פסטיבל ארל: לא רק צילום

פסטיבל הצילום בארל נפתח זו השנה ה-57, והוא נחשב לאחד הפסטיבלים הוותיקים והחשובים בעולם. הפסטיבל מתקיים בעיר ארל שבדרום צרפת, ובמסגרתו מוצגות עשרות תערוכות בחללים שונים בעיר העתיקה ובמוזיאון לומה (Luma). שיאו של הפסטיבל, שנפתח בתחילת יולי ונמשך כארבעה חודשים, הוא שבוע הפתיחה. לשבוע זה מגיעים אוצרים וצלמים מכל העולם, ומתקיימים בו אירועים רבים: יריד ספרים, סיורים ושיחות, הקרנות וידיאו, מפגשי פורטפוליו עם דמויות מפתח בתחום הצילום ועוד.

הפסטיבל נולד בשנת 1970 ביוזמת הצלם הצרפתי יליד העיר לוסיאן קלרג, הסופר מישל טורנייה וההיסטוריון והאוצר ז’אן-מוריס רוקט. מאז הוא הפך לאחד המוסדות המובילים בתחומו ומוקד עלייה לרגל לצלמים מקצועיים, אמנים וחובבי צילום באשר הם. החיבור בין מראות העיר העתיקה של ארל – על כנסיותיה, שרידיה הארכיאולוגיים וסמטאותיה הציוריות והצפופות – לבין צילום עכשווי יוצר חגיגה אמנותית וחוויה יוצאת דופן.

כבכל שנה, ניתן למצוא בפסטיבל צלמים וצלמות ותיקים וקנוניים לצד יוצרים צעירים; נוכחות מרשימה של צילום אירופי ועבודות מאפריקה, מדרום אמריקה ומאסיה. גם מגוון הנושאים בתערוכות רחב במיוחד, וכולל שילוב בין תערוכות רטרוספקטיבה, תערוכות קבוצתיות המתמקדות בנושא או באזור גיאוגרפי מסוימים, תערוכות של אוספי צילום ותערוכות המבוססות על מחקר. לצד הפסטיבל הממוסד מתקיים גם פסטיבל אלטרנטיבי (Off), שבו מוצגות תערוכות צילום בחללים קטנים – החל מגלריות עצמאיות ועד לבתים פרטיים.

מוזיאון לומה, צילום: קרן זלץ

הבחירה היתה קשה, אך כמה תערוכות בלטו במיוחד בתוך השלל הרב שהציע הפסטיבל השנה.

אשכול התערוכות המעניין ביותר התרכז הפעם בבניין La Mécanique Générale, השוכן מאחורי מוזיאון לומה. הבניין, שהוא חלק מפארק יפהפה בשם Parc des Ateliers, שימש בעבר סדנה לתיקון מכונות ומנועים חשמליים. החלל שופץ על-ידי משרד האדריכלים Selldorf Architects ונפתח בשנת 2016 כחלל תערוכות עצום ומרשים.

בחלל זה הוצגו ארבע תערוכות, כל אחת נפלאה בפני עצמה:

הראשונה היא של סטן דאגלס (Stan Douglas), אמן קנדי שיוצר בקולנוע ובווידיאו-ארט, הידוע בהפקות הענק המורכבות שלו. דאגלס משתמש בטכנולוגיות שונות ובוחן את תפקידן בתהליך יצירת הדימוי. בתערוכה מוצגים תצלומים מתוך כמה סדרות שלו – עבודות שנוצרו בשילוב של בימוי מוקפד (עם שחקנים, תאורנים ועוזרי צילום) ושילוב דיגיטלי של תצלומי ארכיון. הסדרות מתמקדות במרחב הציבורי כאתר של שינוי חברתי ומחאה.

לצד עבודות הצילום מוצגות כמה עבודות וידיאו מתקופות שונות בקריירה שלו. עבודה אחת נוצרה במיוחד עבור הפסטיבל, והיא פועלת כמיצב תלת-ערוצי המתבונן בשלוש דמויות הרוקדות פלמנקו בשנות ה-50 בספרד, תחת שלטונו הדיקטטורי של פרנקו. היצירה בוחנת את המקצב, את התנועה ואת המתיחות הציורית שבין האמנים, ומפרקת מחדש את היחסים בין סאונד, מחוות גוף וזיכרון תרבותי. בתערוכה מוצגות גם עבודות וידיאו חשובות מתחילת דרכו של דאגלס, וזו הזדמנות נהדרת לראותן בהקשר עכשווי חדש. בין היתר מוצגת היצירה “Hors-Champs”, שנחשפה בדוקומנטה 1992: היא מוקרנת על שני צדדיו של מסך תלוי, ומשתתפים בה נגנים ידועים המאלתרים ג’אז חופשי. בצדו האחד של המסך מוקרנת עריכה מהוקצעת המותאמת לשידור טלוויזיוני, ובצדו האחר מוצגים חומרי גלם שלרוב מושמטים בעריכה. עבודה מצוינת אחרת היא “Vidéo” משנת 2007 – מיצב חד-ערוצי באורך 18 דקות, שהוצג בבכורה במרכז פומפידו בפריז. היצירה מעבדת מחדש אלמנטים מתוך תסריט שלא הופק של סמואל בקט משנת 1965 (בשם “Film”), לצד האווירה הפרנואידית והמבוכית של “המשפט” מאת קפקא. הסגנון הקולנועי מזכיר את שפתו של אורסון ולס, והיא מתרחשת על רקע פרבר פריזאי.

צילום הצבה מתוך התערוכה של סטן דאגלס, צילום: קרן זלץ

עבודה של פנלופה אומבריקו, מתוך התערוכה Animal Model, צילום: קרן זלץ

בהמשך החלל מוצגת התערוכה הקבוצתית “Animal Model”, באוצרות מנהלת מוזיאון פוטו אליזה בשווייץ. התערוכה יוצאת מנקודת הציון של חגיגות 200 שנה לצילום הראשון ששרד, ולוקחת את הצופים למסע דרך דימויים המגלים כיצד עיצב הצילום את תפיסתנו לגבי בעלי-חיים והשפיע עמוקות על הדרכים שבהן אנו אוהבים אותם, מנצלים אותם או מגינים עליהם. מספר בלתי נתפס של חתולים, כלבים, ציפורים, חיות טרף ובהמות מופיעים בתערוכה, הכוללת למעלה מ-180 מציגים. זוהי תערוכה מחקרית המשרטטת, דרך שבע נקודות מבט שונות, את הנוכחות האדירה של בעלי-חיים בדמיון הקולקטיבי. אוצרות התערוכה מרהיבה, וכך גם הקטלוג המלווה אותה.

באותו חלל מוצגות עוד שתי תערוכות הקשורות זו לזו: של אדוארד סטייכן (Edward Steichen) ושל ליסה אופנהיים (Lisa Oppenheim). סטייכן, יליד לוקסמבורג, הנחשב לאבי הפיקטוריאליזם, הוא אוצר מוערך וצלם אופנה ופורטרטים קנוני. התערוכה משקפת את העניין העמוק שלו בטבע, שנחשף דרך עבודות מתוך אוספים בלוקסמבורג והשאלות מעזבונו המוצגות לעתים נדירות. אחד הפרויקטים המרגשים והפחות מוכרים שלו ומוצג כאן מוקדש לעץ ה-Shadblow שלו: במהלך עונות השנה חקר סטייכן באופן מתודי את השתנות העץ, צילם אותו והסריט אותו במשך כמעט עשר שנים.

בחלק הסמוך מציגה אופנהיים עבודה המשלבת צילום, טקסטיל ושזירת פרחים, ומציעה דיוקן סובייקטיבי ומקורי של סטייכן דרך היבטים מוכרים פחות בעבודתו. באמצעות שתי טכניקות מתקופות שונות – הדפסת היפוך בצבע (Dye-transfer), ששימשה את סטייכן בניסויי הצבע שלו בשנות ה-30 וה-40, וטכנולוגיית AI, מפיחה אופנהיים חיים בזן איריס שנכחד בינתיים, Monsieur Steichen, שייצר ב-1910 הבוטנאי הצרפתי פרנאן דני. גוף עבודות אחר בתערוכה מעבד מחדש דפוסי טקסטיל שיצר סטייכן בשנים 1926–1927 עבור יצרנית המשי Stehli Silks; בשיתוף עם מעצבת האופנה זואי לאטה, פיתחה אופנהיים שמונה בדים חדשים המבוססים על תצלומים של מוטיבים שסטייכן יצר ומעולם לא תורגמו לטקסטיל.

לאחר התערוכות הללו מומלץ להיכנס למוזיאון לומה, שתוכנן על-ידי האדריכל הידוע פרנק גרי, ומשמש נקודת עצירה חובה בפני עצמה. אמנם המוזיאון אינו מציג תערוכות שהן חלק רשמי מהפסטיבל, אך אסור להחמיץ את תערוכתו של גרהרד ריכטר, “Overpainted Photographs”. ריכטר הוא אחד האמנים המשפיעים ביותר בזמננו, ועבודתו מעצבת בלי הרף את היחסים בין ציור, צילום ותפיסה חזותית. ראשית יש לציין את התחושה יוצאת הדופן של הכניסה לחלל עצום וריק ולראות שורה ארוכה של עבודות קטנות המקיפות אותו בצפיפות. עבודות אלו, שהחל ליצור בשלהי שנות ה-80, מפגישות בין שני כוחות מרכזיים ולעתים מנוגדים באמנותו: התצלום והמחווה הציורית. בעבודה ישירה על גבי תצלומים קטנים מורח ריכטר צבע שמן, לכה או אמייל. התוצאה אינה תצלום ואינה ציור, אלא הכלאה שבה שני המדיומים משתנים מן היסוד. חומר הגלם מגיע מתוך הארכיון הצילומי של ריכטר עצמו, וכולל דיוקנאות משפחתיים, נופים, מראות אורבניים או תצלומי חופשה – דימויים יומיומיים המעוגנים בחיים הפרטיים ובמבט השגרתי. ברגע שהם נצבעים, הם מופקעים מתחום התיעוד האישי. הצבע אינו מוחק לחלוטין ואף לא מכסה את הדימוי שמתחתיו; תחת זאת הוא משבש את המבט ויוצר זיקה ייחודית בין מה שעדיין ניתן לראות לבין מה שנמנע מאיתנו. הדימוי הופך לבלתי יציב, פתוח ובלתי פתור.

צילום הצבה מתוך התערוכה של גרהרד ריכטר, צילום: קרן זלץ

עבודת וידיאו מרתקת אחרת המוצגת באותה קומה היא של האמנית קמיל הנרו (Camille Henrot). העבודה עוסקת בגידול ילדים בעידן של משבר אקלים והכחדה המונית, ובמרכזה עומד אבל אקולוגי: החוויה האינטימית והיומיומית של יצירת חיים לצד אובדן בלתי הפיך. הורות ואקולוגיה עולות בה כפרקטיקות עמוקות ומשולבות של טיפול ודאגה (Care). שתיהן עוסקות בפגיעות, בתלות, בתחזוקה ובהישרדות; ושתיהן ניצבות בניגוד לתרבות המעדיפה חידוש, מהירות וצריכה על פני תיקון ואחריות.

בצדה האחר של העיר העתיקה, בתוך מבנה של כנסייה שאינה בשימוש, מוצגת תערוכה של הצלם הבלגי הארי גרויהארט (Harry Gruyaert). מבטו של גרויהארט נע בחופשיות ברחובותיהן של ניו-יורק, פריז, טוקיו, מוסקבה, אנטוורפן, מומבאי וזנזיבר – כשהיעד עצמו, בסופו של דבר, הוא בעל חשיבות משנית בלבד. מה שמאחד את תצלומיו אינו הנושא, אלא הדרך שבה העולם נגלה לפניו: האינטנסיביות השוקקת של הצבע, החיתוכים החדים של הצל והגיאומטריה העירונית. התערוכה כוללת הדפסות מרהיבות, ובקומה התחתונה אפשר לשבת ולצפות בשתי מצגות שקופיות עם תצלומים שאינם מופיעים בחלל הראשי.

תערוכות של צלמים צעירים ומסקרנים, לצד צלמים ותיקים אך פחות מוכרים, מוצגות במתחם Croisière. המתחם משמש מרכז תרבות לאורך כל השנה, ובזמן הפסטיבל מוצגות בו כמה תערוכות ופועלת בו חנות ספרי אמנות מצוינת. השנה מוצגת שם תערוכה של שלושה מבוגרי ה-École nationale supérieure de la photographie, המציגים גופי עבודה שנולדו מתוך עיסוק בשאלות של זהות, זיכרון ותיקון.

צילום הצבה מתוך התערוכה של הארי גרויהארט, צילום: קרן זלץ

צילום הצבה מתוך התערוכה של פול קודג׳ו, צילום: קרן זלץ

בחלל הסמוך מוצגת תערוכה של הצלם מחוף-השנהב, פול קודג’ו (Paul Kodjo), שהיה מראשוני הצלמים האפריקאים שחקרו את סוגת הפוטו-נובלה (רומן בתמונות) ואת האפשרויות החדשות שהשפה הקולנועית הציעה ליצירת דימויי סטילס.

תערוכה נוספת שהותירה בי חותם עמוק (כחובבת אוספי צילום אנונימיים) היא “We Are Not Alone”. התערוכה יוצאת לחקור את העולם החזותי של העב”מים ומעודדת אותנו לבחון את גבולות המציאות דרך “דימויים חייזריים” שנלקחו ממאגרי צילום דוקומנטרי, ממאגרים של צילום אנונימי וחובבני, ולצד יצירות אמנות. התערוכה נפתחת בכרזה המפורסמת של הסדרה “תיקים באפלה”, שבה משולב תצלום שצילם בשנת 1975 אדוארד אלברט “בילי” מאייר השווייצרי. מאייר טען – כשהוא מציג תמונות לתמיכה בטענותיו – כי בידיו ראיות למגע עם שוכני כוכבי לכת אחרים. מדובר בתערוכה מצוינת, בעלת תצוגה מיוחדת ושונה.

אסיים בתערוכת מחקר המוצגת באחד המקומות היפים בארל, L’espace Van Gogh. הבניין והחצר שימשו בעבר בית-חולים שבו טופל ואן-גוך בשנת 1889, והמקום אף מופיע באחד מציוריו המפורסמים. החצר השתמרה כפי שהיתה, ומבקרים רבים עוצרים לנוח בה. בבניין מוצגות כמה תערוכות, ואחת מהן היא “L is for Look”, המציגה מחקר על ספר הצילום לילדים – החל מצמיחתו כתופעה בתחום ההוצאה לאור בשנות ה-30 של המאה ה-20 ועד ימינו. התערוכה מציעה מבט רחב על התפתחות התפיסה שלנו לגבי המדיום, על תפקידו של הצילום בהיבט הפדגוגי והחינוכי, ועל שיתופי הפעולה בין צלמים למעצבים גרפיים, אמנים, מאיירים וכותבים כדי לחקור צורות ושימושים חדשים. היא מתמקדת בגוף עבודות של כמעט מאה יצירות בינלאומיות, ומבליטה שימושים יצירתיים ומקוריים בצילום באמצעות תצוגה אינטראקטיבית וחווייתית.

הביקור בפסטיבל הוא חוויה מרתקת ומעוררת השראה. החשיפה לצילום איכותי, מגוון ומעמיק, לצד אוצרות ועיצוב תערוכות ברמה הגבוהה ביותר, מותירה את רושמה זמן רב לאחר מכן. מומלץ בחום לנסוע ולחוות זאת מקרוב.