שמירת מוחות 7 – אנה ים

 סטטוס משפחתי: בזוגיות + 2.

איפה נולדת? ברית-המועצות.

השכלה: תואר ראשון במדרשה לאמנות ותואר שני בבצלאל.

ספרי על תחומי העשייה שלך בכלל, וכרגע. לאורך השנים עבדתי עם דימויים מן המוכן (found images), אצרתי תערוכה במוזיאון אשדוד לאמנות, ולפני שנה יצרתי את סרטי הראשון. ובכל זאת אני מזדהה קודם כל כצלמת. גם כשהעשייה שלי לובשת צורות שונות, היא תמיד קשורה למבט, ואני תמיד מוצאת את דרכי חזרה אל הצילום הישיר.
לאחרונה סיימתי שני גופי עבודה שונים אך משלימים. בהפשטה, שניהם עוסקים באשה ובבית. הראשון, הספר “אלקטרה”, שיראה אור בקרוב – גוף עבודה רחב הבנוי כדיפטיך: תצלומי רדי-מייד של נשים צעירות שאספתי בשנים האחרונות, ולצדן תצלומים של בנייני מגורים שצילמתי במהלך שיטוטים במכונית. במקביל יצרתי עם בן-זוגי, איתמר רוז, את הסרט “פרח”, שעוקב אחר מערכת היחסים ביני לבין איילין ניר, המכונה “פרח”, ובין שתינו למצלמה, שמחברת, מתווכת ומלווה את המפגשים. ניתן לצפות בו בכאן BOX וביוטיוב. עכשיו אני בין עבודות. מגששת. מנסה לא להיבהל.

איך את מתפרנסת? הוראה וצילום.

אנה ים, סטילס מתוך הסרט “פרח”, כאן 11

למה את בוחרת להישאר כאן? הגעתי לישראל מברית-המועצות בגיל 12. זה גיל לא פשוט להגירה (לא יודעת אם יש גיל נוח), ואין לי שום רצון לחזור על החוויה הזאת. אחד הזכרונות החומריים שלי בארץ זה שפשוף במרפק מקיר שפריץ. במשך שנים השפריץ של הבניינים סימל עבורי את כל מה שלא אצליח להרגיש, את מה שלא יהיה שמור כזיכרון רחמי וגם לא אבין אותו מושגית באמצעות ההיסטוריה ורפרנסים תרבותיים. אחרי שנים של התמודדות עם תחושת הזרות, שהיתה גם מנוע יצירתי, למדתי לחיות לצדה. למדתי להרגיש חלק מהמקום הזה, ובעברית הישראלית, שפה שלמדתי בגיל 12, להרגיש בבית. אני אפילו כבר יותר סלחנית לשמש המסנוורת של יולי-אוגוסט ותרה אחריה עם המצלמה. אז אני כאן, כל עוד אפשר יהיה להיות כאן. ובכל זאת, אני מתקשה לדמיין סוף טוב לפרויקט הציוני.

יש עבודות אמנות שעודדו או גרמו לך להישאר ולהמשיך לפעול בארץ? בילדות השנייה שלי כאמא הקראתי, דמעתי ותיווכתי את שירי הילדים הרבים שנכתבו כאן. כמה מהם פלגיאטים, אבל ממש טובים. הניגון של “פזמון ליקינתון” נצרב גם בי. יש לי אוסף של אלבומי הצילום היפים שנעשו כאן בתקופת בצלאל הישן, ובהם אני מסדרת תצלומים של הילדים שלי. יש לי גם סטים של פלקרמיק, תכשיטי כסף מקום המדינה וחפצים מקומיים אחרים. אני מטריאליסטית; דרך המגע עם חפצים אני חוברת להיסטוריה המקומית. בשנים האחרונות, ובעיקר מאז ה-7 באוקטובר, אני קוראת יותר ספרות מקור. אני אוהבת את הרזון ואת הקומפקטיות של העברית. לפני כמה זמן קניתי את “ספר התענוגות” של עמוס קינן, ובין המתכונים המשונים יש בו כמה פסקאות שהן חץ ללב – השילוב הזה של הדוניזם ומלחמה. גם בהווה בסביבה הקרובה שלי יש המון כישרון ותשוקה שמעוררים בי התפעלות ותקווה.

אנה ים, מתוך תהליך העבודה על “פרח”

ספרי על החוויה שלך כאמנית ישראלית בשדה הבינלאומי. אין לי מספיק ניסיון בשדה הבינלאומי. לא עשיתי את הפריצה לחו”ל, ואני מניחה שזה שילוב של נסיבות. בשנים שבהן הייתי אמורה לבנות קריירה בינלאומית הפכתי לאמא, ולא היו לי המשאבים הנפשיים והפיזיים לעשות את זה. באותן שנים צילמתי בעיקר על הקו שבין ישראל לרוסיה, ופתאום לא יכולתי לנסוע לבד. וגם לא רציתי.
היתה לי תערוכה במוזיאון תל-אביב כשמיכאל, הבן הבכור, היה בן שלושה חודשים. התערוכה היתה כולה מוות, דיוקנאות של מתים, תערוכה קודרת למדי, והעבודה עליה במקביל לוויטליות של הריון ותינוק ראשון היתה חוויה ששיתקה אותי לכמה שנים, שבהן כמעט לא צילמתי. כך נולד גוף העבודות “אולימפוס”; לא יכולתי לצלם, אז חיפשתי דימויים של אחרים.
אני חושבת שבעבודה שלי יש, בסופו של דבר, משהו מאוד לוקאלי. אלה סיפורים שיש בהם מימד אוניברסלי, אבל הם נטועים ברזולוציות תרבותיות מאוד ספציפיות.

גם היציאה של הסרט “פרח” נפלה על תקופה קשה במיוחד. בשלב מסוים רצינו לרכוש זכויות לשיר מלהקת קאברים שכבר לא היתה פעילה, וחבריה היו ארבעה יהודים מניו-יורק. הם סירבו משום שלא רצו ששמם יהיה קשור בשום אופן לישראל. בסופו של דבר הצלחנו לשכנע אותם למכור לנו את הזכויות, אבל הם התעקשו ששמם לא יופיע בקרדיטים.

אנה ים, מראה הצבה מתוך התערוכה “חלב ציפור” במוזיאון תל אביב, צילום: יובל חי, 2014

מיכאל, בנה של אנה ים, בתערוכתה “חלב ציפור” במוזיאון תל אביב, 2014

חיית או עבדת בחו”ל בעבר? מה גרם לך לחזור? אחרי הצבא נסעתי לניו-יורק לחצי שנה, לעבוד ולחסוך כסף ל”טיול הגדול”. העיר היתה קשה, וזו לא זכורה לי כתקופה טובה. עם חבר שהיה לי אז הגענו לחברים של המשפחה שלי בברייטון-ביץ’, זה היה גטו רוסי שהחזיר לי את כל חוויית ההגירה שלי, דיסאוריינטציה וצורך הישרדותי להוכיח את עצמי. גם עברתי שם נסיון שוד שהשאיר טעם מר. אני זוכרת לקראת סוף השהות שם, נסעתי בסאבוויי והיה גוש חרא של בן-אדם באמצע הקרון, וזה היה אקורד הסיום של התקופה הזאת. הרגעים הטובים שם היו המוזיאונים וגילוי של אמנות עכשווית, וגם קניתי שם מצלמה ב-B&H שמשמשת אותי עד היום. אני זוכרת גם תערוכה שראיתי בלואו-איסט סייד בגלריה קטנה, ככל הנראה של אמן או אמנית צעירה, ואת התחושה הזאת של היקסמות ומבוכה מהתבוננות במשהו מושך, לא מובן, לא מתמסר, שאין דרך להבין, רק להרגיש.

לפני כעשור אני ואיתמר, בן-זוגי, היינו בסיטה בפריז במשך חצי שנה. זה היה מעניין וגם משמעותי מכל מיני בחינות, אבל לא היה שם שום ניסיון לנסות להשתייך. אימצתי את הזרות והייתי כמו תיירת. בקיצור, לא חייתי בחו”ל.

למה עולם האמנות הישראלי זקוק כרגע? אורך רוח.

מה היית מאחלת לעולם האמנות הישראלי אם הכל היה אפשר? יש מעט מדי צופים שאמנות לא מפחידה אותם ולא נדרשים לסיור ולתיווך ביחס למספר האמנים הפועלים כאן. וגם, שדה ביקורתי חי ופועם, כדי שתהיה הזנה הדדית בין האובייקט האמנותי לבין ההד שהוא מייצר בעולם. לפעמים התחושה היא שיוצרים לשם שמיים. יחד עם זאת אני חושבת שהמקום הזניח של האמנות הפלסטית בארץ הוא גם הכוח שלה; היא לא צריכה להתחנף ולרצות. אז אולי, beware of what you ask for.

אנה ים, מתוך “אולימפוס”, 2018

אנה ים, מתוך “אולימפוס”, 2018

איך את רואה אמנים/ות ואנשי אמנות ישראלים בחו”ל? קצת קנאה, קצת הערצה וקצת עצב.

יש טקס או הרגל שעוזרים לך לשמר את היצירתיות בתוך השגרה הישראלית ההפכפכה? לא ממש. זה מאוד מקשה. כל סבב מרסק אותי, ולוקח לי זמן להתאפס. בסוף מגרדים את עצמנו מהרצפה וממשיכים לתפקד. הדבר שעוזר לי לחזור לצלם הוא פשוט לצלם. כל דבר. לא בהכרח משהו שהוא “אמנות”. ואז לפתח את הפילמים ולחכות לראות מה ייצא. אבל מאז ה-7 באוקטובר הייתי בעיקר שקועה בפרויקטים שהתחלתי עוד קודם. אני לא בטוחה שהייתי מצליחה להתחיל גוף עבודה חדש בתוך התקופה הזאת.

מה המאורע הכי משמעותי שקרה לך מאז תחילת המלחמה? עצם המלחמה. החיים במלחמה. ואנחנו גם חיים טוב במלחמה, מה שמייצר דיסוננס שהנפש והגוף מתקשים להכיל. אנחנו עדים לזוועות, לשקרים ולמניפולציות, ובו בזמן נדרשים להתעקש על שגרה. סיוט, נו.

*

לאתר של אנה ים לחצו כאן

אינסטגרם: Yamyamshikova@