הלאה – פתח דבר

אמנות אינה מותרות ואינה מפלט, אלא אתר של התמודדות. היא מרחב של דמיון שמאפשר לעבד את העבר, לעצב את ההווה ולדמיין את העתיד. פתח הדבר לגיליון המודפס הקודם של ערב רב נכתב בספטמבר 2025 ונחתם במלים הבאות: “מה יכולים בתי־ספר לאמנות לתרום במצב כזה? ברמה הראשונית ייתכן שמעט מאוד. המוזות אינן שותקות בהכרח, אולם לעתים הן חסרות אונים לנוכח הכוחות המעצבים את המציאות. עם זאת, לכל מלחמה, איומה ככל שתהיה, יש היום שאחרי: תקופה שבה נדרשים משאבים לשיקום, לריפוי, לצדק ולבנייה מחדש. בתקופות הללו שדה האמנות הופך לנייר לקמוס לתופעות החברתיות שנולדו בעקבות מלחמות אלו”.

שבועות אחדים לאחר כתיבת השורות האלה, ישראל וחמאס הסכימו להפסיק את האש, וכל החטופים החיים והמתים הישראלים הושבו. זמן קצר לאחר מכן התברר שהאש אינה דועכת גם במהלך “הפסקת האש”. לצד “לחימה בעצימות נמוכה” ברצועת עזה נערכים עוד ועוד “סבבים” באיראן ובלבנון, הפגזות ללא הפסקה בצפון, פרעות, רצח וגירוש בשטחי יהודה ושומרון ומאבק־על־סף־מלחמת־אזרחים בשטחי ישראל. כשפוליטיקאים מקומיים אינם עוסקים בהחרבת המזרח התיכון, הם מלבים מלחמת תרבות פנימית, דוחקים מוסדות אמנות אל סף קריסה ורודפים יוצרות ויוצרים העומדים על פי תהום בין הסתה מבית לחרמות מחוץ. בינתיים, בעולם, הפלישה הרוסית לאוקראינה יצרה מירוץ חימוש בכל אירופה, המפרץ הפרסי על סף מלחמת כל בכל, ובמקביל מדענים ותיאורטיקנים מתווכחים על השאלה איזה מיצירי כפיה של האנושות ישמיד אותה קודם – בינה מלאכותית או משבר האקלים. הארץ והעולם נתונים בסחרור אלים שהופך לשגרה חדשה, וקשה להיפטר מהתחושה שאנו חיים במשבר מתמשך שבו החורבן אינו אירוע, אלא תנאי קיום. במצב כזה נשאלות שאלות כמו מה הלאה, איך הלאה, ובהקשר ספציפי יותר – מה אמנות יכולה לעשות בשגרת קיצון שכזו. גיליון זה אינו מבקש להתבונן מבחוץ בשאלות הללו, או במצב שהוביל אליהן, אלא לבחון אותן מבפנים. המאמרים והיצירות שמכונסים בו מוקדשים לבור ההווה המתמשך.

כיצד מתמודדים מוזיאונים בישראל עם המלחמות האחרונות?

“הדימוי המכונן של המוזיאון הישראלי במצב החירום”, כותב ידידיה גזבר במאמרו ״הוסר זמנית״, הפותח את הגיליון, “אינו יצירת אמנות נוקבת שנוצרה כתגובה למלחמה, וגם לא דלתותיו הנעולות של המוסד בחודשיה הראשונים. הדימוי הזה הוא שלט קטן, מנוסח בחופזה, שתופס את מקומה של יצירת מופת: ‘הוסר זמנית’. זהו ספוט תאורה שממשיך להאיר בדממה קיר ריק, פסל שמכוסה בקרטון ודבק סלוטייפ ולצדו ציור שנותר תלוי באין מפריע”.

לטענת גזבר, בעוד שהמוזיאונים מנסים לתווך את המלחמה דרך תערוכות אקטואליות, פתק ה”הוסר זמנית” והקירות הריקים הם שמנכיחים את שגרת החירום האמיתית; הם מפקיעים את התיווך הממסדי ומאפשרים למבקר מפגש ישיר וחשוף עם ההווה.

גם מאמרו של ד”ר דוד שפרבר ״האם אמנות צריכה השתהות?״, עוסק בתגובות של שדה האמנות המקומי, ובפרט המוזיאלי, למלחמה. כיצד נהגו המוזיאונים בימים ובשבועות שאחרי ה־7 באוקטובר, שואל שפרבר, ועונה: “רובם חיכו”. אולם לטענתו, השהייה ברוח “כשהתותחים רועמים וגו'” אינה רק שאלה של זמן, אלא גם של כוח. “היא מסדירה מי מדבר בשם האמנות ומי נדרש לשתוק, מי מגדיר מהו ‘מוקדם מדי’ ומי נושא בגופו את ההווה שאינו ניתן להשהיה”. בדיון ביצירתה של עדי דרימר, ניצולת הטבח בקיבוץ רעים, טוען שפרבר, ניתן לראות דווקא את דחיפותה של אמנות להגיב בזמן אמת, ולא את אי־האפשרות לעשות זאת. “הדרישה להמתין עלולה להפוך לאלימות תרבותית משנית: ניסיון להשיב שליטה באמצעות ריחוק דווקא ברגע שבו החוויה מסרבת להתיישר לכדי נרטיב”.

מה קורה לשפה בכלל ולשפת האמנות בפרט בעתות חירום? ההיסטוריה המודרנית גדושה בכתיבה על קריסת השפה אל מול אסון וטראומה. השפה, כמו אלוהים, מואשמת בכך שלא היתה שם, שכשלה והכזיבה, שלא הצילה ולא הצליחה לייצג, ששיקרה. לנוכח קטסטרופות היסטוריות נשמעת שוב ושוב אותה קביעה: אין מלים. מאמרן של חוקרת האמנות ד”ר חנה פרוינד-שרתוק והפסיכואנליטיקאית ד”ר אפי זיו, ״בין קריסה פוסט־טראומטית לקריסה פסיכופתית״, בוחן ביטויים אמנותיים של התפרקות השפה. מול התפוררות המציאות, טוענות המחברות, “נדרשת הבחנה בין אילמות פוסט־טראומטית לזדון פסיכופתי, כשהאמנות נותרת המקלט האחרון לשימור הלהבה וליצירת משמעות בתוך השבר”. בין שפה שקרסה מחמת פוסט־טראומטיותה לשפה שקרסה פסיכופתית אל תוך הסירוב והאיסור לדעת, השתיים מתמקמות בשפת האמנות, מתוך עמדה של חמלה לכאב שכרוך במפגש עם אמת, עם פגיעות ועם חוסר אונים.

מאמרה של ד”ר דורית קידר בוחן את ציורו של גרד ארנץ קסרקטין, שהוצג השנה בתערוכה “סוף היום: מאה שנים לתנועת האובייקטיביות החדשה” במוזיאון תל־אביב לאמנות. ארנץ אינו מצביע על מקום או זמן מסוימים, אלא מציע דגם חזותי החוזר ומופיע בחברות הנתונות במשבר, טוענת קידר. שפתו האמנותית הייחודית יוצרת “כלי ביקורתי רב־עוצמה החושף את מנגנוני הדיכוי, הכוח והשליטה בחברה המודרנית, ומזקק את מהות היחסים המורכבים בין השלטון לאזרח המוחלש”.

האם ניתן לחשוב על סאונד כמדיום שמבטא ויוצר מרי ושינוי? מאמרה של ד”ר ליאורה בלפורד, ״פסקול של שליטה״, בוחן את ההיסטוריה של סאונד והתנגדות בישראל. “התנגדות צלילית – דרך רייבים, מוזיקת רחוב והקשבה ביקורתית – מבקשת לקרוא תיגר על המשטר האקוסטי. עשרות שנים של מאבק פוליטי־צלילי – מהדיסקוטקים של שנות ה־60, דרך קבוצות של אקטיביסטים מזרחים ואמנים בכלל, ועד לרדיו הפלסטיני המחתרתי – מציפות את שאלת היסוד האקטואלית תמיד: האם פעולות של אמנות סאונד מסוגלות לברוא מציאות שוויונית במקום שבו הכוח מדבר בקול אחד?”.

גם מאמרה של ערגה אלמוג עוסק בקול, הפעם דרך עקידה – עבודתה של אמנית המיצג הוותיקה עדינה בר־און, שהועלתה לראשונה בשנת 1999 ומוצגת מדי פעם עד היום. במאמר שנע בחופשיות בין דיווח, ניתוח, שיחה ופרשנות, מציגה אלמוג את עקידה כקינה, ואת צעקתה של בר־און היא מתארת כ”שפת הגוף המדבר ללא מלים”. “המפגש בין קול הקינה לקול הזעקה חושף את נקודות החיכוך בין הקול והגוף. בחיכוך נוצרת שפה אחרת, שפה שאין לה מבנה או מלים סדורות; שפה שעומדת על סף הגוף”.

חיבור בין ניתוח אקדמי לשפה אישית ייחודית מאפיין גם את מאמרה של מיטל גל, ״המיניאטוריסט״, העוסק בתצלומיו של תומס דמאנד. דרך פרקטיקה של שחזור אירועים היסטוריים ותקשורתיים באמצעות מודלים מנייר, המושמדים מיד לאחר צילומם, דמאנד מנתק את הקשר האינדקסיקלי בין הדימוי למציאות. יצירתו – מרחב של רדיפוּת וזכרונות תותבים – מזמינה את הצופה לנוע בין הפשטות החזותית של המודל לבין המטען המושגי הכבד שמלווה אותו. גל בוחנת את יצירתו תוך כדי תנועה בין פרשנות תיאורטית לסיפור אימה.

הגיליון נחתם במסה פילוסופית מאת רומן מרג’ן, המתכתבת עם הגותו של מוריס בלאנשו. לטענת בלאנשו, האיום הגרעיני לא רק מעמיד את האנושות בפני קץ פיזי, אלא ממוטט את תביעתה של הפילוסופיה לחלץ משמעות מן האסון. במקום להישיר מבט אל הפירוק הרדיקלי שתובעת הקטסטרופה, השיח הפילוסופי נוטה לסגת אל “מטא־נרטיבים” משמרים, לשחזר נוסחאות שעבר זמנן ולהפוך את האפוקליפסה לכלי שרת אידיאולוגי. מול מנגנוני ההתחמקות הללו, מרג’ן ובלאנשו מציעים אתיקה של אכזבה – עמדה פילוסופית קיצונית השוללת מן התבונה את אחיזתה הריבונית, ומחייבת יצירת שפה וכתיבה המצהירות על סופיותן ועל קריסתו המוחלטת של רעיון האחד.

בנוסף לעבודות האמנות שעומדות לדיון במאמרים, הגיליון מלווה במבחר יצירות מאת תמרה לילך מזומן, עדי דרימר, דריה ליאור שושני, נטע גדליה, אבי סבח, שלומית כהן גפני, אמל בתריס, אריאל רייכמן, כרם נאטור, רחל פרץ, ניב תשבי, תומר אפלבאום, אוליבייה פיטוסי, זיוה ילין, זויה צ’רקסקי, סיגלית לנדאו, אלקנה לוי, ליאור תמים, ברק רביץ, דניאל קיצ’לס, גרד ארנץ, עדינה בר־און ותומס דמאנד.

רונן אידלמן ויונתן אמיר, יוני 2026

*

לרכישת הגיליון לחצו כאן