שלום,
בסתיו 2025 הוצאנו לאור שני גליונות של “ערב רב” (גליונות 09 ו-10), שהוקדשו למושג “בית-ספר לאמנות”. הגליונות כוללים מאמרים העוסקים בסוגיות הנוגעות לבתי-ספר לאמנות. היקף הנושאים משתרע מההיסטוריה של בתי-ספר לאמנות בישראל ובעולם, דרך הצעות לתוכניות לימודים חדשות וסיפורים על תוכניות נסיוניות שנזנחו, חוויות מחיי בתי-ספר לאמנות של הסגל ושל הסטודנטיות, ועד אתגרים העומדים בפני מרחבי למידה אמנותיים ואקדמיים בסביבות פוליטיות טעונות.
השבוע התחלנו להעלות מאמרים מהגליונות המודפסים.
התחלנו עם מאמרה של הילה פלג, “ללמוד וללמד אמנות בזמן ג’נוסייד”.
“כאשר מציאות של דיכוי ורצח עם נוכחת מחוץ לכיתה, אי-אפשר להעמיד פנים שהיא אינה משפיעה גם על מה שמתרחש בתוכה. האמנות לא בהכרח מציעה פתרונות, אך היא כן מאפשרת מקום שבו ניתן לשאול, להקשיב ולהגיב באופן אחר”.
והמשכנו עם מאמרו של דוד עדיקא: “צילום, זכויות אדם ודמוקרטיה במשבר”.
“בעידן של תקשורת המונים, רשתות חברתיות ובינה מלאכותית, הדימוי הצילומי הוא שותף דומיננטי במאבק על דעת הקהל. ברגע זה עשויה פעולת הצילום להפוך לפעולה של תקווה, התנגדות ותיקון”.
במדור “בדיקת מציאות” אנו מציגים תצלום של גלית ברק: “הגברים ישנים על הגגות כדי לשמור על המשפחות”. התצלום הוא חלק מהפרויקט המסכם של ברק בתואר השני בעיצוב תעשייתי בבצלאל (הוצג עד ה-6.8.26). ברק ביקרה בקהילות פלסטיניות והתארחה אצל משפחה באזור יריחו. “הגברים סיפרו שהם ישנים בלילות על גגות המבנים כדי להגן על משפחותיהם מפני תקיפות מתנחלים. כשיצאתי מהחצר לכיוון האוטובוס, גיליתי שמיכה וכרית על גג אחד הבתים, עדות לשגרת החיים היומיומית במצב מתמשך של איום”.
בדבר העורכים של גיליון 09 כתבנו: “ספרו של ריי ברדבורי ‘פרנהייט 451’, שפורסם בשנת 1953, עסק בעולם דיסטופי שבו ספרים אסורים. בעולם כזה, הרצון ללמוד וללמד הוצג כמרד נגד הייאוש, והחינוך הפך למטפורה של תקווה וזיכרון”. לפני שחוזרים מהחופש הגדול ללמוד וללמד, אתם מוזמנים לחזור לגליונות 09 ו-10, לחשוב, להתעצבן ולהגיב.
בברכה,
“ערב רב”
מי באש
ליאונרד כהן במלחמת יום-הכיפורים
אסתר רדא, גבע אלון, מאיה בלזיצמן, מתי פרידמן
כוכב רוק בינלאומי נקלע לשטח מלחמה. הוא ישן בשק שינה ואוכל מנות קרב, ובין לבין מופיע בפני חיילים שניצבים מול התופת. מה בעצם הביא אותו להתייצב בקו האש, ואיך כל זה הפך לשיר?
קורותיו של ליאונרד כהן במלחמת יום-הכיפורים נצרבו כאירוע מיתולוגי וחידתי בסיפור הישראלי. “מי באש”, מופע רב-תחומי מקורי של בית אבי חי, שופך אור על המאורעות דרך עיניו של כהן עצמו. הוא תיעד את מתקפת הפתע על ישראל, את עשן הקרבות ואת הניסיון של הנפש האנושית להגן על עצמה דרך מלים ומוזיקה. החוויות שלו מהארץ מהדהדות אחרת אחרי ה-7 באוקטובר 2023, ומותחות חוט של זיכרון ונחמה מ-1973 ועד ימינו.
המופע מציג את הסיפור במלואו באמצעות קטעי הנחיה, עדויות, קטעי יומן וכמובן – השירים המיתולוגיים של הכהן הגדול בביצועים בלעדיים. המופע עלה ברחבי הארץ וזכה להצלחה רבה.
הנחיה: אסתר רדא | מוזיקה: גבע אלון ומאיה בלזיצמן | אורח מיוחד: מתי פרידמן
כתב וביים: אבישי חורי | קריינות: קובי מידן | קטעי וידיאו: יונתן זייד | וידיאו-ארט: אריק פוטרמן
מבוסס על הספר “מי באש – ליאונרד כהן במלחמת יום-הכיפורים”, מאת מתי פרידמן.
רביעי, כ’ באלול, 2.9, 20:30, היכל התרבות מנשה, גן-שמואל
חמישי, כ”א באלול, 3.9, 20:30, בית-החייל, תל-אביב
שני, ג’ בתשרי, 14.9, 20:30, אולם תרבות אזורי, קיבוץ יפעת
שלישי, ד’ בתשרי, 15.9, 20:30, בית אבי חי, ירושלים
מחיר: 80 שקל. 40 שקל לחייל/ת או לסטודנט/ית
לינק להזמנת כרטיסים >> https://www.bac.org.il/specials/?projectID=18669

צילום: יעקבי דורון
מוז”א: המועד להגשת מועמדות לפרס בראון לצילום הוארך עד 31 באוגוסט
מוז”א, מוזיאון ארץ־ישראל, תל־אביב, והקרן להנצחת מורשת ורנר וענת בראון ז”ל מודיעים על הארכת המועד להגשת מועמדות לפרס לצילום ע”ש ורנר וענת בראון לשנת 2026. המועד האחרון להגשה הוא 31 באוגוסט 2026.
הפרס נועד להוקיר צלמות וצלמים הפועלים בישראל בתחומי חברה וקהילה, נוף וסביבה, ביקורת ואמנות, בדגש על יצירה העוסקת בארץ ישראל ובמרחב המקומי.
הפרס יוענק בשתי קטגוריות: פרס לאמן או לאמנית בכירים, מגיל 55 ומעלה, בסך 50 אלף שקל; ופרס לאמן או לאמנית מבטיחים, מגיל 25 ומעלה, בסך 30 אלף שקל.
פרס בראון לצילום הוענק לראשונה בשנת 2024, לצלמות ורדי כהנא ומיכל בראור, שנבחרו מבין מאות מגישות ומגישים. בשנת 2025 זכה הצלם מיקי קרצמן בפרס לאמן בכיר, והצלמת רונה יפמן זכתה בפרס לאמנית מבטיחה. השופטות ציינו כי עבודותיהם הרשימו במיוחד בזכות החקירה וההרחבה של אפשרויות המדיום והשימוש בצילום להגברת הנראות של נושאים ושאלות חשובות.
הפרס מוענק באמצעות נאמני הקרן, יהודה בראון ועו”ד צפנת שובל. פרטי הקול הקורא, תנאי הסף ואופן ההגשה מופיעים באתר מוז”א.





הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 
