זה יימתח קצת: החבל כפרוטוקול יחסים

“פרוטוקול יחסים”, מושג עבודה מקורי המוצע בחיבור זה, הוא סט של פעולות, מחוות ודפוסי תנועה חוזרים הקשורים בחבל ובגוף, שבאמצעותם מתארגנים ונבחנים יחסי כוח, תלות, קרבה וריחוק. זהו דפוס פעולה הנוצר מתוך תגובה לפרמטרים חומריים, מושגיים, אישיים ונסיבתיים נתונים, ולא מנגנון שנקבע אפריורית.

6 בנובמבר

שרית אכטנברג מקדמת את פני המבקרים במסדרון של גלריה בנימין. היא מציגה הערב תערוכה חדשה, “הלך החבל אחר הדלי”. בפוני ורוד ובאייליינר שחור, מסימני ההיכר שלה, היא מנחה אותנו להיכנס לחלל, להציץ בין החבלים, ולהקשיב.

ריח של חבל ורעש לבן

את דלת הגלריה מחליף וילון שחור, ומעבר לו חשכה, קיר עשוי חבל שמצמצם את החלל, אור חמים וקול של גבר שקורא טקסט באינטונציה מתנגנת. הפעולה המתבקשת היא להיצמד לחבל. בגובה העיניים הוא רופף, כך שפעולה מתבקשת נוספת היא להרחיב מעט את הפתח ולהציץ. מבעד לחרכים נראית קופסת עץ גדולה. היא מונחת על הרצפה, ובוקעות ממנה כמה קרני אור, שתי וערב, שמאירות את החלל באור רך.

קיר עשוי חבל, צילום הצבה: שרית אכטנברג

מבעד לחרך, קופסת עץ וקרני אור, צילום הצבה: אירית אברמוביץ

בגובה הנחיריים הריח של החבל דומיננטי. הטקסט שקורא הגבר נשמע לאחר זמן מה כמו רעש לבן, אולי מפני שבהעדר גיליון כתוב, אוזניות או מערכת שמע, נדמה שהמלל המפולפל נמשך לנצח; אולי מפני שהאקוסטיקה מדגישה את הדיקציה אבל אינה מאפשרת האזנה רצופה ומלאה.

אני מתרחקת מהחבל ומחפשת טקסט אוצרותי. על הקיר, סמוך לווילון, תלוי לייבל עם הכותרת והקרדיטים. טקסט אוצרותי אין. גם לא על השולחן שמונח בפינת החדר. גם את המעטפה עם חותמת השעווה האדומה שהופיעה בהזמנה לפתיחה אינני רואה. אני מניחה שהיא טמונה בקופסת העץ.

בהעדר גירויים ויזואליים אחרים, אני מתיישבת על הכיסא עם הפנים לכניסה ומתבוננת בנכנסים. הם מבצעים את הפעולות המתבקשות – מתקרבים לחבל, מרחיבים את החרך ומציצים דרכו, ואחרי השתהות קצרה ומעט מבוכה, הם יוצאים.

אני ממשיכה לשבת. ריח החבל חושני ונעים. בכל נשיפה הגב והרגליים נרפים, ומערכת העצבים, הדרוכה כמעט-תדיר מאז היום ההוא באוקטובר, נרגעת. האודיו נשמע עתה כמו מוזיקת רקע. ריח החבל הוא הגירוי המרכזי. יש בו משהו אינטימי. ראשוני. אני שואפת ומזהה שכבות – אדמה, קש יבש, עץ ישן, מחסן, אסם; תמונות, תחושות וזכרונות של ימים ואירועים שכלל לא חוויתי. “תודה, תרגישי טוב”, בקולה של אכטנברג. “הבא בתור”, בקול של גבר. עוד משפט או שניים, ואני יוצאת. הלופ נחתם.

במסדרון אני שואלת את אכטנברג אם יש לאודיו טקסט. היא משיבה שההחלטה היתה לא להציג את טקסט האודיו ולהימנע מטקסט אוצרותי. בגלל העניין שלי במלים, היא שולחת לי את ההקלטה כדי שאוכל להאזין בבית בנחת.

בבוקר, כאילו אמש עדיין פועם, אני מתעוררת עם ריח החבל, עם שאלת הדלי, ועם הרוגע שהניבה ישיבה בת שבע דקות בחלל חשוך, נקי כמעט לגמרי מגירויים ויזואליים.

ב”הלך החבל אחר הדלי” יש משהו מדויק ונוגע, עוצמה שפועלת בשקט, שמתחילה כבר בקבלת הפנים במסדרון וחוצה את גבולות החלל והרגע. המינימליזם של המיצב מזמין להעמיק ולשאול, ובה בעת מציב מחסום, נשאר מסוגר. כזה הוא גם קיר החבל והאפקט שהוא יוצר: גם מחייב עצירה, גם מנחה לפעול ולבחון מה יש מעבר.

המהלך הזה בהיר וקוהרנטי, ולכן, דווקא מתוך הניקיון, המינימליזם והפשטות, שם התערוכה המפולפל מעורר בי אי-נחת. הוא נדמה כהסחת דעת – מפנה החוצה, אל מקורות, השלכות או נרטיב מרומז במקום להישאר בביטחון בגבולות הפעולה. אי-נחת דומה מעורר בי גם האודיו, בעיקר לאחר האזנה מלאה להקלטה: לשונו מתחכמת, עמוסה ועוקצנית; התוכן גדוש פרטים, ואף על פי שברור כי הוא שואב מעולמה של האמנית,¹ הנחתי שם את התוספתן של הבת שלי”), ומוזכרת בו גם המעטפה שהופיעה בהזמנה לתערוכה ונעדרה מהחלל (“המעטפה, לעומת זאת […] אינה צופנת דבר ביושר פרטיה הקשיחים, וחותמת הדואר הוטבעה עליה ביד שלא רעדה”).] הוא נמסר באתיקה שונה מזו של המיצב, וכמו השם, אינו מדבר את שפתו.

תחושת היד הזרה שמעוררים בי השם ותוכן האודיו מובילה אותי להמשיך לשאול ולחקור, ולכן בשלב הבא אני פונה לבדוק מה נכתב על העבודה באתר הגלריה.

האודיו וההודעה לעיתונות

באתר הגלריה, לצד דימויים מ”הלך החבל אחר הדלי”, מופיעה תחת הכותרת “אודות” ההודעה לעיתונות. התערוכה מתוארת בה כ”מרחב המתומצת בחומר ובחפץ”, וקופסת העץ וסורג החבלים מוצגים כ”אינדקס”. כבר בראשית ההודעה ניכר שמרכז הכובד של הטקסט מועתק מהחומר ומהאופן שבו המיצב מפעיל את הצופה אל תוכן האודיו שכתב וקורא עודד וולקשטיין, יוצר-שותף. האודיו מכונה “מורה נבוכים נכלולי”, וטקסט ההודעה לעיתונות מאמץ את לשונו ואת המהלכים הרטוריים שלו עד שהגבול בין השניים מיטשטש.

אפשר לזהות כאן עמדה כפולה: מצד אחד, הוויתור על הטקסט האוצרותי מודגש כעמדה עקרונית ומנומק בנימה צינית-לעגנית כהתנגדות ל”צורך הכפייתי לתמלולו של החזותי”; מהצד האחר, תוכן האודיו מוצב כתחליף מוצהר לטקסט הקיר המקובל וכפריזמה מרכזית לקריאת העבודה. העמדה הכפולה הזאת – טקסט אוצרותי אמנם לא יהיה, אבל הרי לכם “כתב פשר קולי […] הממיר בענווה את טקסט הקיר האוצרותי” ² – מגבשת, במלות הטקסט, פרוטוקול לשוני של צפייה; מסגרת מילולית שמנסחת מראש את תנועת הצופה, את עמדתו ואפילו את הרהוריו ואת הלך הרוח שלו.

אלא שבפועל המיצב המינימליסטי של אכטנברג חורג מן המסגרת הלשונית שהוצעה לו. בשקט, דרך חוויה, ולא דרך ניסוח מילולי, הוא מחלץ מן הצופה תגובה גופנית וחושית. בריחו, בחומריותו ובמיקומו בחלל – החבל, ולא הטקסט, הוא שמארגן את היחסים בין הצופה למיצב ודרכו לאמנית. החבל הוא המפעיל, הוא עצמו הפעולה, והוא גם האתר שבו הפעולה מתרחשת. לעומתו, משני טעמים – טכני וחומרי – האודיו מתפקד כרובד קולי בלבד, ולכן, למרות המקום המרכזי שמיוחס לו בהודעה לעיתונות, אין, להבנתי, לראות בו ציר פרשני: טכנית, משום שבהעדר תנאים להאזנה מלאה או לקריאה הוא אינו נגיש באופן מלא; חומרית, משום שניכר פער בין החומרים הרטוריים והאתיים שמהם הוא עשוי לבין החומריות הראשונית והמינימליזם של מיצב החבל.

בחיבור זה אשתמש במונח “פרוטוקול” לא כדי לציין “מסגרת לשונית המכוונת את פעולת הצפייה”, כפי שמנוסח בהודעה לעיתונות, אלא כמערכת חומרית של פעולות ותגובות הנולדת מתוך מפגש בין גוף, חומר וחלל, ובו החבל פועל כמנגנון מארגן.

בחזרה לחבל

אין זו הפעם הראשונה שהחבל מופיע בעבודותיה של אכטנברג. בעבודות שקדמו ל”הלך החבל אחר הדלי” החבל שב ומופיע לא רק כדימוי, מטפורה או מוטיב, אלא כחומר שפועל כעיקרון מארגן: לעתים מחבר, לעתים חוסם, ולעתים מסמן את הקו הדק שבין פנים לחוץ, בין קרבה לריחוק. נדמה שהחזרתיות הזאת מתגבשת לכדי אופן פעולה שמכונן את מה שאני מבקשת לטבוע בחיבור זה כ”פרוטוקול יחסים”.

כפי שהוגדר בפתח הדברים, פרוטוקול היחסים הוא סט של פעולות, מחוות ודפוסי תנועה שבאמצעותם מתארגנים ונבחנים יחסי כוח, תלות, קרבה וריחוק. זהו דפוס פעולה הנוצר מתוך תגובה לפרמטרים חומריים, מושגיים, אישיים ונסיבתיים נתונים, ולא מנגנון שנקבע אפריורית. בעבודתה של אכטנברג החבל הוא הממשק החומרי שמארגן את הפרוטוקול הזה בכל אחד ממופעיו: הוא קובע אילו פעולות אפשריות, כיצד משתלב הגוף במרחב שהחבל מגדיר, חוצה או מתווך, ומה יכול להשתנות או להישאר קבוע ביחסים בכל חזרה על רצף של פעולות.

“לסיפופו” – לשון ומטפורה ³

שורש העיסוק בחבל כעיקרון מארגן הופיע כבר בשנת 2022 בעבודה “לסיפופו”, אף על פי שהחבל נעדר מן המרחב הפיזי שלה ומופיע כרעיון בלבד. ב”לסיפופו”, עבודת וידיאו מוקדמת שלה, אכטנברג נראית רוקדת, וברקע אִמה שרה בצרפתית את שיר הילדים Ainsi font, font, font”” (“כך עושות, עושות, עושות”), המתאר ריקוד של מריונטות קטנות. הקול האמהי המנחם מתאר תנועה מוכתבת מראש – שלושה סיבובים קטנים (“trois petits tours”) – אבל המצולמת, לבושה גופייה, מכנסון ומגפי פלטפורמה שחורים, מבצעת ריקוד דינמי ומתפרץ, כמי שנאבקת להשתחרר מכבלים סמויים של חוויות ילדוּת שנצרבו ושל הבניה חברתית הכולאות את הגוף הנשי בקודים ברורים של מראה, תנועה ותזוזה.

בעבודה מוקדמת זו, שבה נוצר אוקסימורון בין שיר הערש וקולה הרך של האם לבין הריקוד האקספרסיבי, החבל פועל כפרוטוקול לשוני חיצוני. השיבוש הפונטי של שם העבודה – “לסיפופו” במקום”Ainsi font”  – מחדד את הזיכרון הביוגרפי כהדהוד של שפה שטרם פוענחה; שפה הפועלת על הגוף כהתניה, ומגבילה את תנועתו עוד לפני שהיא מתנסחת כמושג.

בעבודות הבאות – “בואי נכונה”, “מטוטלת”, “סבתא סורגת”, “קפיצת גדילה” ולבסוף “הלך החבל אחר הדלי” – החבל יחדל להיות הדהוד ביוגרפי או דימוי. כשהוא ייכרך, יגביל ויתווך, הוא יגיח אל החלל כישות חומרית דומיננטית, יארגן סיטואציה ומרחב, ויתנסח כאינדקס חומרי המכונן פרוטוקול יחסים רב-שכבתי.

“בקו הדק” – בין חבל טבור לחבל תלייה

מופע מובהק של החבל שמדגים היטב את ענייננו ניכר בשתי עבודות הווידיאו שהוצגו ב-2024 בתערוכת היחיד “בקו הדק”,⁴ העוסקת בשינויים החלים ביחסים משפחתיים וביחסי כוחות בין-דוריים כפונקציה של זמן. בשתי העבודות – “בואי נכונה” (11:31 דק’) ו”מטוטלת” (9:36 דק’, לופ) – החבל אינו אביזר, סמל או מטפורה שנשאבת מהמרחב הלשוני; הוא עצמו מרחב ההתרחשות, הפעולה והמפעיל. הפעולה שהוא מניע יוצרת מתח מתמשך בין קרבה לריחוק, בין תלות לעצמאות ובין חיבור לכבילה, ומנסחת בכל עבודה פרוטוקול יחסים באבולוציה מעט שונה. כך, למשל, במערך היחסים הבין-דורי בין אם לבת, כפי שניכר בעבודה “בואי נכונה”, החבל פועל (גם) כחבל טבור – מכונן חיבור ותלות (בעיקר חד-צדדית) שמתקשים להינתק, ובה בעת מחדד, ולעתים אף מקדם, יחסי כוח ופערים של גיל, סמכות ותלות שהזמן יצר והעמיק בתוך הקשר. החבל חורג מהייצוג, מהמטפורה הלשונית: הוא מפעיל את האינטראקציה, ופעולתו מכוננת את היחסים בזמן, במקום ובגוף כמרחב התרחשות, כפי שיפורט להלן.

“בואי נכונה” – החבל כפרוטוקול של יחסי אם-בת⁵

בעבודת הווידיאו “בואי נכונה” אני רואה מקרה בוחן לפרוטוקול היחסים שמגלם החבל בעבודתה של אכטנברג. העבודה בנויה מארבעה טייקים שצולמו ברצף ולא נערכו. המסגרת מינימליסטית: אינטראקציה בין שתי נשים, מצלמה וחבל, ו-11:31 דקות שנבחנים בהן גבולות, נחשפים יחסי כוח ומתארגן קשר “חי, עדין ומשתנה”.⁶

ארבעת הטייקים שונים זה מזה באורכם ובאופן שבו היחסים משתקפים בהם. אין מדובר ברצף עלילתי מבוים, אלא במבנה המתגבש מתוך תנועת הגוף של האם והבת סביב החבל כציר מארגן, מכונן וחושף. וכך, מטייק לטייק מתנסח פרוטוקול – מעין מודל לדינמיקה של יחסים שארבעת שלביו הם גישוש ראשוני והנחות מקדימות, בניית אמון, נסיקה ודעיכה.

טייק 1 (1:19 דק’) – גישוש ראשוני והנחות מקדימות

כבר בטייק זה החבל אינו אביזר או מטפורה אלא פרוטוקול ופעולה. תחילה הוא משקף את יחסי הכוח ומתוך כך מנסח אותם, ובהמשך הוא מתגלם כפעולה שתנועתה מותנית בשיתוף פעולה. הטייק מתאפיין בהססנות של האם ובגישוש של הבת לייצר אינטראקציה מאוזנת, אבל כבר בתחילתו נרמז פער באופן שבו האחת תופסת את האחרת ואת הסיטואציה.

האם יושבת ומניעה את החבל במבוכה. כשאכטנברג נכנסת לפריים, היא מזמינה הדדיות דרך המשחק “משיכת חבל”. אבל משיכתה של האם רפה, והיא מסיטה את מוקד ההתרחשות מן הכוח אל הגוף: “כמה את רזה, שרית. ילדה בת שמונה-עשרה”, היא אומרת-סונטת. משלא מתקבלת ההתנגדות שלה קיוותה, אכטנברג מפקידה בידי אמה את קצות החבל כמושכות שליטה, וממירה את “משיכת החבל” במשחק “סבתא סורגת”.⁷

בסוף הטייק, כשהאם מושכת את החבל ואומרת, “אין לך כוח. אותך אני מושכת בקלי קלות”, המשפט מהדהד את דבריה הקודמים, וחושף שכבה נוספת בתפיסתה את יחסי הכוח בינה לבין בתה: לא רק שלבת אין כוח פיזי (רזה, “ילדה בת שמונה-עשרה”), היא נתפסת גם כחלשה מהאם ואולי אף כתלויה בדינמיקה ביניהן, שהרי האם מושכת אותה “בקלי קלות”.

שרית אכטנברג, סטילס מתוך וידאו “בואי נכונה”, 2024, טייק 1, דקה 1:12

טייק 2 (0:52 דק’) – בניית אמון

בטייק זה החבל פועל כמנגנון של אמון ושל בניית אמון, ובה בעת הוא מאשר את תפיסת הכוחות שעלתה מדברי האם בטייק הראשון. בפתחו מבטה של האם נתון החוצה, והחבל כרוך סביב שכמותיה. כשהבת, האוחזת בשני קצותיו, מסובבת אותו כמו במשחק “קפיצה בחבל”,⁸ האם אומרת משפט שמציב גבול גופני – “תיזהרי על הפנים (שלי), בבקשה” – ומבטה נודד שוב החוצה, כמי שעדיין אינה מוכנה להתמסר לאינטראקציה. אכטנברג, שמבחינה שאמה נסוגה, משנה מיד את אופן השימוש בחבל: היא כורכת אותו סביב מותניה ונשענת לאחור, וכמו מחייבת את האם למשוך את החבל בחוזקה כדי שהיא, בתה, לא תיפול.

בסיטואציה הזאת החבל מהדהד תפקיד ראשוני – דאגה אמהית – ופועל כחבל טבור: מחבר בין הבת לאם, ומאזכר דינמיקה ויחסי כוחות א-סימטריים – תלות של בת לעומת אחריות של אם. כחבל טבור הוא אינו מטפורה במובנה המקובל – אמצעי לשוני שמייצג רעיון; כאן המטפורה נודדת מהמרחב הלשוני אל שדה הפעולה, והחבל מייצר – ולא מייצג – את הקשר כעוד נדבך בפרוטוקול היחסים.

שרית אכטנברג, סטילס מתוך וידאו “בואי נכונה”, 2024, טייק 2, דקה 2:10

טייק 3 (3:43 דק’) – נסיקה

בטייק זה מצטרפים לחבל מקל, אזכור המצלמה, שיר של להקת משינה ומגע גוף בגוף. החבל חדל לארגן את האינטראקציה סביב עיקרון אחד ברור, כמו יחסי כוח או קשר של תלות-אחריות, ומפיק רצף מואץ של פעולות: מקרב ומשחרר, כורך ומאזן, מאפשר שוויון רגעי ותלות מבחירה, ולבסוף גם כופה קשר פיזי. הריבוי הזה אינו מתיר את המתח; להפך, הוא מציב את המתח והקונפליקטים כחלק מהקרבה העדינה בין אם לבת, ומתוך כך מציג את פרוטוקול היחסים כמתארגן במערך של כמה עקרונות במקביל.

הטייק נפתח במלים כמעט גנריות של אם: “תיזהרי שלא תיפלי”. בתום רגע קצר של “סבתא סורגת”, אכטנברג כורכת את החבל סביב מותניה, ומצמצמת את המרחק בינה לבין אמה. היא אומרת, “אמא, זה מצלם”, והאם, לראשונה, מחייכת. לרגע הן אוחזות יד ביד ואינן זקוקות לחבל כמתווך כדי להיות קרובות.

שרית אכטנברג, סטילס מתוך וידאו “בואי נכונה”, 2024, טייק 3, דקה 3:05

משנוצרה הקרבה הפיזית הלא-מתוּוכת, אכטנברג מתרחקת, והאם, משוחררת, מחויכת ורכה, שומטת את החבל ונעה לקצב פתיחת השיר “אנחנו שניים” של משינה, שבוקע אקראית מרדיו מרוחק. אכטנברג מתנתקת לחלוטין מהחבל וכורכת אותו סביב כתפי אמה. “חנקת אותי?”, האם שוב מציבה גבול גופני, אם כי באופן רך יותר, ואכטנברג משחררת אותה מהליפוף. כשהן חוזרות ל”משיכת חבל”, נדמה שהפעם יחסי הכוחות מאוזנים יותר. אכטנברג אף מחדדת זאת: היא מניחה ביניהן את מקל ההליכה של האם, והופכת את ידית האחיזה שלו לקודקוד של משולש.

שרית אכטנברג, סטילס מתוך וידאו “בואי נכונה”, 2024, טייק 3, דקה 4:22

הטייק מרובה הפעולות מסתיים בשני מופעים עוקבים של קרבה פיזית: בראשון, אכטנברג מחזירה את המקל למקומו, נשענת לאחור בצורה נועזת יותר, וכשהחבל עדיין כורך אותה אל אמה, היא מושכת את עצמה אליה, מנשקת אותה ומתמסרת בעיניים עצומות לחיבוק ארוך. ברגע זה החבל חדל לשמש גורם מתווך או מנגנון איזון; הוא כורך את שתיהן יחד, ואכטנברג חוזרת בגלוי להיות ילדה העטופה בזרועות אמה. במופע השני אכטנברג מלפפת את החבל סביב מפרקי ידיהן כאילו היה אזיק. “קושרת אותי?”, האם שוב מסמנת גבול, וניכר כי הקרבה הכפויה, הפולשנית, אינה נוחה לה. “את שתינו”, הבת מדגישה שותפות גורל ושוויון, אבל ברגע הבא היא נשענת לאחור במעין משחק חד-צדדי של הורדת ידיים.

טייק 4 (5:15 דק’) – דעיכה

הטייק החותם הוא הארוך ביותר. אני מזהה אותו כשלב של דעיכה מאחר שהוא אינו מציע פעולה חדשה, אלא נשען על פעולות שנבחנו בטייקים קודמים, והפרוטוקול שכבר נוסח מצוטט שוב ושוב בקצב מואט ובמחוות שנעשות מכניות ומאומצות. אכטנברג אמנם ממשיכה לארגן את הסיטואציה באמצעות החבל – למתוח, לכרוך, להתיר – אך הקשב של האם נודד: היא מביטה החוצה, מתעטשת, מגרדת את אפה, מנערת יד, ולבסוף חדלה להתייחס לחבל כאל מרחב ופעולה, ומגיבה אליו כאל מטרד גופני: “זה חזק”, “זה יכאב”, “מגרד לי הצוואר”. “די שרית, זהו”, היא נחושה להפסיק, והמשפט מאותת כי פרוטוקול היחסים לא הגיע לשיא חדש, אלא למיצוי. זו אינה קריסה של האינטראקציה, זוהי הדעיכה: הידלדלות של האנרגיה, התרופפות של הקשב ומיצוי היכולת להמשיך להחזיק לאורך זמן את המערך הדינמי שנבנה והתנסח לאורך 11:31 דקות.

שרית אכטנברג, סטילס מתוך וידאו “בואי נכונה”, 2024, טייק 4, דקה 11:24

מטוטלת – החבל כפרוטוקול של יחסי גוף-חומר⁹

בעוד שעבודת הווידיאו “בואי נכונה” מייצגת מקרה בוחן מובהק לפרוטוקול יחסים רב-שלבי שמכונן החבל בעבודתה של אכטנברג, עבודת הווידיאו “מטוטלת” (9:36 דק’, לופ) מציגה וריאציה מוקדמת של אותו עיקרון מארגן – החבל כפעולה. שתי העבודות הוצגו (לראשונה) בתערוכת היחיד “בקו הדק”.¹⁰ הצבתן זו לצד זו מדגישה את הדמיון – פעולה סביב חבל – ובה בעת מחדדת את ההבדל הוויזואלי, התוכני והמושגי ביניהן. מימין “בואי נכונה” – רוחבית ומתומללת, ספונטנית ולא ערוכה, מלוּוה בפסקול אקראי ומתפתחת עד סיום סגור ומנומק, כמעט עלילתי. משמאל “מטוטלת” – אורכית ואילמת ובה תנועה חזרתית של דמות אחת הכרוכה בחבל ותלויה במהופך, מנותקת מזמן וממקום. אם ב”בואי נכונה” החבל מוביל מהלך שנבנה, נבחן ומגיע למיצוי, הרי שב”מטוטלת” החבל מכונן מצב מתמשך.

שרית אכטנברג, “בואי נכונה” (מימין), “מטוטלת”, מראה הצבה, “בקו הדק”, 2024, צילום: יפתח חלבין

מחיצת הגבס שהפרידה בין מרחבי העבודות אינה רק פתרון פרקטי לצפייה ולהאזנה; ההפרדה, המאפשרת גם התייחדות עם כל אחת מהעבודות וגם מבט משווה ביניהן, מדגישה – מדעת או שלא מדעת – מעבר פיזי בין שתי התגלמויות של החבל כפרוטוקול יחסים: יחסים בין גופים בתיווך החבל (מימין); יחסים בין גוף שנתון בתוך חבל לבין החבל כחומר.

מעניין לציין שגם האופן שבו “מטוטלת” התגבשה מחזק את הקריאה בפרוטוקול החבל כעיקרון ראשוני ביצירתה של אכטנברג. הפרויקט החל בסדרת תצלומים אישיים: אכטנברג צולמה מלמעלה, שוכבת על רקע שחור, כך שגופה נתון במצב, לא פועל. הרקע השחור, המזוהה עם שפתה הציורית, ¹¹ ניטרל מקום וזמן, והותיר את הגוף כמרכז הפריים. בשלב העיבוד של התצלומים, אכטנברג כרכה סביב דמותה המצולמת חבל גרפי, ולמעשה יצרה לראשונה את המפגש בין הגוף לחומר. בשלב הבא הסקיצה המעובדת תורגמה לווידיאו: סביב גופה של אכטנברג נכרך חבל ממשי, והיא צולמה נעה בעדינות מצד לצד. דימוי המטוטלת הרפטטיבי הושלם באנימציה, והווידיאו הוקרן בלופ על מסך טלוויזיה שהוצב אנכית.

ב”מטוטלת”, שלא כמו ב”בואי נכונה”, אין בנייה ואין דעיכה. יש גוף, חבל ותנועה רפטטיבית המוצגת בלופ. החבל העוטף-כובל את הגוף התלוי במהופך מאזכר אמנם חבל תלייה, אבל בה בעת הוא מדמה מעטפת דמוית פקעת או רחם. ובעוד שתנועת מטוטלת מזוהה עם זמן נוקף, כאן – בין איום להגנה, בין כבילה לעריסה – הזמן מתקיים כתנודה מעגלית, מדיטטיבית.

ב”מטוטלת” החבל מתווך פעמיים: הוא עוטף, מחזיק ומבודד את הגוף, אבל מבחינת הצופה הוא אינו חומר, אלא דימוי מוקרן. שלא כמו החבל ב”הלך החבל אחר הדלי”, אי-אפשר להריח אותו, למשש אותו או לאמוד את משקלו. היחסים בינו לבין הגוף ובינו לבין הצופה עוברים פילטר של מצלמה ושל הקרנה, ופרוטוקול היחסים גוף-חבל מגיע אל הצופה כדימוי מתוּוָך ולא כמפגש בלתי אמצעי עם חומר במרחב.

“שלומי קשור בשלומך” – בין גוף לחלל

בשנת 2025 הוצגה בגלריה גבול, חניתה, תערוכת היחיד “שלומי קשור בשלומך”. כהמשך לתערוכה “בקו הדק” ולעבודה “בואי נכונה”, התערוכה העמיקה את העיסוק בקשרים בין-דוריים, בתלות הדדית ובהעברה בין-דורית. במרכז החלל הוצבה עבודה תלוית-מקום – “סבתא סורגת” – מיצב חבל, ספק רשת ספק קורי עכביש, שמדמה רגע קפוא במשחק הילדוּת הנושא אותו שם ומבוסס על הצלבות, מעברים ונקודות אחיזה. העבודה נולדה בסטודיו כשאכטנברג זיהתה כי מרבית הציורים שיוצגו בתערוכה נעים סביב פעולה משחקית – קפיצה בחבל, הורדת ידיים, שק קמח, והחליטה להוסיף עבודה שתגלם בחלל אותה לוגיקה של קשר והעברה. את מערכת הכללים והמהלכים של משחק הילדוּת היא תירגמה למבנה אדריכלי עשוי חבל, והעבירה אותה מהידיים אל החלל, ומהפעולה הזמנית לתבנית מרחבית נתונה.

המיצב של אכטנברג מעורר אסוציאציה למיצבי החבל התלויים של אווה הסה (Eva Hesse), ובעיקר לעבודהUntitled” (Rope Piece) ” (1970). אבל אם במיצביה של הסה החבל מתפקד כאובייקט אוטונומי, משתנה ומופשט שחוקר חומר, צורה, תנועה, צללים וחלל, הרי שאצל אכטנברג החבל המתוח והסטטי פועל כמנגנון שפועל ומפעיל.

שרית אכטנברג, “סבתא סורגת”, מראה הצבה “שלומי קשור בשלומך”, 2025, צילום: נועם דהאן

בהשוואה לעבודות חבל קודמות של אכטנברג – “בואי נכונה” הנבנית בשלבים לעבר שיא ודעיכה והחבל מכונן בה יחסי גוף-גוף, ו-“מטוטלת” הרפטטיבית שהחבל מכונן בה יחסים בין גוף לחומר, ב”סבתא סורגת” החבל – תלת-ממדי, חושי ופיזי – פועל כמבנה המכתיב תנאי תנועה בין גוף (הצופה) – שנע, עוצר, עוקף, מתמקם – לבין מרחב ארכיטקטוני.

כך מתרחב פרוטוקול היחסים של החבל בציר העבודות של אכטנברג: מן המסך אל החלל, מן הגוף המצולם אל גוף הצופה, מאינטראקציה מתועדת להבניה של מרחב. החבל אינו סמל של קשר, אלא התנאי שבתוכו הקשר נחווה; הוא לא רק מכונן, אלא פועל כשפה חומרית עצמאית, ואינו זקוק לתרגום לשוני או קולי.

במרכז “שלומי קשור בשלומך” הוצג “קפיצת גדילה” – ציור גדול ממדים (260X210 ס”מ) המתאר אם ובת האוחזות חבל שקופצת בו הנכדה. החבל בציור הוא ציר קומפוזיציוני ודימוי מפורש של העברה בין-דורית, וניתן לראות בו שלב מוקדם בהתנסחות פרוטוקול היחסים: ¹² הוא מסמן פעולה במרחב וקשר בין גופים, אבל שלא כמו ב”סבתא סורגת”, הוא עדיין אינו מייצר פעולה בין גופים, אינו מתממש פיזית ואינו מארגן את המרחב.

בחזרה ל”הלך החבל”: בין לשון לחומר

אחרי שיטוט ממושך במחוזות עבודתה של אכטנברג ומתוך המושג “פרוטוקול יחסים” שהלך והתגבש לאור מופעיו של החבל, אני חוזרת אל החלל החשוך בגלריה בנימין: הווילון השחור, החרך, קרני האור הגיאומטריות הבוקעות מהקופסה. קולו של וולקשטיין מהדהד, הריח היבש של החבל ממלא את הנחיריים, וקיר החבל מפעיל אותי – מארגן את המבט ואת התנועה במרחב. הוא משרה פוקוס ורוגע, ומזכיר לי את עבודות הלבד התלויות של רוברט מוריס (Robert Morris).¹³

הרפרור למוריס מחדד את הייחוד: אצל מוריס החומר תלוי על הקיר וכוח הכבידה הוא שמעצב את צורתו (לבד-כבידה-צורה); אצל אכטנברג החבל המתוח לכדי קיר אינו מתמסר לנפילה החופשית (חבל-מתיחה-מרחב). הוא ניצב איתן מול הכותרת “הלך החבל אחר הדלי”, ואינו הולך אחר דבר. אדרבה, הוא מארגן לבדו את המרחב ומכתיב את התנועה בו. והדלי? אין.

מהגבול פנימה – החבל כפרוטוקול יחסים של הגוף עם עצמו

השם “הלך החבל אחר הדלי” נשען על ביטוי ממדרש תנחומא. ¹⁴ הביטוי מתאר יחס היררכי בין עיקר למשני: הדלי הוא העיקר, והחבל הקשור אליו נגרר אחריו. בהשאלה הביטוי מתאר רצף בלתי נמנע של צרות – צרה עיקרית גוררת צרה נוספת. אלא שבחלל הגלריה ההיגיון אחר. אין “דלי” כגורם מניע, והחבל אינו מממש את הפונקציות המדרשיות שהשם מבטיח: הוא אינו תלוי ואינו נגרר, אלא ניצב כקיר; הוא אינו מסמן תנועה לא מבוקרת של נפילה, אלא מכתיב תנועה שונה בתכלית – שהייה, הרהור ובחינה; הוא אינו נשמע לכיווניות של סיבה ותוצאה, אלא מתפקד כמנגנון עצמאי שחוסם, משהה ומכתיב את תנאי המפגש עם הצופה.

מאחר שהמיצב אינו מממש את השם, נוצר מתח בין הלשון לחומר. השם מנסח אפריורית פרוטוקול לשוני של היררכיה, כיווניות וסיבתיות, ואילו המיצב מוסיף לפרוטוקול וליחסים בין גוף למרחב אלמנט נוסף – גבול. הגבול הוא מחסום פיזי, והוא מחייב עצירה. העצירה מחדדת קשב, נשימה – שהייה. כשהצופה עוצר, החבל חדל להיות אובייקט להתבוננות; ריחו הדומיננטי ומגע האצבעות עליו לצורך הרחבת החרך מפנים את המוקד מן החוץ פנימה; מחזירים את הגוף לעצמו.

כשהחומר קודם למלה

המסע בעקבות החבל כפרוטוקול יחסים החל בתגובה גופנית וחושית שחוויתי בחלל “הלך החבל אחר הדלי” ובתחושה שיש פער בינה לבין המסגרת המילולית – האודיו והשם. האודיו של וולקשטיין וההודעה לעיתונות שבאתר הגלריה הציעו לצופה פרוטוקול לשוני – מערכת של רמזים, של היסקים ושל הלכי רוח שמבקשים לכונן את המפגש עם העבודה ולנסח אותו “בתוך כוריאוגרפיה של שיטוט”, כפי שנכתב בהודעה. ¹⁵ אף על פי כן, החוויה, לטענתי, לא החלה במלה, אלא בחומר. ייתכן שהסיבה לכך היא שמלים מסייעות לארגן את הפענוח החושי, אבל אינן מקדימות אותו. ומה כשהן עצמן היצירה? באופן אישי אעיד שאצלי תחושות הגוף מניבות אותן.

ב-6 בנובמבר בגלריה בנימין הגוף פגש תחילה מראה, ריח, צליל ומגע. הגוף הגיב: המבט חיפש, התנועה הואטה, האוזן נדרכה והנשימה נרגעה. במצב הקשב הזה המלל שהושמע לא פוענח – האקוסטיקה הדגישה דיקציה, ואוזניות או דף נלווה לא היו. המלים שביקשו למסגר את העבודה איבדו את הפונקציה הסמנטית שלהן והפכו לחומר פיזיקלי – רעש לבן שמהדהד בחשכה לצד קרני האור, ואינו מצליח לחדור את החושניות של החבל.

ב”הלך החבל אחר הדלי” חוויית החומר מקדימה את ההכוונה המילולית, וכפי הנראה אינה נזקקת לה. היא פוגשת את הגוף במחסום החבל, וממשיכה להימתח ולפעול כעקבה חושית מתמשכת גם מחוץ לחלל הגלריה. החבל אינו ממתין לפירוש; הוא כבר פועל. הוא אינו “הולך אחר הדלי” – לא לשונית ולא מטפורית, אלא הופך בעצמו לכלי המכיל את החוויה.

וכך, בפער שבין הבטחת השם לבין ממשות הקיר, הגוף פוגש את החומר על קו גבול שמזמין שהייה, נשימה וקשב, והלשון מפנה מקום לשפה של שקט. זהו הַס דרוך ומחלחל. הוא מחריש את רעשי התיווך, וברגע זה האמנות חדלה להיות מוצג חיצוני. כמו החבל של אכטנברג, היא הופכת להיות מערכת יחסים נוכחת שבוקעת מתוך החיבור חומר-גבול-גוף-חלל, ומשיבה אותנו הביתה, לעצמנו. והלשון? היא מופיעה אחר-כך, אינה כופה את עצמה, אלא מתמללת את החוויה. מתעדת אותה.

*

שרית אכטנברג, “הלך החבל אחר הדלי” הוצגה בגלריה בנימין, תל אביב, 2025
אוצרת: שלומית ברויר

*
גל קוּסטוּריצה היא משוררת, סופרת ועורכת. בוגרת לימודי אוצרות ומוזיאולוגיה בבית לאמנות ישראלית. מחברת הספרים: “לבד באוקיינוס” (ספרית מעריב, 2009), “שותפות מותנית” (עמדה, 2011), “מהגרת” (עמדה, 2013), “בעיר המשפחות” (עברית, 2022).