בית הספר לאמנויות בעין הוד: “אולפן לאמנות הפלסטית והשימושית”

״טול את מפת ההתיישבות והפוך בה, כפר אחרי כפר. לא תמצא לו אח ודוגמא. מין כפר כזה שבמקום לול ומחלבה, רפת ופלחה – ענפי המשק השיתופיים המקיימים את החברים הם סדנאות הקרמיקה והפסיפס, הגלריה והליתוגרפיה”, כך נכתב על כפר האמנים עין הוד בעיתון מעריב בשנת 1963. דברים אלה משקפים נאמנה את אופיו הייחודי של הכפר, שהוקם בשנת 1953 כאגודה שיתופית שבה הוחלפו עקרונות החקלאות בעקרונות של יצירה אמנותית. עין הוד הוקם בשנת 1953 על שטחו של הכפר עין חוד, שהיה נטוש וריק מתושביו הערבים שברחו/גורשו ממנו במלחמת העצמאות. מראשיתו, יזם גרעין המייסדים את הקמתן של סדנאות ובתי מלאכה, ענפי ייצור ויצירה שהיו ללב הכלכלה המקומית, וזכו לתור זהב בשנות ה־60 וה־70. בשנים 1971–1981 פעל בכפר גם בית הספר לאמנויות, שבשיאו שילב הכשרה מעשית בסדנאות עם לימודים אקדמיים בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה.

סדנאות המלאכה היו הביטוי העיקרי של האידאולוגיה של מרסל ינקו ושל גרעין האמנים והאמניות שסחף אחריו: ביסוס אמנות ישראלית צעירה שנשענת על מסורות של מלאכת יד, מתוך תפיסה הגורסת כי האמנות צריכה להיות חלק מחיי היומיום, וגם כנתיב הכרחי לפרנסת הכפר ולפיתוחו.

סדנאות אלו, שלימים גם סובסדו ונתמכו בידי גופים שונים, היו אבן שואבת עבור מי שלימים יהיו האבות והאמהות של המלאכות באמנות הישראלית: הדוויג גרוסמן, גדולה עוגן, ג’ניה ברגר, איצ’ה ממבוש וברברה סובקוביץ לימדו, למדו ויצרו קרמיקה. משה כהן לימד את יסודות הדפס הליתוגרפיה בחדר ההדפס, שינוהל לימים על ידי אורה להב־שאלתיאל. סדנאות הוויטראז’ והפסיפס הונהגו על ידי פרופסור יוסף שאלתיאל, מחלוצי אמנות הוויטראז’ המקומית ומי שהיה דיקן בית הספר. בסדנאות ובבית הספר לימדו גם מרצים רבים מן החוץ: חוה מחותן לימדה פיסול ואמנות סביבתית, ג’ין מאייר לימדה קרמיקה ורפי לביא לימד ציור.

שיעור ציור בהנחיית אד סרנוף בבית הספר לאמנות. צילום באדיבות המשפחה

ביוני 2025 נפתחה בגלריה לאמנות עין הוד התערוכה “ועכשיו אל החומר”, שעוסקת בסדנאות המלאכה ובבית הספר לאמנות עין הוד. התערוכה מציעה מבטים מצטלבים שנעים בין המלאכות השונות, בוחנת את ההתפתחות מהמסורתי לעכשווי, ומוצגים בה עבודות היסטוריות וחומרי ארכיון לצד אמנות עכשווית. תערוכה זו חותמת רצף תערוכות מבוססות מחקר העוסקות בתרומה ובמערכת היחסים ההדדית שבין כפר האמנים עין הוד לשדה האמנות הישראלית.

***

ב־1955, שנתיים לאחר הקמת כפר האמנים, התכנסה אסיפת חברים וחברות. לינקו היו חדשות טובות, והוא דיווח כי התקבלו מהממשלה נולים לטובת סדנת אריגה וכי “קולב ומוקדי עוזרים לקבל אבנים מגרמניה לטובת סדנת הדפס האבן. דפוס לוין־אפשטיין תרם גם הוא”, אמר לחברים. “ונפגשתי גם עם ד”ר לוין מבני ציון אמריקה – אני מנסה לעניין אותם לתת תרומות לסדנת הקרמיקה. עלינו גם למצוא מדפיס מיומן לסדנת הליתוגרפיה”.¹

שנה מאוחר יותר, במאי 1956, התקיימה אסיפה נוספת שנמשכה יום שלם, ובמהלכה דנו החברים ביסודיות וכמעט ללא הפסקה בנושא הקמת הסדנאות והסמינרים לאמנות של עין הוד, ובתקציב הנדרש לכך. האמן שרגא כהן ניסח באותה אסיפה את החזון המשותף, לפיו “כל הכפר יהיה בנוי על מתכונת של אקדמיה”. מוקדי חיזק את דבריו: “אני מציע שהוועד הבא לא יחכה ומיד יתחיל בסמינרים לאמנות. באנו לכאן לבנות וליצור אמנות ישראלית, ויש לזכור זאת”. ²

“הסדנאות נשלמות והולכות ועוד מעט הן תהיינה מוכנות להפעלת הסמינרים”, הרגיע ינקו את החברים באסיפה. “טרם הגענו לכלל הגשמתן של תכניות אלה ובעיקר קשה הדבר משום המצב הקשה בו נתונה המדינה. ייתכן ונצטרך לא לחכות להגשמת הבטחותיהם של מוסדות, ולהתחיל בכוחות עצמנו”. בתום אותה אסיפה הוחלט שלטובת פיתוח הסדנאות והסמינרים תידרש תכנית עבודה מסודרת לחמש או שש שנים, בתקציב של 100 אלף לירות.

חוברת השתלמות מורים בעין הוד, הוצאת משרד החינוך

בראשית שנות ה־60 הסדנאות הלכו והתמסדו גם בזכות קשרים שטווה הכפר עם משרדי ממשלה וגופים שונים: ההסתדרות הציונית, משרד ראש הממשלה, משרדי החוץ, החינוך והתרבות, השיכון והעבודה, עיריית חיפה וקרנות תורמים. ³ הסדנאות נתנו מענה להכשרת עולים חדשים, למורים ולגננות, לאמנים מהכפר ומחוצה לו, לנוער בסיכון, ללימודי מקצוע נדרש ועוד.

כך למשל, בראשית שנות ה־60 יזמה ועדת התרבות של מועצת פועלי חיפה הקמת “אולפן לאמנות הפלסטית והשימושית בכפר האמנים עין הוד”, ובמסגרת זו הציעה הכשרות בקרמיקה, ציור, פיסול, פסיפס, אריגה והדפס אבן “בהדרכת מורים מוסמכים”. ⁴ הלימודים נערכו במתכונת של מפגש או שניים בשבוע בשעות הערב, הם עלו 14 לירות בחודש וכללו הסעות מאורגנות לעין הוד.

“למה דווקא בעין הוד?” שאלה כתבה ב”מעריב” על המיזם החדש, וגם ענתה: “כי בעין הוד נמצא ריכוז האמנים הגדול ביותר. ההדרכה תהיה יעילה מאחר שבמקום נמצאים אולפנים ובתי מלאכה, בהם יעבדו התלמידים. והעיקר, בכפר האמנים עין הוד ישנה ‘אווירה’ שממש מפתה ליצירה”. ⁵

חוברת בית הספר, 1977

תשתית יציבה במיוחד לשיתופי פעולה נוסדה עם משרד החינוך והתרבות, כפי שעולה מחוברת עבת כרס שהוציא לאור המשרד ב־1967, תחת הכותרת “השתלמויות מורים לציור ולאמנות כפר האמנים עין הוד”. ⁶ האמן משה טמיר,⁷ אז המפקח על לימודי האמנות במשרד החינוך, חיבר את המאמר הפותח וכתב: “זה שנים אחדות מתקיימות השתלמויות למורים לציור ואמנות שתכליתן להרחיב את שטחי היצירה הפלסטית אל מסלולי ההוראה בבית הספר, ואל מסגרות נוספות של פעילות יוצרת בקרב התלמידים והנוער […] ההשתלמויות הארציות נתקיימו בכפר האמנים עין הוד המשמש כ’מרכז קבוע ללימודים עיוניים ומעשים'”.

השתלמויות המורים בעין הוד התקיימו במהלך חופשות החגים והקיץ. סך כל שעות ההשתלמות השנתיות נעו בין 250 ל־300 בשנה בכל אחד מהחוגים המקצועיים: קרמיקה, פסיפס, ויטראז’, מגזרות נייר, חיתוך עץ, ליתוגרפיה, טיפוגרפיה, ציור ורישום ועוד.

“כפר האמנים נמצא במקום מבודד בתוך נוף מרהיב עין של אחת משלוחות הכרמל”, כתב טמיר במאמר המקיף. “הכפר העמיד לרשות המשתלמים שמונה סדנאות, אולם הרצאות, מקום מגורים, חדר אוכל, אמפיתיאטרון, מזכירות וגלריית אמנות. הקשר בין אנשי הכפר למשתלמים התפתח לקשרי רעות הנמשכים במשך כל ימות השנה והם זוכים ליחס של ‘בני בית’ […] זכות ראשונים לו לכפר האמנים ולמוריו כמרכז חשוב לחינוך. הם ממלאים תפקיד של סוללי דרך לעיצוב מסגרות שיוצקו בהן תכנים ופעילויות המשמשות כור היתוך של דור אמני המחר”.⁸

על פי תפיסת עולמו של טמיר, “האמנות בגיל הרך אינה מקצוע הוראה נפרד במערכת האינטגרלית של התהליך החינוכי, היא אינה אלא אמצעי בין שאר אמצעים המסייעים לפיתוח הכשרים האינטלקטואליים והאמוציונאליים, המוצאים להם ביטוי במישורי הלמידה השונים”.

תכנית הלימודים של בית הספר לאמנות, 1972. עזבון יוסף שאלתיאל

תחת הכותרת “מבנה הסדנאות” כתב טמיר: “מכל המרכזים לאמנות במדינה נתברך הכפר עין הוד בכמה מעלות, שצרופן הינו אידיאלי לבית־יוצר. המשתלם זוכה במרחב של נוף מרגיע, המזמין להתייחדות. אך בהיכנסו לסדנה הוא נקלע מיד למשטר של עבודה, לעולמם של כלים ומכשירים ערוכים בארונות, בשולחנות מתאימים לגובהו ומידותיו הפיסיות: נעלמו מכאן אותן הפרעות, רעשים סואנים של העיר. זו ‘התבודדות’ בקבוצה, שרוב אנשיה צמאים להפיק מירב התועלת מהזמן הקצר של חופשתו שהקדישה ללימודים. בין כתלי הסדנה נופלות כל המחיצות, הכל נותנים דעתם להישג, לצירופים השונים בעבודה ב’שדה’. מתרקם כאן ‘בניין על’ מיוחד במינו שבסיסו ב’סדנה דארעה'”.⁹

***

בבואנו לבחון את התפתחות סדנאות המלאכה ובית הספר לאמנויות של עין הוד, תוך מימוש חזון “כפר אמנים הבנוי על מתכונת של אקדמיה”, נזכור כי גרעין המייסדים של הכפר כלל אנשי הוראה מנוסים וחלוצים בתחומם. מרסל ינקו הניח את היסודות למדרשה לאמנות “אורנים” הסמוכה לקריית טבעון והיה הרוח החיה בה, ומשה מוקדי ייסד את המכון לאמנות הפלסטית על שם אבני בתל אביב ועמד בראשו במשך יותר מ־15 שנה.

ההתמקדות בסדנאות וטשטוש הגבולות שבין אמנות למלאכה נבעו מתפיסת עולם אמנותית ומעמדה חברתית שאימץ ינקו. “התיעוש המדורבן על־ידי המשטר החברתי הציף את כל השווקים העממיים בעולם במוצרים זולים וסרי טעם”, כתב.

תוך תקופה של כמה עשרות שנים עלה בידי ייצור המוני זה להכחיד את סדנאות האמנים העממיות שקיימו בידן מסורת עשירה בת אלפי שנים ובכך הרסו את כל האמנויות העממיות שהיוו מאז ומעולם את אבני היסוד של האמנות. כפייה משוועת זו שללה מהאדם את שמחת היצירה, הדירה ממנו הנאה, מנעה ממנו את שחרורו יצריו הקונסטרוקטיביים הטובים, אך לא עלה בידה למחות את זכר המסורת רבת ההוד. אמני דורנו, שהפנו את עיניהם בדאגה לעבר העתיד נתנו אות אזעקה. כל האמנות המודרנית שנזדעקה קיבלה השראה מעברן הגדול של האמנויות העממיות, ותבעה בכרוזיה את תחייתן של סדנאות האמנים ומלאכת המחשבת. לא מקרה הוא שהחיוניות, הצבעוניות, הרעננות וההבעה המיידית, הישירה, מהוות את יסודות האמנות”.¹⁰

אלא שהסדנאות כשלעצמן לא היו זרז מספק להתפתחות הכפר ומימוש חזון האקדמיה. “מדברים זה שנים על הקמת אקדמיה לאמנות”, כתב אריה נשר במאמר ביקורתי על עין הוד ב”הארץ” ב־1964. “האקדמיה עדיין על הנייר. בינתיים הצליחו, כפי שנמסר, לאסוף כספים מאגודת בני ציון באמריקה להקמת אכסניה לתלמידי האקדמיה. שלט גדול ויפה המבשר על כך כבר מתנוסס במבואות הכפר. הפעילות האמנותית של הכפר מבחינת הפצת תורה מתרכזת לעת עתה בעריכת קורסים בימות הקיץ למורים לציור, מפעל הממומן על ידי משרד החינוך והתרבות. קורסים אלה הם מעין אימפרוביזציה שנועדה לספק פרנסה לאנשים כאן, ואין בהם כדי להקנות השכלה אמנותית יסודית”. ¹¹

סדנת האריגה הציבורית, 1965-1964. צלם לא ידוע

לדידו של מוקדי, הפתרון לכך היה בהרחבת מתכונת הלימודים המוצעת. הוא התנגד עקרונית לקורסים קצרים, “פארטיזניים” כלשונו. “אינני רוצה שיסתובבו צעירים ב’כסית’ שיוכלו לטעון אחרי קורס של שבועיים כי הם תלמידי ינקו, רודי להמן או מוקדי”, אמר מוקדי, והדגיש כי לדעתו הפתרון לבעיות התפתחות הכפר טמון בהקמת מוסד חינוכי, “בית ספר לאמנות בעל רמה עם צוות מורים בעלי מוניטין ורמה – שניתן לגייס בכפר”.¹² עין הוד, טען, הוא המקום הטבעי לכך.

“כאן לא יאלצו המורים להתחרות בהשפעת ה’רחוב’ ויעמדו לרשות התלמידים משך כל שעות היום. אבל צריך להתחיל בכך בצניעות. המורים צריכים בהתחלה להסתפק בהכנסות מעטות ולא להתחיל מיד בטרם הוקם משהו, לריב על משכורות וכיבודים. המוסד החינוכי חייב להתחיל כמעין קואופרטיב, שיחלק את ההכנסות ורק לאחר שיוכיח את יכולתו ורמתו – יפנה לציבור בדרישות תמיכה כספית. רק סביב מוסד חינוכי מעין זה, עשוי להתגבש צוות אמנים – מורים ותלמידים – שבסיום לימודיהם ימצאו את מקומם בעין הוד”.¹³

***

ב־1970 זה סוף סוף קרה. משלחת מחיפה הגיעה לעין הוד, ובמהלך סיקור עיתונאי בישר מוקדי על הקמתו ופתיחתו הצפויה של בית הספר החדש לאמנויות עין הוד, שנוסד בשיפולי הכרמל.¹⁴ “עין הוד היא מקום תורה לאמנים צעירים, הבאים לכאן בכל חודשי השנה וביחוד בחודשי הקיץ, ללמוד בקורסים לציור, פיסול, קראמיקה, ליתוגרפיה, אריגה ויתר מקצועות האמנות”, נכתב בחוברת שיווקית שהופקה על אודות היצע הסמינרים בסדנאות של הכפר. “רבים מבין אמני עין הוד עוסקים בהוראת אמנות ומלאכת מחשבת, וטבעי הדבר שישאפו להדריך צעירים במסגרת המרוכזת של כפר האמנים”.¹⁵

בית הספר הציע תכנית תלת שנתית של לימודים מלאים או חלקיים במגמות הפיסול והציור. תלמידי שנה א’ ו־ב’ חויבו לבחור במגמה אחת מתוך התכנית המוצעת, ולתלמידי שנה ג’ ניתנה האפשרות להרכיב מערכת חופשית מתוך שתי המגמות. תנאי הקבלה לבית הספר כללו מבחני רישום וציור.

הדוויג גרוסמן בסטודיו, צילום: א. האוזר. ארכיון גבריאל טלפיר, מרכז מידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים. מתוך “החרס”, 1972

בית הספר שם דגש על עבודה מעשית ויוצרת בסדנאות. אפילו תעודת הגמר שלו אוירה בהדפס אבן שנעשה בחדר ההדפס המקומי. הסדנאות עמדו פתוחות לרשות התלמידים במשך כל שעות היום. כמו כן, ניתנו הרצאות בתולדות האמנות ואמנות מודרנית והוקרנו סרטים אמנותיים.

כדי להציע לתלמידי בית הספר אפשרות למגורים, הוקמה בעין הוד אכסניה בתנאי פנימייה והוכשרו, כאמור, שיכונים המיועדים לעולים חדשים שנקלטו בלימודים. זאת, בסיוע אגודת “בני ציון”, קרן ציונית־אמריקאית שתמכה בעין הוד בשנים הראשונות.

שכר הלימוד עמד על כ־5,000 לירות לשנה (סידור מיוחד היה לתלמידים שנתמכו על ידי הסוכנות). עלות החומרים כ־60 לירות לחודש. חדר לסטודנט באכסניית בית הספר עלה 400 לירות לחודש, ובכל חדר יכלו להתגורר עד שלושה תלמידים. לרשות התלמידים עמדה במרכז הכפר מסעדה עם טלוויזיה, והם הוזמנו להשתתף בפעילויות החברתיות והתרבותיות של התושבים.

בית הספר הפך במהרה לחלק בלתי נפרד מכפר האמנים, ותרם לשגשוגו ולתנועה של אמנים צעירים, סטודנטים ומורים לאמנות. אמנם מורי בית הספר היו ברובם אמני הכפר, אך הוזמנו ללמד בו גם אמנים אורחים בעלי שם דוגמת יצחק דנציגר, רפי לביא, יחיאל שמי ואחרים. ¹⁶

מנהלו של בית הספר לאורך כל שנות פעילותו היה יוסף שאלתיאל (1931–2016), צייר ואמן, מחלוצי אמנות הוויטראז’ בישראל, שהפעיל בעין הוד סטודיו לזכוכית ולוויטראז’ ועסק גם בציור ובפיסול.¹⁷ שאלתיאל נולד באיזמיר ועלה לישראל ב־1947 כשהוא בן 15. הוא התיישב בקיבוץ יגור ולמד ציור אצל ערי גלאס. לאחר שירותו הצבאי הצטרף לקיבוץ גן שמואל וחלק סטודיו עם האמן יוחנן סימון. את הכשרתו כאמן קיבל בסמינר אורנים, שם למד אצל ינקו, שהזמין אותו להצטרף לכפר האמנים עין הוד, ושאלתיאל נענה לקריאה.

במשך כהונתו ביקש שאלתיאל לקדם שיתוף פעולה עם הנהלת אוניברסיטת חיפה ולהפוך את הסדנאות לשלוחה של האוניברסיטה.¹⁸ לאחר מאמצים רבים, ב־1977 הוכשר מסלול ייעודי לבית הספר בשיתוף החוג לאמנות באוניברסיטת חיפה בראשות א.ב יהושע, שאפשרה לתלמידים להשתלם מעשית בעין הוד ועיונית באוניברסיטה.¹⁹

תכתובת עין הוד ואוני’ חיפה, עזבון יוסף שאלתיאל

“הלימודים היו שלובים בסדנאות המלאכה”, נזכר יהודה לברון, שלמד במחזור האחרון של בית הספר לאמנויות בעין הוד, במסלול המשולב עם אוניברסיטת חיפה. מודעה בעיתון הביאה אותו בקיץ 1980 לבחינות הקבלה.²⁰ “הייתי בתקופת חיפוש עצמי אחרי צבא ואז ראיתי את המודעה. היות שאני ציירתי כל נעורי פניתי אליהם והזמינו אותי למבחן. קיבלנו דפי סקיצות חומים, פחם ועפרונות והיתה מודליסטית, מישהי מהכפר – התבקשנו לרשום אותה. מי שבחנו אותי היו רפי לביא, נעמי הוס, אד סרנוף ויוסף שאלתיאל, שהיה הדיקן של בית הספר. חזרתי הביתה ותוך ימים מספר קיבלתי הודעת קבלה – והתחלנו. היינו חבורה של 10–12 איש שנבחנו באותו יום והתקבלו, חבורה מאוד כיפית, עשינו דברים ופרויקטים ביחד. כך למדנו במשך שנתיים כמעט מדי יום והתנסנו בכל המלאכות: אפילו למדנו עשיית נייר עם אורה להב־שאלתיאל. אני הגעתי מנהריה ובחרתי לגור בעין הוד באכסניה שהוקצתה לתלמידים, עד שפזלתי לאיזו חירבה בכפר ששיפצתי בכוחות עצמי. הקונספט היה שבית הספר הוא לא יחידה נפרדת מחיי הכפר, אלא ממש חיינו את המקום ועם אנשי המקום, אלה היו השנים הכי טובות של עין הוד”.

ב־1981 נסגר בית הספר בשל חילוקי דעות פנימיים ובעיות תקציב. מבנה האכסניה ששיכן את התלמידים פועל כיום כאכסנייה לתיירים המופעלת על ידי עמותת התיירות “כרמלים”.

***

למרות התקוות והשאיפות שתלו אמני הכפר בהקמתו של בית הספר לאמנות בעין הוד, שפעל במתכונת אקדמית, מבט לאחור מגלה כי דווקא הסדנאות הציבוריות ובתי המלאכה הם אלו שהותירו את החותם העמוק והמשמעותי ביותר על תהליכי העברת הידע, ההשכלה וההכשרה בשדה האמנות הישראלי. כפי שציין ד”ר גדעון עפרת: “התפתחות הקרמיקה הישראלית חייבת לא מעט לפעילותם של יוצרים במושבת האמנים בעין הוד”.²¹

סדנת האריגה הציבורית של עין הוד. מצולמות: לושה זייבלד ואירם סמואל. צילום: הלה פרנבך. צלם לא ידוע. עזבון יוסף שאלתיאל

סדנת הקרמיקה של עין הוד הוקמה גם היא בעזרת קרן בני־ציון. הדוויג גרוסמן, מחלוצות הקרמיקה הישראלית, הגיעה לעין הוד עם בן זוגה האמן רודי להמן. היא התגוררה בכפר בשנים 1953–1957, והדריכה את אמני הכפר בסדנת הקרמיקה החדשה.

אחריה היה זה איצ’ה ממבוש, שכונה “מוכתר הכפר”, שהיה אחראי על סדנת הקרמיקה ולימד בה. בהמשך פתח ממבוש סדנה נוספת לקרמיקה במסגרת מרכז סדנאות למלאכת מחשבת שיזם עם זוגתו, האמנית אביבה מרגלית, ובו הפעילו סדנה לאריחי קרמיקה, סדנת הדפס וסדנה לאריגת שטיחים אמנותיים.²²

לאחר ממבוש נחלקה האחריות על סדנת הקרמיקה הציבורית של עין הוד בין ג’ניה ברגר וברברה סובקביץ, שפיקחה על השריפות. בגלריה המרכזית הוכשר באותם ימים מרחב ייעודי לתוצרי הסדנה.

הקורס המוסדי הראשון לקרמיקה שימושית בסדנה נפתח ב־1956 על ידי משרד העבודה, ומי שלימדו קרמיקה בבית המלאכה קיבלו את משכורתם ממנו. חלק מהתלמידים היו עולים חדשים שהגיעו מטירת כרמל, וחלקם חברי הכפר. מטרת הקורס היתה ללמד אותם מקצוע שיוכלו להתפרנס ממנו. גם המשתתפים קיבלו שכר ממשרד העבודה. “לרבים היתה זו המשכורת שהחזיקה אותנו מבחינה כלכלית”, כותבת להב־שאלתיאל.²³

המורים בקורס הקרמיקה היו האמנית ג’ין מאייר שהובילה את הקורס; המהנדס אריה וורטש מבית החרושת לקרמיקה נעמן בקריות, שלימד יציקות קרמיקה וגם עזר לבנות את תנורי הקרמיקה והזכוכית הראשונים בעין הוד; חנה פייזר ואביבה מרגלית שלימדו עיצוב; ומרסל ינקו שלימד רישום. מנהל הקורס היה יוסף שאלתיאל.

שיעור בבית הספר לאמנות של עין הוד, צלם לא ידוע

“בסדנת הקרמיקה היה תנור קטן המיועד לניסיונות. התנור היה בגודל חמישה קוב ועמד בפינה השמאלית”, כותבת להב־שאלתיאל בספר הזיכרונות. “בתכנית הלימודים של קורס הקרמיקה קראו והלכו הרבה בעקבות כדים עתיקים. ולפני שבנינו כד עשינו סקיצות, ורק לאחר אישורה של ג’ין מאייר – בנינו את הכד”.

בהשראת מתודת לימוד זו, הכוללת יצירת כדים כחלק מתהליך הלימוד, מוצג בתערוכה “ועכשיו אל החומר” המיצב “בעקבות כדים”, שבו כדים קרמיים מתקופות שונות בקרמיקה הישראלית, משנות ה־60 ועד ימינו. כיום, חלק ממבנה הסדנה ההיסטורית בעין הוד ממשיך לפעול במתכונת של סדנה לקרמיקה, אך בניהול פרטי של אמנית הקרמיקה שרון בריל.

***

התרומה להתפתחות האמנות הקרמית בישראל התרחבה למתודות מפתיעות ב־1958, כשהאמן ומעצב התפאורות האיטלקי עמנואל לוצאטי הגיע לכפר, בהזמנתו של ינקו.²⁴ “מאחר שלוצאטי היה גם אדריכל, הוא הגיע לרעיון של שילוב אמנות באדריכלות”, כותבת להב־שאלתיאל. “עד אז כמעט ולא היה נהוג בארץ לשלב אמנות בבנייני ציבור. אבל לוצאטי לימד אותנו איך לעשות אריחים ותבליטים מקרמיקה. הוא נתן לחברי הכפר קורס של כחודש ימים, לימד את ערבוב החימר עם שמוט גס (השמוט העדין היה לכדים) ועבודה עם זיגוג”.²⁵

כ־15 אמנים מהכפר למדו בקורס של לוצאטי: ברגר, ינקו, שאלתיאל, הזוג ממבוש־מרגלית, דב פייגין, חיה מגל, קלייר יניב, גדליה בן צבי, יוסי מנדלה, טוביה יוסטר ואחרים. ינקו, בזכות קשריו וכישוריו, טיפח את הקשר עם משרד העבודה כך שכל האמנים שלמדו בקורס עם לוצאטי יצרו לאחריו עבודות קיר מקרמיקה שהוצבו במוסדות ציבור שונים ברחבי הארץ.

אחת האמניות שהושפעה עמוקות מלוצאטי הייתה ג’ניה ברגר (1907–2000), ציירת, מעצבת במה ותלבושות ואמנית קרמיקה ישראלית, שנחשבת למעצבת הבמה המקצועית הראשונה בישראל. ב־1953 נמנתה ברגר עם מייסדי כפר האמנים בעין הוד, ובהשפעת ינקו החלה לעסוק גם ב”אמנות פופולרית, כגון קרמיקה והדפסי־אמנות, שידברו אל ההמונים”.²⁶ בין לוצאטי וברגר נרקם קשר, וב־1961 ברגר ביקרה את לוצאטי בסדנתו שבאיטליה.

“בקראמיקה יש מן הציור ומן הפיסול”, הסבירה ברגר את המעבר למדיום זה. “זאת אמנות ארצישראלית, קשורה באדמה, בחול, בטבע המקום, בראשוניות”.²⁷ מן הפסלים עברה גם לתבליטים ולקירות, שחלקם הוצג בתערוכת יחיד ב־1957 במוזיאון תל אביב.

במשך שנות ה־60 היתה ברגר מהאמנים האחראים על הסדנה לקרמיקה של עין הוד, לימדה בה קורסים וסמינרים ומאוחר יותר גם בבית הספר לאמנות. ב־1965 היא השתתפה בסמינר בינלאומי לקרמיקה בגמונדן, אוסטריה. בעקבותיו ובהשראתו היתה מיוזמי “סמינר עבודה בינלאומי לקרמיקה ארכיטקטונית”, שהתקיים בעין הוד בסתיו 1966. המרצה המרכזי בסמינר היה עמנואל לוצאטי, ששב לעין הוד.

בסמינר השתתפו אמנים מאוסטריה, יפן, שוודיה, יגוסלביה, ישראל ועוד, שיצרו תבליטים קרמיים אשר הוצבו ברחבי כפר האמנים. עבודתה של ברגר, שנוצרה במסגרת אותו סמינר בינלאומי, מוצבת עד היום על הקיר החיצוני של גלריה לאמנות עין הוד שבמרכז הכפר. בימים אלו, 60 שנה לאחר שהתקיים הסמינר, יצא לדרך מיזם “שיקום ושימור יצירות הסימפוזיון”, ביוזמת גלריה עין הוד וועדת האמנות של הכפר, ובהובלה של קבוצת אמניות קרמיקה עכשוויות, שמחדשות את התצוגה במרחב הציבורי.

ג’ניה ברגר ועבודתה מהסימפוזיון, 1996

***

גם חדר ההדפס של עין הוד השפיע על התפתחות המדיום, והוא אחד מבתי המלאכה השוקקים בכפר מאז הקמתו והיחיד שפועל עד היום במודל של סדנה ציבורית. הזכות על הקמתו שמורה למשה כהן (1897–1964), יליד רוסיה שעלה לישראל בשנות ה־20 של המאה הקודמת. כהן התיישב בירושלים ושימש כעובד ב”דפוס גרפיקה” של מאיר גור אריה וזאב רבן, שהוקם בחסות “בצלאל”, וכן עבד כדפס־אמן אצל אבל פן.

בשנת 1956 קיימו בעין הוד נשף פורים אשר הכנסותיו הוקדשו לרכישת המכבש הליתוגרפי הראשון בכפר. “סדנת הליתוגרפיה נתחבבה מאוד על אמני עין הוד וכוח משיכתה חורג אף מעבר לתחומי הכפר”, כותבת להב־שאלתיאל.²⁸

כהן מילא תפקיד מפתח בהקמת הסדנה לדפוס־אבן בעין הוד. “מישהו סיפר שבידי האמנים בכפר עין הוד מצוי מכשיר יד ליטוגרפי וכי הכל משתוקקים להפעילו אך איש אינו יודע כיצד ייעשה הדבר”, מתארת כתבה במעריב מ־1963 את השתלשלות האירועים. “כהן ידע את כל סודות השיטה הליטוגרפית. הוא לא נתכוון לכמוס אותם מפני אמני עין הוד. כך זה התחיל”.²⁹

כהן הוזמן להעביר קורס קיץ בעין הוד ובתום הקורס הוקמה הסדנה, שהיתה “כמפעל יחיד מסוגו בכל הארץ, בו יכול אמן לבצע את יצירותיו בליטוגרפיה, להבדיל ממכוני הליטוגרפיה התעשייתיים המשמשים לצרכי הדפסה המונית”.³⁰

ברושור של סמינר לאמנות ומלאכת מחשבת, עזבון יוסף שאלתיאל.

כהן סיים את עבודתו בבצלאל וביקוריו בעין הוד הלכו ותכפו. הוא שיפץ במו ידיו בקתה עזובה והפך אותה לביתו, ונעשה מדריך ויועץ להדפס בסדנה שצברה פופולריות רבה, ומשכה אליה אמנים מרחבי הארץ שגילו את המדיום והתנסו בו. כך למשל הפסלת חוה מחותן, שלימדה בעין הוד, נמשכה אל חדר ההדפס והחלה לשלב הדפסים בגוף העבודות שלה.³¹

לאחר מותו של כהן המשיכה את דרכו תלמידתו להב־שאלתיאל (1936–2017), שניהלה את הסדנה במשך כ־50 שנה ביד רמה, תוך שהיא מתמקצעת כדפסית ומעבירה הלאה את יסודות הטכניקה. החינוך לאמנות וההוראה היו ציר מרכזי בחייה, ורבים מתלמידיה הפכו גם הם לאמנים. לאחר מותה, חדר ההדפס של עין הוד עמד ריק במשך שנים, עד שתלמידותיה תמר נבון ורייצ’י סרנוף וולפיש יזמו את התחדשותו.

מאז שנת 2021 מתקיימות בחדר ההדפס סדנאות והדפסות במגוון טכניקות עכשוויות, בהן מונופרינט, בלט ותחריט יבש, תוך שימת דגש על עבודה עם חומרים ממוחזרים וידידותיים לסביבה.³² חדר ההדפס שוכן באותו מבנה אבן מיתולוגי והוא נקרא על שמו של כהן ז”ל. אבני ההדפס המקוריות של האמנים שהדפיסו בו לאורך השנים, כמו גם המכבש וכל החומרים ההיסטוריים מהסדנה המיתולוגית, מוצגים בו עד היום לקהל המבקרים.

*

צאלה קוטלר הדרי היא אוצרת ומנהלת גלריה לאמנות עין הוד, וחברת צוות בבית לאמנות ישראלית, האקדמית ת”א יפו