לדרוש מקום, לתת מקום, למוסס את הגבולות

כרב וכחוקר אמנות אני רגיל לעבור בין שני עולמות שנדמה כי אינם נפגשים – בית-הכנסת והגלריה. בדרך כלל ברור לי היטב באיזה מהם אני נמצא. המפגש הראשון שלי עם עבודתה של אפרת גורן היה אחד הרגעים הנדירים שבהם איבדתי את הוודאות הזאת.

לעתים תכופות אני מוזמן לסטודיו של אמן או אמנית. כך גם התחיל הקשר שלי עם גורן. קבענו שאגיע אליה, אך יום לפני הפגישה היא התקשרה ואמרה: “אל תבוא. אני אבוא אליך.”

למחרת היא עמדה בפתח ביתי כשבידיה ספר תורה.

היא פרשה מפה על השולחן בסלון שלי והחלה לקרוא בטעמי המקרא. היא פתחה את הספר, גללה אותו, הגביהה אותו וסגרה אותו בדיוק כפי שנוהגים בבית-הכנסת. אלא שלא היה זה ספר תורה במובן המקובל. בין פסוקי התורה הופיעו טקסטים אישיים, רישומים ודיוקנה העצמי. ככל שהקריאה התקדמה, הספר הפך בהדרגה מיומן אישי לספר תורה, ומספר תורה ליומן.

ואז השתנה הכל.

הדיו הלך והצטבר עד שהפך כמעט למשטח שחור. לא היה צורך להסביר שהגענו אל ה-7 באוקטובר. נדמה היה שהכתיבה עצמה קורסת תחת משא המציאות. הקריאה נמשכה, אך השפה התקשתה עוד לשאת את מה שהתבקשה לומר.

עמדתי מולה משתומם. ידעתי שאני צופה במיצג, ובכל זאת הרגשתי שאני משתתף בקריאת תורה. הגוף שלי הגיב לפני שהמחשבה הספיקה לפרש. רק אחר-כך הבנתי שהפער הזה – בין הידיעה שמדובר ביצירת אמנות לבין התחושה שאני נוכח בטקס דתי – הוא לב עבודתה של גורן.

אפרת גורן, מתוך המיצג “תן לי מקום” בפסטיבל ״פועלות״ בגלריה אלפרד. צילום: יקיר מאיר פרץ

גורן עצמה מזמינה את הקהל במלים: “ברוכות הבאות לטקס הקריאה בתורה שלי. תורה אישית ועכשווית הבוחנת גבולות של חופש, קדושה וחול. קריאה בתורה שהיא גם קריאה לפעולה: לדרוש מקום, לתת מקום, למוסס את הגבולות”. נדמה לי שהבחירה הזאת מדויקת. היא אינה מבקשת שנתבונן ביצירה, אלא שניכנס אליה כמשתתפים.

הפרויקט נולד כמתנה שגורן העניקה לעצמה ליום הולדתה ה-40. היא קיבלה על עצמה לכתוב במשך שנה ספר תורה אישי – פרשה אחר פרשה, שבוע אחר שבוע. מאז ה-7 באוקטובר הפך הספר גם ליומן של התקופה. הוא ממשיך להיכתב, להגיב למציאות ולהשתנות. במובן הזה, לא רק הקריאה היא פעולה פרפורמטיבית; גם עצם הכתיבה היא חלק מן היצירה.

באתרה כותבת גורן שהיא יוצרת מתוך “הבית והקהילה שבה אני חיה”, ומתעניינת “בתפר שבין קודש לחול”. המשפט הזה מסביר היטב מדוע העבודה לא נחוותה על-ידי כפרובוקציה. היא אינה משתמשת במסורת כחומר גלם זר, אלא פועלת מתוך היכרות אינטימית איתה. למעשה, היא מנסחת את פעולתה כתנועה כפולה: “אני הופכת את חלל בית-הכנסת לחלל סטודיו, את ספר התורה לספר אמן ואת טקס הקריאה המסורתי לעבודת פרפורמנס”. שלושת הגבולות הללו – בין בית-הכנסת לסטודיו, בין ספר התורה לספר האמן ובין טקס למיצג – מתמוססים בזה אחר זה.

כוחה של העבודה אינו רק בספר עצמו, אלא בעיקר בקריאה. זו אינה אמנות המייצגת טקסים, מפרשת אותם או מבקרת אותם. כאן הטקס עצמו הופך למדיום האמנותי. גורן אינה מציגה קריאת תורה; היא קוראת בתורה. היא אינה מחקה את המחווה הליטורגית, היא מבצעת אותה. דווקא משום כך העבודה אינה פועלת קודם כל על המחשבה, אלא על הגוף. עוד לפני שהצופה מחליט אם מדובר באמנות או בטקס דתי, הוא כבר מגיב אל המחוות המוכרות, אל המנגינה ואל תנועת הגלילה. העבודה מגלה שקדושה אינה טמונה רק בחפץ, אלא בעיקר בזיכרון הגופני והקהילתי שנוצר סביבו.

אפרת גורן, מתוך המיצג “תן לי מקום”. צילום: זהבית כליף

השאלה הזאת ליוותה אותי גם בסיום לימודי בתוכנית הישראלית לרבנות בהיברו יוניון קולג’. בתפילת הסיום של לימודי, ממש לפני הסמכתי לרב, הזמנתי את גורן לבצע את הקריאה כחלק מן התפילה. לא ביקשתי להכניס יצירת אמנות לבית-הכנסת, אלא לשאול אם יצירת אמנות יכולה להיות תפילה ממש. אם שירה עברית מודרנית כבר נכנסה אל תוך הסידור, אולי גם מדיומים אמנותיים אחרים יכולים להפוך לחלק מן החיים הליטורגיים.

התגובה היתה עזה. היו אנשים שבכו. אחרים הרגישו שנחצה גבול. הם באו לקריאת התורה ומצאו את עצמם בתוך מיצג. היו מי שראו בכך חילול קודש.

דווקא התגובות הללו עניינו אותי. כחוקר של התקבלות אמנות למדתי שלא כל התנגדות מעידה על כישלון. לעתים היא מצביעה על מימד אמיתי ביצירה. איני מסכים שהעבודה מחללת קודש, אבל אני מבין מדוע היא נחווית כך. אילו היתה הקריאה אירונית או תיאטרלית יותר, היא היתה מתקבלת כמיצג. דווקא משום שהיא נאמנה כל-כך לטקס, היא מטשטשת את הגבול בין ייצוג לנוכחות.

כאן המסורת ההלכתית מסייעת להבין את עוצמת החוויה. הרמב”ם כותב שספר תורה זוכה ל”קדושה יתרה”, וקדושה זו מתבטאת לא רק בקלף, אלא גם במחוות: קמים מפניו, מלווים אותו, מנשקים אותו ומשיבים אותו לארון הקודש בכבוד. הרב שלמה פריהוף, אחד מגדולי בעלי ההלכה של התנועה הרפורמית בארה”ב בדור האחרון, נשאל אם מותר להציב ספר תורה בתצוגה באולם הכניסה של בניין הקהילה באותו האופן שבו מציגים יצירות אמנות במוזיאון, או שמא חייבים להציבו רק בארון הקודש בבית-הכנסת. פסיקתו היא שאם הספר פסול, הוא חייב להיגנז ואין להציגו בכל דרך שהיא. אם הספר כשר, הוא צריך להיות מוצב בארון הקודש ולא בשום מקום אחר. פריהוף הוסיף שם שאסור להציב את ספר התורה בתצוגה עם שאר חפצי יודאיקה, משום שכך נראה ספר התורה ככל חפץ מקודש אחר, ואסור לעשות כן משום קדושתו היתרה כדברי הרמב”ם שלעיל.

גורן אינה משתמשת בספר תורה כשר, ולכן הדיון אינו הלכתי. אבל דווקא משום כך מתברר שהקדושה אינה שוכנת רק בחפץ. היא מתקיימת בעקר בגוף, בזיכרון ובטקס. העבודה חושפת עד כמה התגובה שלנו נוצרת מתוך מערכת שלמה של מחוות שלמדנו לחיות בתוכן.

אפרת גורן, מתוך המיצג “תן לי מקום” בפסטיבל ״פועלות״ בגלריה אלפרד. צילום: יקיר מאיר פרץ

כמה חודשים לאחר מכן, בערב ההשקה של ספרי “התנגדות מסורה“, שוב הזמנתי את גורן להציג את “תן לי מקום”. הספר כולו עוסק באמנות יהודית פמיניסטית ובאפשרות שהיא מציעה – “התנגדות” שאינה נולדת מן היציאה מן ה”בית”, אלא מן המאבק על דמותו. כשגורן כותבת שהיא מחויבת ל”שיח פנימי כן וביקורתי”, נדמה לי שהיא מנסחת במלים פשוטות את הפרדיגמה של “התנגדות מסורה”.

במובן הזה, “תן לי מקום” היא גם עבודה פמיניסטית עמוקה; היא נכנסת אל אחד הטקסים המזוהים ביותר עם סמכות דתית גברית, ומבקשת לדבר מתוכו. היא אינה מבטלת את קריאת התורה; היא מבקשת להישמע בתוכה.

אולי משום כך העבודה ממשיכה ללוות אותי זמן רב אחרי הצפייה. היא אינה רק מבקשת מקום לאשה בתוך המסורת. היא מבקשת מקום למעשה היצירה עצמו בתוך החיים הדתיים. השאלה שהיא שואלת אינה רק האם גם אשה יכולה לקרוא בתורה, אלא שאלה רחבה יותר: האם עצם היצירה יכולה להיות דרך של לימוד תורה?

זו בעיניי משמעותה של העבודה. היא אינה מציעה תשובה חד-משמעית, אלא מצליחה לעשות דבר משמעותי יותר: לגרום לנו לחוות מחדש את הגבול שבין אמנות, תפילה וקהילה – ולהבין שאולי הגבול הזה מעולם לא היה חד כפי שחשבנו.

*

“תשמישי קדושה: אוסף פרטי” \ אפרת גורן

אוצר: פרופ’ ארז מעין שלו
תיאטרון תמונע, שונצינו 8, תל-אביב

*

מיצג פתיחה בתערוכה ושיח על “אמנות וקדושה: בין מסורת לביקורת”, בהשתתפות ד”ר דוד שפרבר, פרופ’ ארז מעין שלו והאמנית אפרת גורן, יתקיים ב- 31.7.26 בשעה 10:30

פרפורמנס נוסף יתקיים בתערוכה ב-17.9.26, בשעה 20:00; וב-18.9.26, בשעה 11:00

נעילת התערוכה: 27.10.26