פריחת מוחות 74 – דדה בנדאיד וניצן מינץ

מצב משפחתי? בזוגיות 13 שנה, נשואים בעיריית ניו-יורק שנתיים וחצי, פלוס ילדה בת חודש וחצי.

איפה גדלת? שנינו גדלנו בדרום תל-אביב.

השכלה? דדה למד בבצלאל בירושלים ואז באקדמיה לאמנות בז’נבה, ניצן למדה חמש שנים במנשר בתל-אביב.

גלריה? מיוצגים בישראל בגלריה זימאק לאמנות עכשווית, עובדים עם Art Source, Mtart London, ובניו-יורק מנהלים את עצמנו או עובדים עם סוכנים.

כמה שנים כבר בחו”ל? חודש לפני ה-7 באוקטובר.

תחומי עיסוק/מחקר? אמנים חזותיים, שירה חזותית, אינסטליישן, יצירה במרחב הציבורי.

דדה בנדאיד וניצן מינץ, צילומים נבחרים מהארץ והעולם

אמן/ית שאתם מעריכים במיוחד? שנינו מעריכים במיוחד את אורית חופשי. דדה היה סטודנט שלה בבצלאל וקיבל ממנה הרבה השראה, ובסופו של דבר גם נסע לשהות בז’נבה להשלמת התואר והתמחה בתחריט והדפס. ניצן לא היתה סטודנטית שלה, אבל שנינו מתמלאים השראה מהעיסוק שלה בתכנים הפוסט-אפוקליפטיים ומהאופן שבו העבודות שלה הן לאו דווקא ספציפיות או פוליטיות. הן מדברות על הנושא שהכי משמעותי בעינינו, שזה סבל אנושי באופן כללי. ככה אנחנו מפרשים את זה, יותר נכון. מעבר לזה, בשקט בשקט היא פשוט הופכת להיות אחת האמניות הישראליות הכי מצליחות בחו”ל, והיא עושה את זה בהרבה ענווה.

ספרו על האמנות שלכם. התחלנו את דרכנו כשני אמנים אינדיבידואלים שפעלו כל אחד בדרכו במרחב הציבורי. דדה כיוצר חזותי התמקד במיצבים וציור, וניצן במיצבים וכתיבת שירה חזותית בתצורת גרפיטי. עם השנים התפתחנו כל אחד בנפרד כאמנים יוצרים, וכעבור כמה שנים הרחוב והעשייה הפגישו בינינו באופן מסתורי ורומנטי, כאשר ניצן חיזרה אחר דדה האנונימי דרך האמנות שלה במשך שנים רבות, עד שלבסוף נעשינו זוג. מאותו רגע שילבנו כוחות ואנחנו יוצרים, חושבים וחיים יחד כבר 13 שנה, 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. היום האמנות שלנו נעה בין ציור פיגורטיבי מבוסס תצלומים שאנחנו מצלמים, מיצבים, פיסול, שירה חזותית, עבודות ציור על קירות ענק, עבודות סטודיו עם חומריות עשירה שנעות בין אבסטרקט לפיגורטיבי ופוסט-פופ.

על מה אתם עובדים עכשיו? עכשיו אנחנו על ילדה בת חודש וחצי, ואין ספק שזהו הפרויקט החשוב והמורכב וגם המספק ביותר שאי-פעם עשינו. במקביל אנחנו עובדים כעת מהבית על סקיצות לפסל חוצות עבור גוף יהודי פה אצלנו במנהטן, ובקרוב מאוד נגיע לצייר קיר ענק עבור אוניברסיטה גדולה בישראל.

דדה בנדאיד וניצן מינץ, צילום: יולי טייטלר

איך אתם מתפרנסים? הפרנסה שלנו היא אך ורק ממכירת יצירות אמנות. זהו עיסוקנו היחיד ומקור הפרנסה היחיד. רוב האנשים לא יודעים, אבל 99.9% מיצירות הקיר שלנו, במיוחד בישראל, אינן חוקיות או ממומנות על-ידי אף גוף.

למה אתם גרים איפה שאתם גרים? לא תיכננו לגור בניו-יורק, אבל מצאנו עצמנו גרים במנהטן. לפני שהגענו למנהטן גרנו בדרום תל-אביב, באזור פלורנטין, ליד הברבי, במין מועדון לילה לשעבר, חלל ענק של איזה מאתיים ומשהו מטר, והסטודיו שלנו היה שם. למנהטן הגענו לתוכנית שהות אמן, בכלל לא תיכננו לעבור לגור פה. לא היו לנו יותר מדי קשרים, לא היה לנו שום דבר. מה יש לנו עכשיו, אחרי שלוש שנים כמעט? יש לנו הרבה חברים, יש לנו כרגע תינוקת, יש לנו אספנים ומכרים, ולצערנו אין לנו כרגע סטודיו. ה-7 באוקטובר הפך לנו את החיים במובן של הקמפיין למען החטופים שעשינו. הוא פשוט הביא אותנו לקדמת הבמה כשגרירים של רצון טוב, והביא לתוך החיים שלנו המון אנשים שתמכו ורצו לעזור לחטופים, ובעצם התגלגלנו בין המון המון ידיים של אנשים נדיבים נפשית. כל מי שנרתם לקידום הקמפיין התגלגל לתוך החיים שלנו, וגם שנאה ענקית ואנטישמיות. יש לנו קשרים עם אמנים מקומיים, הם לא הדוקים לצערנו, לא נוצרו חברויות אמיתיות מלב אל לב. יש פה הרבה תחרות על כל טיפה קטנה. אמנים ישראלים, יהודים, שעדיין לא הצליחו, ובמיוחד אלו שטרם הצליחו לפני ה-7 באוקטובר, מאוד מתקשים להצליח פה כרגע. הם נאבקים על כל טיפת מים שנותנים להם, ועולם האמנות היהודי-ציוני הוא מאוד מצומצם. אין לנו תחושה של קהילה כנה ואמיתית בתוך עולם האמנות הישראלי-יהודי. עם זאת, אנחנו כן פעילים בו מאוד, ויש נפשות פועלות שאנחנו מאוד אוהבים, אבל הרבה מהאמנים נעים מתוך הרבה אגו, וזה מובן. התנודות הפחות חיוביות השפיעו עלינו במובן של איך אנחנו מסתכלים היום על אנשים. אנחנו מאוד חשדנים, מאוד מפחדים, וגם זה קצת מסרס ומקטין את האמונה לעתים, אבל אנחנו נחושים וכל דבר ייפול למקומו.

קמפיין הפוסטרים שיזמו עיצבו והוציאו לפועל דדה בנדאיד, ניצן מינץ וטל הובר

איך אתם חווים את הישראליות ו/או היהדות שלכם שם? היהדות שלנו התחזקה עם השהייה במנהטן. אנחנו לומדים שיעורי תנ”ך בזום בקורס מדהים של נתנאל אלינסון, שעה וחצי בשבוע, וגם קיבלנו מלגה זוגית ללימודי יהדות פה בעיר דרך מסגרת בשם לאבה, עם רובי נמדר. התחלנו לברך על השבת, אבל עדיין לא מצאנו בית-כנסת שנרצה להתמסר אליו. לא מצאנו קהילה ספציפית שנוכל לקרוא לה בית, ואנו מתחברים בעיקר לישראלים, וכיום בעיקר עם ישראלים פלוס תינוקות.

האם אתם חושבים לחזור בעתיד לישראל? זו שאלה מכאיבה. נכון לעכשיו, לצערנו, נראה שמבחינת קריירה רצוי לנו להישאר בארצות-הברית. השוק פה גדול, אף על פי שאנחנו חווים הרבה מגבלות עקב היותנו ישראלים ציוניים. יכול להיות שרק אנחנו חווים את זה, אבל כיוון שאנחנו כן ישראלים וציונים, ולא התבטאנו בפומבי כמו הרבה אמנים אחרים בסיסמאות פוליטיות או בנקיטת עמדה חד-צדדית לכאן או לכאן, ולא יצאנו החוצה בסיסמאות נגד מדינת ישראל, אז נכון לעכשיו אנחנו מסומנים כישראלים ציונים. ציונות נתפסת פה כקללה, והעניין מתורגם בעולם האמנות המקומי למצב מאוד מגביל. מה שעושה היום כותרות, אם אתה אמן ישראלי וגם אם לא, זה איפה אתה עומד פוליטית. איפה אתה עומד ביחס לטראמפ, איפה אתה עומד ביחס לסוגיה הישראלית-פלסטינית. הרבה גלריות הן שקטות ולא מדברות ולא פותחות את הפה, אבל הרבה גלריות מאוד מצליחות, וגם יוצרי תוכן ואנשי תרבות, עושים הון תרבותי וכספי מתמיכה ועיסוק בנושאים פוליטיים שאין להם בהכרח קשר ישיר ליצירה עצמה או לנפש. העובדה שאנחנו ישראלים הרבה פעמים מורידה כנראה מראש את הרצון של גלריה להתעסק איתנו. או אם אנחנו מגישים את עצמנו, תמיד שואלים מאיפה אתם, ואם נרשום ישראל, זה גם יכול לפגוע. עם זאת, האפשרויות פה אינסופיות מבחינה מסחרית ותרבותית, ובישראל, למרות ריבוי הכשרונות והרצון, זהו שדה קטן וחנוק שאין בו תזרים רב של הון ופיתוח עסקי מכסף מקומי.

קמפיין הפוסטרים שיזמו עיצבו והוציאו לפועל דדה בנדאיד, ניצן מינץ וטל הובר

באיזו מידה אתם מרגישים שהלימודים והחיים בחו”ל תרמו להתפתחותכם המקצועית‪? הלימודים תרמו לשנינו רבות, וגם סירסו אותנו. כל תהליך למידה מסודר מכיל בתוכו דואליות של חינוך וסירוס וגם של פיתוח כשרונות וחשיפה ליצירה רחבה. אין ספק שנעזרנו רבות במורינו המדהימים ונזהרנו מהמורים המסרסים, וגם מרדנו במסגרות לא מעט. להיות אמן ישראלי זה לגדול על ברכי דלות החומר והערכים שהנחיל רפי לביא לפני עשורים רבים. זו תפיסת מחשבה שיש לאמנים בארץ, שמתחילים להתנער ממנה רק בעשור האחרון. התפיסה בארץ היא שאמן מסחרי הוא לא אמן טוב. אמן טוב נתפס בארץ בזמנו, וגם קצת היום, כאמן שעוסק בהוראה, שמתפרנס מדבר אחד, ויוצא באופן חופשי לחלוטין מהמגבלות של פרנסה שקשורה לתעשייה מסחרית. עולם האמנות בניו-יורק הוא היפר-מסחרי. אם דברים לא זזים סביב כסף, אתה לא קיים. אתה נמדד אך ורק ביכולת שלך לייצר כסף. אנחנו צריכים להיות גם ריאליסטים ולהבין שהסחורה שאנחנו מייצרים כאמנים היא תרגום של רוח ומחשבה, דברים בלתי נראים, לכדי מסחר. אם אנחנו לא מוכרים פיזית את המוצרים שלנו, בין אם הם דיגיטליים או מוחשיים, ציור, פיסול וכדומה, אין לנו זכות קיום. אנחנו לא פילוסופים, אנחנו לא חוקרים, אנחנו אמנים, ואנחנו מוכרים סחורה.

ספרו בקצרה על אחד הפרויקטים שלכם. נכון לעכשיו שני הפרויקטים העומדים על הפרק הם תחת חוזה סודיות עד לחשיפה, מתנצלים מראש על העמימות.

מהן תוכניותיכם לעתיד הקרוב? להיות הורים טובים ואוהבים ולהתרגל לחיים החדשים שלנו, שאינם פשוטים לנו אך מלאים ברוך ובשפע. לא היינו מחליפים את חוויית ההורות בשום דבר אחר. הסטודיו הקודם שלנו ניתן לנו חינם לשנתיים והיה במרכז הסחר העולמי, איפה שהיו מגדלי התאומים, בקומה 78, ואנו אסירי תודה על ההזדמנות וצמאים לגלות היכן נעבוד בשלב הבא.

דדה בנדאיד וניצן מינץ, צילומים נבחרים מהארץ והעולם

מה תכתבו בגלויה הביתה? שאנחנו כל-כך זקוקים לאמא ואבא לידינו ולהיות עם השבט שלנו, וכואב לנו המרחק.

האם משהו השתנה בכם ובחוויית החיים שלכם פה בעקבות ה-7 באוקטובר? מהרגע שפרצה המלחמה ויצרנו את קמפיין החטופים kidnapped, חיינו שינו צורה לבלי היכר. מאותו רגע הפסקנו ליצור במשך שנה שלמה, הפכנו לפנים של הקמפיין הכי שנוי במחלוקת בעולם, קיבלנו תמיכה ואהבה – ושנאה ואיומים. עברנו שבע דירות עקב איומים רציניים על חיינו, ופרצו לדירה שגרנו  בה. מצאנו את עצמנו מתראיינים בכל גוף תקשורת עולמי יום ולילה, וכאשר חלפה שנה והקמפיין דעך, קיבלנו סטודיו לשנתיים קדימה, ששימש אותנו עד לפני חודש. יוצר קולנוע בשם נמרוד שפירא עשה על הקמפיין שלנו סרט, והסתובבנו בכל רחבי ארצות-הברית ודיברנו בפאנלים מול קהל. ילדנו את בתנו הראשונה, ולפתע אנחנו מסתכלים אחורה ומבינים שחלפו כמעט שלוש שנים ובכלל לא תיכננו לעבור לגור פה. המלחמה הארורה הזו העיפה אותנו לכיוונים שמעולם לא חשבנו שנפעל בהם, ממש כפי שעשתה לכולם.

דדה בנדאיד וניצן מינץ, צילומים נבחרים מהארץ והעולם

משהו נוסף שאתם רוצים להגיד לנו? שאנחנו כל-כך מתגעגעים לישראל ונמצאים במקום רגשי מאוד קרוע. חושבים על הארץ ללא הרף באהבה ובכאב עלינו, על העם שלנו, על היוצרים המוכשרים, על האנושות ככלל, אף על פי שזה נשמע סנטימנטלי וקלישאתי.

קישורים לפרויקטים? אינסטגרם הוא כרגע המקום הנכון להתעדכן ולעקוב: Dedebandaid ו-nitzanmintz.