ללמוד וללמד אמנות בזמן ג’נוסייד: מחשבות ממדרשה בוערת

לא מדובר רק באתגר פדגוגי, אלא גם בעמדה ערכית. כאשר מציאות של דיכוי ורצח עם נוכחת מחוץ לכיתה, אי אפשר להעמיד פנים שהיא אינה משפיעה גם על מה שמתרחש בתוכה. האמנות לא בהכרח מציעה פתרונות, אך היא כן מאפשרת מקום שבו ניתן לשאול, להקשיב, ולהגיב באופן אחר. אני כותבת מתוך תחושת בעירה אישית, לאו דווקא מוסדית, מתוך קושי גובר לשאת את הדיסוננס בין מה שאני חווה כעוולה ברורה לבין האיפוק, השתיקה או ההימנעות שממשיכים ללוות את סביבת ההוראה. האם ייתכן מרחב שבו אמנות אינה אסקפיזם אלא תשתית לקיום משותף בתוך שבר?

האביב של 2025 אינו רק תקופה שלאחר טראומה, אלא זמן שבו נשחקת היכולת לראות, להגיב ולהתעקש על ההבדל בין מה שמתקבל כשגרה למה שאינו מתקבל על הדעת. עשרות אלפי הרוגים, ערים שהוחרבו, חטופים, רעב, ושתיקה כמעט כללית של מוסדות אקדמיים ותרבותיים בארץ ובעולם.

רועי רוזן, ניצחון מוחלט מתוך קעקועי מלחמת עזה, 40×60 ס״מ, 2024, צילום: גוני ריסקין

גם בתוך המדרשה, המתח אינו תמיד גלוי, אך הוא נוכח היטב: פערי עמדות, חשש מהבעת עמדה פוליטית, פחד לדבר. חנה ארנדט תיארה את “הבנאליות של הרוע” כיכולת להמשיך לפעול כרגיל אל מול עוולה. אדוארד סעיד קרא לאינטלקטואל להתעקש לדבר ממקום שאינו נוח, ולערער על שפה שמכשירה דיכוי.

בתוך ההקשר הזה, חשוב לשאול מה תפקידה של האמנות. זה הזמן להיעזר בתפיסות עולם של הוגות ויוצרות שהתמודדו עם שאלות דומות, בעבר ובהווה, לשאוב השראה מגישות הרואות את היצירה לא כבריחה אלא כפעולה של אחריות.

סילביה וינטר מציעה לחשוב מחדש על המושג “אדם”: מי נחשב יוצר? מי זוכה להיות חלק מהשיחה? היא מציעה הוראה שלא נשענת על סמכות אלא על הקשבה, ושמכירה בכך שהידע נוצר מתוך פגיעות ושבר, לא על אף קיומם. המרחב שבו לומדים ומלמדים יחד פלסטינים ויהודים אינו שולי, אלא הוא לב השאלה. הוראה שמתקיימת מתוך פער, לא על אף הפער.

אסיה ג’באר אמרה: “I write against erasure”. היא ביקשה להשיב את קולן של נשים אלג’יראיות שנותרו ללא ייצוג. בעיניה, אמנות היא אמצעי לזכור ולהחזיר קול; לא רק אסתטיקה אלא פעולה היסטורית של ממש. היא ראתה בשפה מרחב פוליטי, כזה שבו אפשר לא רק לדבר, אלא גם להתעקש להופיע. אתל אדנאן ציירה הרים ולא זוועות. “Pain became color. A mountain became a poem”. הציור, מבחינתה, אינו תיאור אלא עדות, ניסיון לעקוב אחר הטראומה באמצעות צבע וצורה, דרך לעבד את מה שאי אפשר היה לומר. אלניס אובומסווין אומרת: “When you don’t see yourself reflected anywhere, you start to disappear”. מבחינתה, אמנות אינה פעולה אינטלקטואלית בלבד אלא דרך להשיב נוכחות, לא רק ליחיד, אלא לקהילה שלמה שנמחקה מההיסטוריה.

רועי רוזן, הסביבון הנורא, פואמה היסטורית צבאית (עברית) מתוך קעקועי מלחמת עזה, 85×56.7 ס״מ, 2024, צילום: גוני ריסקין

שלוש היוצרות הללו — ג’באר, אדנאן ואובומסווין — אינן מציעות מתודות, אלא דרך להקשיב למה שלא נשמע. הן מבקשות שנלמד לא רק איך ליצור, אלא איך לשאת את מה שאין לו עדיין שפה. מתוך פערים, מתוך שפות שבורות, הן מזמינות לחפש שיח שאינו מוחק את ההבדלים אלא נושא אותם.

בזמן כזה, הכיתה לא יכולה להישאר מנותקת, אבל היא יכולה להיות מקום שבו מתקיימת שיחה שלא מוחקת מורכבויות, שבו יצירה משמשת להכרה ולא לבריחה, ולפעמים גם למשהו שדומה לתקווה או תיקון.

עם זאת, עולה השאלה המתבקשת: מה באמת קורה בתוך המדרשה? התשובה אינה פשוטה, ולעיתים גם לא מספקת. יש קושי, יש פחד, וישנה שתיקה רועמת, אבל יש גם ניסיונות כנים לנהל שיח פתוח, לאפשר מורכבות, ולהישאר קשובים. סטודנטיות, סטודנטים ואנשי סגל מביאים עמם עמדות מגוונות ופצעים שונים. בתוך המתח הזה מתקיימים רגעים של חיכוך, ולעיתים גם של התקרבות. אלה אינם פתרונות, אבל הם כן מאפשרים תנועה, ואולי גם התחלה של שינוי.

*

הילה פלג היא אוצרת אמנות וקולנוע, דיקאנית המדרשה – הפקולטה לאמנויות במכללה האקדמית בית ברל

*

מקורות:

Djebar, Assia. Women of Algiers in Their Apartment, 1980

Adnan, Etel. Journey to Mount Tamalpais, 1986

Wynter, Sylvia. Unsettling the Coloniality of Being/Power/Truth/Freedom, 2003