שלום,
השבוע פתחנו עם אזהרה של אלעד ירון: כלי הבינה המלאכותית היוצרת, שנחוו כמבטיחים דמוקרטיזציה של היצירה, טומנים בחובם דווקא נטייה מובנית לשמרנות ולסמכותנות. “למרות האשליה שהאלגוריתם זמין לכולם על-ידי הקלדה של כמה שורות טקסט”, כותב ירון, “הוא בעצם שייך רק למתי מעט. תאגידי הענק, שיכולים להרשות לעצמם לאמן מודל מידע גדול, הם מי שמזינים את המידע, מתכנתים את שכבות היישור, ובכך מקבעים מערכי כוח שאנחנו לא יכולים לראות”.
הפולמוס סביב הדימויים של קולקטיב טרינג-פאדי ממשיך ומתרחב. הדיון התחיל במאמרו של דוד שפרבר, “שובו של הדרקון היהודי”, שטען כי השיח האמנותי הדה-קולוניאלי הופך את ישראל ממדינה שהתנהלותה ניתנת לביקורת – למייצגת אולטימטיבית של חטאי המערב, הקולוניאליזם והקפיטליזם. זה המשיך עם שאול סתר, שחולק עליו וטוען שלא ניתן לקרוא את הדימויים במנותק מהקשרם; שמלחמת עזה וההרס שישראל מחוללת, הטבח והכחשת הטבח הם המציאות הקונקרטית שמייצרת את גל המחאה – ולא האנטישמיות. “באופן פרדוקסלי”, ענה שפרבר, “סתר מאשים אותי בניתוק הדימוי מהקשרו, אך בפועל הוא עצמו מכפיף כמעט כל תופעה למסגרת פרשנית אחת ויחידה – קולוניאליזם, ג’נוסייד ואלימות ישראלית”.
גם הביקורת של קרן גולדברג על “In Minor Keys”, התערוכה הבינלאומית בביאנלה ה-61 בוונציה, הצטרפה לסימפוזיון. “נראה שהגישה הזהותנית הושלכה על אופן הייצוג בעבודות עצמן”, כתבה גולדברג, “שרובן מתמקמות בין סגנון עמלני וילידי מחד גיסא ודוקומנטריות פוליטית מאידך גיסא. כאילו האוונגרד של שנות ה-20 לא היה ולא נברא, או לפחות הצטמק להערות שוליים ‘מערביות’, לפסולת רחוב בנויקולן”.
אילת זהר הגיבה לביקורת של גולדברג וגם למאמרו של שפרבר. לטענתה, נקודת העיוורון המשותפת לשניהם היא ההתייחסות למושג האנטישמיות כיציב ונטול הקשר, ובפרט היא מאשימה את גולדברג בהתנשאות מודרניסטית-אירופוצנטרית כלפי טכניקות “לא-מערביות” כמו טקסטיל וקרמיקה: “נקודת העיוורון יכולה להגיע רק מאלו שבעצמם תויגו והוכחשו כאחרים במשך דורות (אנטישמיות), וכך לייצר ‘אנטישמיות’ (או גזענות) משוכפלת בצורה של שנאת האחר ותרבותו, מתוך רצון עקבי להיות לחלק בלתי נפרד מתרבות המערב, שהקיא את היהודי מתוכו במשך מאות שנים”.
גולדברג השיבה בנימה מפייסת. ביקורתה, הבהירה, לא כוונה נגד קראפט וטקסטיל כשלעצמם, אלא נגד האופן שבו אוצרי הביאנלה הפכו אותם לסגנון-על יחיד, תוך היתלות בפוליטיקת זהויות מעוותת – עיוות הפוגע, לטענתה, במטרה המקורית של המושג הדה-קולוניאלי. “טענה מנומקת נגד טיבה של אמנות מסוימת אינה שווה לביטוי גזענות, בדיוק כפי שדימוי של ‘דרקון עם אף ארוך’ באמנות מזרח-אסיאתית אינו בהכרח ביטוי לאנטישמיות”, טוענת גולדברג. “אי-אפשר להפריז בחשיבותה של הנקודה הזו. אם נשכח אותה, נמשוך את השטיח מתחת לכל המפעל של ביקורת אמנות”.
גם שפרבר הגיב למאמרה של זהר: “איני נשען על ההנחה שאנטישמיות היא קטגוריה יציבה, אלא מבקש לבחון כיצד דימויים אנטישמיים משנים את משמעותם כאשר הם מופיעים בתוך שדות פוליטיים חדשים. משום כך חלק ניכר מן הוויכוח שתגובתה של זהר מנהל איננו עם טענתי, אלא עם טענה אחרת”.
ובשולי הפולמוסים – “המדור לחקר החלל” נוסע הפעם צפונה, אל גלריה גבול בקיבוץ חניתה, ומספר איך קם חלל אמנות תוסס במבנה תעשייתי נטוש בעזרת מתנדבים בלבד.
שבוע העיצוב ירושלים, “שער ניצחון”
9-16.7.2026
תחת התמה “שער ניצחון”, בוחן שבוע העיצוב ירושלים השנה את המפגש בין ספורט לעיצוב ואת האופן שבו מושגים כמו ניצחון, תחרות ושייכות מתורגמים לשפה חזותית ותרבותית. דרך הפריזמה הספורטיבית מבקש שבוע העיצוב לבחון גם את מקומם של מושגי הניצחון וההפסד במציאות המקומית, ולשאול כיצד החיים בתוך מאבקים מתמשכים מעצבים את האופן שבו אנו מדמיינים הישג, הכרעה ותקווה. על רקע אירועי הספורט הבינלאומיים של קיץ 2026, מציע שבוע העיצוב מבט מחודש על הספורט כמרחב חברתי, פוליטי ורגשי. צבעי קבוצות, סמלים, דגלים, אופנת ספורט ואצטדיונים מעצבים זהות ותודעה קולקטיבית, והופכים את זירות הספורט למרחבים של רגש, כוח ושייכות.
במהלך האירוע יוצגו עשרות עבודות עיצוב חדשות, לצד תוכנית תוכן רחבה של הקרנות, מופעים, מיצגים, שיחות ומוזיקה, מתחם אוכל מבית פלורה, פעילות מיוחדת לילדים ועוד.
9-16.7.2026, בית הנסן
הכניסה חופשית
ערב הפתיחה: 9.7.2026, בשעה 19:00. מופע מרכזי: נונו
פרטים באתר www.jdw.co.il
אורית בן שטרית | גבישי דמיון
אוצרת: ד”ר מיכל מור
פתיחה: ראשון, 12.7.2026, בשעות 15:30–17:00
נעילה: חמישי, 3.9.2026
האם דמיון יכול ליצור מציאות? לא כתיאור פואטי, אלא כשאלה אמפירית על מכניקת התפיסה ועל המידה שבה העתיד מתגבש ברווח שבין הציפייה לפעולה. בלב היצירה החדשה של אורית בן שטרית, “גבישי דמיון”, ניצבת עבודה מחוללת דימויים הפועלת כארכיון ספקולטיבי וכפרובוקציה חושית התלויה גם בהשתתפותכם.
הכותרת מצביעה על רגע הסף שקודם להופעת הדימוי: הבחירות כבר נשלחו, המסך עודו ריק, ובפער של שנייה אחת התודעה כבר מעבדת ויוצרת הקשרים. ה”גבישים” הם אותו אבק-מחשבה הנוצר בהשהיה שבין השאלה לתשובה, והוא המקום שבו העתיד מתהווה. העבודה נשענת על “אפקט קולשוב” – עיקרון קולנועי משנות ה-20 המראה כיצד משמעות אינה קיימת בחומר המצולם, אלא מורכבת במוחו של הצופה מתוך חיבור של שברים. בן שטרית מרחיבה לוגיקה זו למפגש סוחף שבו העבודה מציעה רק את המרכיבים – דימוי, סאונד ושפה – שמהם כל צופה בונה עתיד פרטי משלו.
בעוד שרבות מהעבודות העוסקות בבינה מלאכותית מתמקדות בעולם פוסט-אנושי (כמו אלו של פייר הויג), עולם קר ומכני שבו האדם כבר אינו במרכז, בן שטרית בוחרת בכיוון הפוך. היא מחזירה את המבט אל הדמיון האנושי ככוח חי ומחולל. השאלה שלה אינה איך תיראה בינה מלאכותית שתחליף את האדם, אלא למה מסוגל הדמיון שלנו כשאנחנו מאפשרים לו חופש פעולה ללא תוצאה ידועה מראש. היצירה מניחה שמעשה הדמיון הוא למעשה “בניית עולם”.
הזמנה להרהור
המבקרים מוזמנים להשיב על רצף שאלות העוסקות בהזנת תכנים, בחומריות ובזמן. זוהי “פרטיטורה” המכוונת את הקשב מבלי להכתיב תוצאה. כל שילוב תשובות מייצר שלושה תוצרים סימולטניים: ישות היברידית, היגד פילוסופי וקומפוזיציית סאונד הכוללת תדרים סאב-סוניים – ויברציות הנקלטות בגוף עוד לפני שהאוזן מפענחת אותן.
העבודה מסוגלת לייצר כ-280 אלף שילובים שונים המצטברים לכדי זיכרון קולקטיבי. בזמן שאין איש בגלריה, המערכת נכנסת למצב של “הרהור” – הזנות קודמות מתמזגות מחדש, צורות מימים שונים עוברות הפריה הדדית, והעבודה ממשיכה להתפתח ללא יד מכוונת. הגלריה אינה נותרת דוממת; היא חושבת.
התערוכה נוצרה מתוך המפגש והדיאלוג המתמשך עם מעבדתה של פרופ׳ ענבל גושן.
שעות פתיחה: ראשון עד חמישי, 08:00–17:00
גלריה לאמנות ומוח על-שם מרטין דסו
מרכז אדמונד ולילי ספרא למדעי המוח, האוניברסיטה העברית בירושלים, גבעת רם
orit.ben@post.bezalel.ac.il | http://orit-ben-shitrit.com
תערוכות הקיץ 2026 בגלריה העירונית לאמנות ראשון לציון
מארק ינאי |שׇׁרְשִׁ֣י פָת֣וּחַ אֱלֵי־מָ֑יִם
שי עיד אלוני | עקבות בשטיח
אוצרת: קרן ויסהוז
פתיחה: מוצ”ש, 11.7.26, 20:00
נעילה: 30.9.26
שיח גלריה עם הצייר מארק ינאי: 20.7.26, בשעה 19:00
אחד העם 8, ראשון לציון, 03-7572822
הדימויים בציוריו של מארק ינאי נדמים במבט ראשון כריאליסטיים, אך תחת מבט בוחן הציור מתפרק לאופן שבו מונח הכתם, לדרך שבה האור פוגש את המשטח, לשכבות הצבע הנוזל. ההתבוננות אינה רק רישום של מה שנמצא לפני העין, אלא תהליך של הבנה הנולד מתוך שהות ממושכת מול העולם. הוא אינו מבקש לשקף אותו במדויק, אלא בורא גרסה רזה ומאורגנת מחדש שלו. עבודותיו של מארק מקיימות שיח עם מסורת ארוכה של ציירים שעסקו בגוף האנושי – השדה שבו הארכיטיפי, המיתולוגי, הפוליטי והאישי מתנגשים. התערוכה משרטטת דמות של צייר שיודע להסתכל פנימה והחוצה, אחורה לעבר וקדימה לעתיד, מי שרואה בהתבוננות דרך להכיר את העולם ואת הציור כדרך לברוא ממנו מציאות אמנותית חדשה.
שי עיד אלוני | עקבות בשטיח
שי עיד אלוני הופך את בית גורדון-לונדון לשותף פעיל ביצירה. ההיסטוריה, הארכיטקטורה והזכרונות הטמונים בקירותיו נטווים אל תוך מארג העבודות והופכים את סיפורו המקומי למיקרוקוסמוס של סיפור אנושי רחב יותר. שטיחים בדמות מסכות הפזורים בחלל ומקבלים את פני המבקרים יוצרים מעין טריטוריה סמלית של מעבר, מקום שבו מתקיים משא-ומתן מתמשך בין פנים לחוץ, בין מוכר לזר. עבור אלוני המסכה היא מן האובייקטים הבסיסיים ביותר בתרבות האנושית, אמצעי המאפשר מעבר בין זהויות, בין האדם לבין דמותו, בין היחיד לבין הקולקטיב. אלוני מציע בתערוכה נקודת מבט הרואה בתרבות האנושית כולה מארג של הווה מתמשך, חילופי זהויות והעברת צורות ורעיונות מדור לדור וממקום למקום.
שי עיד אלוני, ראש 2026 בחול ושטיח, קרדיט צילום לאמן
קול קורא: אינקובטור 2026
חממה לאמנים.ות ירושלמים.ות בסדנאות האמנים
בוגרי.ות בתי-ספר לאמנויות בשלוש השנים הראשונות לאחר סיום לימודיהם מוזמנים.ות להגיש בקשה להשתתפות בתוכנית האינקובטור. התוכנית מעניקה לאמנים.ות צעירים.ות ומבטיחים.ות תמיכה וכלים מקצועיים בצעדיהם.ן הראשונים בעולם האמנות, בהנחיית האוצר אבי לובין.
תאריך אחרון להגשה: 15.7.26
תחילת התוכנית: 02.09.26
לפרטים והגשה: https://forms.gle/HJi3CDYzMtzpN5cn6
פסטיבל מנופים 2026 יוצא לדרך
וסדנאות האמנים הן אחת התחנות המרכזיות שלו
במהלך ימי הפסטיבל יתקיימו כמה אירועי אמנות:
איי ידיעה | סטודיו פתוח בסדנאות האמנים
שלישי, 14.07.26, בשעות 17:00–22:00
שישי, 17.07.26, בשעות 11:00–15:00
אירועי הסטודיו הפתוח הם הזמנה לשוטטות בלב העשייה, אל התהליך המתהווה ואל זרמי התודעה של כל אחת ואחד מ-18 האמנים והאמניות הפועלים בסדנאות האמנים. הסטודיו הפתוח מתקיים במסגרת התערוכה “סחף”, המתכתבת עם התמה המרכזית של פסטיבל מנופים 2026 – הכרה. כל אחד מהאיים נושא עימו צורת ידיעה משלו, אך גם מרחב פתוח של חיפוש, ספק וגילוי, המאפשר התבוננות שקטה, הקשבה ותנועה בדרך שטרם התבררה.
הכותרת “איי ידיעה” מקפלת בתוכה את המשחק בין איים של ידיעה לבין מצב של העדר ודאות. האיים אינם מייצגים ידע יציב ומוחלט, אלא רגעים חולפים של התמצאות, המאפשרים פעולה, פרשנות ויצירה מתוך מה שעדיין נמצא בתהליך.
אנו מזמינות אתכם.ן להיסחף עם הזרם. תנו לו לשאת אתכם הלאה.
אמנים ואמניות: שני אביבי, מתן בן טולילה, הדס דוכן, גיא דולב, אריאל הכהן, מיכל הרדה, דוד (דוכי) כהן, אלה כהן ונסובר, אלקנה לוי, לי לוריאן, מרים מונק, טל סימון, ירדן קולסי, עידית קופסקי, רחל קיני, נדיה עדינה רוז, ירון שטיינברג, יפעת שטיינמץ הרסט
רישום דרך
שלישי, 14.7.26, בשעה 18:00
שישי, 17.7.26, בשעה 10:00
רחל קיני יוצאת מהסטודיו לשיטוט רישומי במרחב העירוני-תעשייתי עם מתקן ייחודי שיצר עבורה האמן איתמר מנדס-פלור. המתקן מאפשר רישום מתמשך תוך כדי הליכה.
הקהל מוזמן להצטרף לשיטוט, לשאת יחד את שובל הרישום הנמשך מאחורי האמנית ולהפוך מצופה למשתתף.
פרה אחורית | גיא דולב
רביעי, 15.7.26, בשעות 19:30, 21:00
חמישי, 16.7.26, בשעות 19:30, 21:00
גיא דולב פותח בפני קהל “מנופים” את הסטודיו שלו בסדנאות האמנים, וחושף בהופעה אינטימית את תהליך שיתוף הפעולה עם תנועת Save the ArQ – קבוצת האקטיביסטים שמובילה את מאבק הקהילה הארמנית בירושלים על “גן הפרות”. בגבול שבין תיאטרון דוקומנטרי להרצאה אקספרימנטלית, המופע “פרה אחורית” משלב ראיונות וחומרים ארכיוניים עם קטעי וידיאו שצולמו בשנתיים האחרונות ברחבי החניון ב”גן הפרות” דרך מצלמת רברס של מכונית.
הצבע: ארגמן
אשכול תערוכות אביב 2026 במוזיאון הימי הלאומי מתמקד באתר תל שקמונה ובייצור צבע הארגמן מחלזונות ימיים – פעילות שהתקיימה במקום בעת העתיקה. האשכול כולל תערוכה היסטורית-ארכיאולוגית חדשה, המוקדשת לייצור צבעי הארגמן והתכלת. כמו כן נכללות בו תערוכות אמנות המגיבות לנוכחות יוצאת הדופן של התל במרחב העירוני ולעקבות הזמן האבוד הגלומים בו. תערוכות אלו מצטרפות לתערוכה “תל הדגים”, המציגה ממצאים שהתגלו במקום ומעידים על רצף התיישבות ארוך במיוחד – מתקופת הברונזה המאוחרת ועד שלהי התקופה הביזנטית.
“סודות הארגמן “ו”תכלת דומה לים” – שתי כמוסות זמן חדשות המאפשרות היכרות עם ייצור הארגמן והתכלת בעת העתיקה, בתל שקמונה וברחבי הים התיכון.
“כה קטן, כה צנוע, בים אני צף” – תערוכת היחיד של האמנית החיפאית מאיה גרצפלד נוצרה בזיקה לממצאים מתל שקמונה המוצגים במוזיאון, לשרידים בסביבתו ולתולדות החפירות הארכיאולוגיות באתר. התערוכה בוחנת את העקבות האבודים של מלאכת ייצור הארגמן היוקרתי מגופם של חלזונות ימיים, לצד מלאכות קדומות נוספות.
“התל ואני” – תערוכת אמנות קבוצתית הכוללת יצירות שבוחנות את התל כתופעה ייחודית של טבע עירוני, כאתר ארכיאולוגי בעיבורה של עיר וכמרכז לייצור צבע וטקסטיל בעבר הקדום.
כתובת: דרך אלנבי 198, חיפה
שעות פעילות:
ראשון, שלישי, רביעי, בשעות 10:00–16:00
חמישי, 10:00–18:00
שישי, 10:00–14:00
שבת, 10:00–16:00
צילום הצבה: ג’ני כצנר
האדרכלית עליאל קיי, שותפה עמיתה במשרד קיסלוב קיי אדריכלים ומרצה ותיקה במחלקה לאדריכלות, נבחרה לכהן כראש בית-הספר לאדריכלות באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל בירושלים. קיי תחליף את האדריכלית פרופ' אלס ורבקל, שעמדה בראש בית-הספר בשנים האחרונות.
קיי, בוגרת המחלקה בהצטיינות, עבדה כמרכזת ומנחת סטודיו שנה א', ובהמשך כמנחת סטודיו הפביליון. קיסלוב קיי אדריכלים זכה בתחרויות מרכזיות, ובהן תכנון קמפוס החינוך ברמת-אפעל, בניין העירייה וכיכר העיר אילת, הפיתוח של האנגר 2+3 בנמל יפו, המרכז הקהילתי ברמת-אביב הירוקה וקמפוס החינוך באור-יהודה. קיי היא מן המקימים של "קבוצה וכו'", קבוצה יוצרת העוסקת באקטיביזם חברתי ובחקר המרחב הציבורי. עבודותיה הוצגו בביאנלה הבינלאומית לאדריכלות ברוטרדם, בביאנלה לאדריכלות ואדריכלות נוף בבת-ים, במוזיאון ישראל, בבית הנסן בירושלים ובמסגרות אחרות. זוכת פרס קרן אמריקה-ישראל ושני פרסי הצטיינות מטעם בצלאל.
