לשרטט את הקו האדום: פרידה מגיורא רוזן

עבדנו יחד כבר בשנות ה-80, כשהוצאנו לאור את ספר הביאנלה הראשונה לצילום. אבי גנור יזם את הפניה לגיורא רוזן, ששימש כסמנכ״ל הוצאת עם-עובד. גיורא פתח את הדלת והפך למארח והעורך של הפרויקט. רק במבט רטרוספקטיבי אני מבינה ששם, בשנות ה-80, גיורא הניח את המסד לדיאלוג חברתי, ביקורתי ורב-תחומי שאליו נחשף בשיח העשיר בגרמניה בשנים המכוננות ההן.

שם התהוו הזיהוי של קו השבר והדיאלוג עם חזונו של היינריך בל – חזון השם דגש על אחריות אזרחית ויוצא כנגד התפיסה שפוליטיקה צריכה להישאר רק בידי פוליטיקאים. שם נחשף גיורא למודל האחריות של המוציא לאור ולפעולה מתוך הבנה שמו”לות, יותר משהיא עסק מסחרי, היא פעולה אזרחית דחופה. כי דמוקרטיה אינה מצב קבוע, כפי שכתב בל, אלא תהליך שדורש “התערבות” מתמדת של האזרחים כדי שלא יתנוון.

במשך 45 שנה פעל גיורא כיזם והעורך של הסדרה “קו אדום” בהוצאת הקיבוץ-המאוחד. אבל “קו אדום” הוא לא רק שם של סדרה; הוא מושג, עמדה ומצפן, שמאחוריהם עמד גיורא רוזן, שגם נתן לסדרה את שמה.

במבט על המדף העצום הזה – כ-600 כותרים – נחשף רוחב היריעה: מ”להיות אדם” של נמרוד אלוני והעיסוק בחינוך הומניסטי, דרך “של מי העיר הזאת” של טובי פנסטר והמאבק על המרחב היומיומי, ועד ל”סירוב” של עדית זרטל. זהו מפעל שבו האמנות, התכנון, הפילוסופיה והכלכלה אינם תחומים נפרדים, אלא כלים שלובים במאבק על דמותה של החברה הישראלית ועל המרחב האוניברסלי.

לאורך השנים, הקול של גיורא ושל “קו אדום” נותר צלול וקוהרנטי. אל מול מה שכינה בעבר “המכבש האנטי-אינטלקטואלי הצרכני”, ואל מול השיח השמרני והרדוד, הוצבה כאן אלטרנטיבה: מרחב שבו הספר הוא שיח שלוקח אחריות לשוויון אזרחי, לצלם האדם ולסביבה.

מראשית הדרך ועד היום, בכל ספר שגיורא בחר להוציא ובכל מאמר שערך, הוא ביקש לצאת מהמצב העכשווי המשתק ולנתח אותו מתוך פרספקטיבה של צמיחה. לא להסתפק בביקורת, אלא להציע תיקון. החזון המשתקף ב”קו אדום” הוא חזון של חברת רווחה מתחדשת. חברה שלא מתעלמת מהכשלים שלה – אלא פועלת באומץ לתקן אותם. חברה שבה הרוח, היצירה והסולידריות הן התשתיות שעליהן בונים את המחר.

בהובלת סדרות ובשותפויות חוצות-מוסדות, גיורא פעל ליצירת מרחב שבו רעיונות יכולים להתגבש ולהשפיע. במובן זה, הסדרה ופעולתו אינן רק מקור ידע, אלא יוזמה דמוקרטית של שיתוף ומחויבות. לא במקרה סדרות כמו “קו אדום דק” ו”אדום כהה” הפכו למוקדי דיון והשפעה. זהו מפעל של בנייה אינטלקטואלית שיטתית בישראל, שדבק בחתירה להציב אלטרנטיבה ללאומנות ולדה-לגיטימציה של האחר.

גיורא לא נרתע מלומר את האמת על המציאות, וגם על הקושי של אנשי השדה להוציא לאור ספרי עיון. הוא אמר פעם שכל אדם שרוצה להוציא ספר עיון היום חייב לראות זאת “כאילו הוא קונה לחם”. המשפט הזה כואב, אבל הוא מדייק את המחויבות של ההוצאה ומזכיר לנו שהרוח היא הלחם, לחם חוקנו, שבלעדיו אנו נותרים רק עם הצרכנות ועם הכיבוש המנטלי והפיזי.

תודה, גיורא, על הטוטליות המידבקת. על הנחישות שהייתי עדה לה לא פעם כשעבדנו יחד על הסדרה “אמנות מדוברת”, ועל הדרמה האמיתית שמתרחשת מאחורי הקלעים – המאבק הסיזיפי לשכנע שיש להוציא את הספר, שיש לשמור על איכות בעולם משתנה, במציאות שבה כל ספר הוא ניצחון קטן במלחמה גדולה על הרוח.

תודה שהזכרת לנו שהשמאל האמיתי הוא לא רק אוסף עקרונות, אלא כוח מתמיד של התנגדות. לא ויתרת על הדרישה שהמחשבה תהפוך לפעולה כשמגיעה העת. הבנת שפילוסופיה והגות אינן מותרות: הן המסגרת שבה יכול להתגבש רצון פוליטי המתמודד עם פריעת חוק שלטונית, עם גזענות ודיכוי, ועם שברי ההווה.

תודה שהיית עבורנו עוגן של ידע ומרכז של מחשבה, ולימדת שאפשר וצריך להביט למציאות בעיניים, לא לוותר, ולפעול בתוכה כדי לחולל שינוי. תודה על “הקו האדום” שמתחתיו סירבת לרדת, ושאותו סימנת כדרך להלך בה.

תודה שהיית בחיינו. כמה הרבה הענקת, וכמה אתה חסר.