהם עניין.

תמר גטר, זנב סוס, פרט מתוך הצבה, אורנים, 2012, אוצר: דויד וקשטיין, צילום: י. אמירי

אם חיית או עבדת בחו”ל בעבר, מה גרם לך לחזור? חייתי שנים רבות בחו”ל. המזוודה תמיד היתה על יד המיטה. אני לא בטוחה שמשהו גרם לי לחזור, אני לא בטוחה שאי-פעם עזבתי.

למה עולם האמנות הישראלי זקוק כרגע? למה שתמיד – לאמנות רצינית, מעניינת.

מה היית מאחלת לעולם האמנות הישראלי אם הכל היה אפשרי? שישגשג! חינוך טוב. כסף. אפשרויות. אם אפשר היה להכיר שלטונית-חברתית בפשעי המדינה, להגיע לשינוי עמוק, לפתור את הסכסוך הפוליטי – החיים היו במצב טוב יותר. לא נראה שמתקדמים לשם, לפחות לא בעתיד שבו עוד אהיה כאן (חשבתי בדיוק כך גם בגיל 17).

איך את רואה אמנים/ות ואנשי אמנות ישראלים בחו”ל? קנאה? הערצה? ותרנים? כל מי ומה שטוב ומצליח לעורר עניין רחב – יופי!

יש לך טקס/הרגל שעוזר לך לשמר את היצירתיות בתוך השגרה הישראלית ההפכפכה? אני עובדת כשברור על מה, וכשאינני עובדת זאת אומרת שאני בבירורים, כלומר גם עובדת.

מה המאורע הכי משמעותי שקרה לך מאז תחילת המלחמה? הסיפור והווידיאו שעליהם עבדתי בשלוש השנים האחרונות יום-יום ולילה-לילה.

תמר גטר, רטרוספקטיבה, GO 2, מוזיאון תל אביב, 2010, צילום: אברהם חי

תמר גטר, רטרוספקטיבה, GO 2, מוזיאון תל אביב, 2010, צילום: אברהם חי

משהו נוסף שהיית רוצה לחלוק? אבשלום אמר בראיון משהו כזה: הכל לא בסדר, לא בא בחשבון וחסר סיכוי. כשאין לך ברירה, אתה או משתגע או עושה אמנות. במצב הקיים כרגע, כשהדרדור (הלא מפתיע) מטה מהיר מתמיד, תושיית היצירה מסביב היא כבירה. אבל היא תמיד כבירה כאן ותמיד מדורדר ופלילי כאן. החיים כאן, במובן הזה, הם אירוע אינטנסיבי מעורר השתאות וענווה במידה שלא תתואר. במצב רוח מסוים כל זה יכול להיות מתואר כמצעד איוולת, הונאה עצמית ועיוורון מחריד. אבל אזייף אם אומר שאני חווה את חיי כבת למשפחת פשע. אני בתוך זה, בלי “משפחתיות”. זו נשמעת תשובה חלושה. שאלת האחריות למצב ולהיקף הפשיעה שאנו חיים בהם מכוננת כל שאלה בראיון הזה, ותשובה רצינית – שדאגת האמנות בעניין היא רצינותה – לא יכולה לספק. זה לעולם לא יישמע יותר מן הלוקסוס ליודעי ח”ן שבעים. זה נידון להישמע כשאננות, אלא אם כן אתה שכיב מרע. אם אספר כאן שכל האמנות שעשיתי למן הרגע הראשון וכל הוראת האמנות שלי כרוכות בערכים השוללים מן היסוד כל מה שמגלמים השלטון והחברה המזדהה איתו, מה אמרתי? ייצרתי אליבי, הודעתי שידי אינה במעל? בחזרה לעניין האינטנסיביות: עובדתית, כמותית, אין כאן הרבה אמנות טובה. רובה צעקנית, סנטימנטלית ופשוטה מדי. אבל זה לא מצב מיוחד, ולא ייחודי לישראל. יש מעט אמנות טובה. אם לא הייתי בהירה עד כה: אינני קושרת את ההישג האמנותי במצבה של המדינה, של אף מדינה. תעיד ההיסטוריה כולה: יצירות מופלאות נוצרו בתוך זוועות שאין לשאתן. אינני חושבת שהאמנות היא מוסרית, אבל היא מונעת מדחף מוסרי, מאי-הסכנה עם הזוועות שאנו מייצרים ועדים להן.