צורות של מפגש

בדברים שנשא האוצר גלעד אפרת בערב הפתיחה לתערוכה “נפגשים בצורות”, שבה מציגים האמנים זוהדי קאדרי ולארי אברמסון, הוא הזכיר את האמן הרוסי קזימיר מלביץ’ כאחד מחלוצי האמנות המופשטת בראשית המאה ה-20. מול הריבוע השחור שצייר מלביץ’ באומץ על מצע בד בהיר (1915), או מול ריבוע לבן שהציב באלכסון על רקע לבן (1918), ניצבו מבקרי האמנות של העשור השני למאה ה-20 משתאים ותוהים: האם ריבוע שחור ואטום מבשר את סופה של האמנות, או דווקא את ראשיתה? מלביץ’ עצמו, שסגנונו הסופרמטיסטי כלל גם שימוש בפאלטה צבעונית מצומצמת אך רוויה, הסביר את תפיסתו במניפסט הסופרמטיסטי משנת 1927: “[…] בעיני הסופרמטיסט, אמצעי הייצוג הראוי הוא תמיד זה המעניק את הביטוי המלא ביותר לרגש כשלעצמו, ומתעלם מן המראה המוכר של האובייקטים”.¹

הציורים המוצגים בתערוכה “נפגשים בצורות” מזכירים שהריבוע השחור של מלביץ’ היה תחילתו של סגנון חדש באמנות, שלהתפתחותו ולהסתעפויותיו שותפים אמנים שונים, ובהם קנדינסקי או מונדריאן למשל. הם עונים במידה רבה להגדרת הסגנון המופשט שלפיו הדגש עובר מחיקוי המציאות החיצונית כאשליה של עומק או נפח על פני הבד הדו-ממדי אל עיסוק מודע בתכונות הציור ובמאפייניו, והם מקיימים את המתח שעליו שב והצביע מלביץ’ בכתביו. הציורים של אברמסון וקאדרי מערערים על כוחו המימטי של הציור ועל האפשרות לייצג את המופעים בעולם באמצעות חזותם החיצונית, ובה בעת הם מדגישים את כוחו של המפגש בין צורות, צבעים וקו, מפגש שטיבו לעורר רגש ותחושה ולהגיב אל סביבתו.

לארי אברמסון, “המצאת הזיכרון IX”, 2014, שמן על פשתן, 60×60 ס”מ, צילום: תולוניוס מרקס

זוהדי קאדרי, התועים החדשים, 2024, שמן ואקריליק על בד, 120×148ס”מ

בציורים “המצאת הזיכרון IX” של אברמסון ו”התועים החדשים” של קאדרי בולטת צורת הריבוע במרכז היצירה. בעוד שאברמסון מבליט את היות הריבוע צורה דו-ממדית באמצעות שכבת צבע בהירה ואטומה המכסה את הרקע הכהה מתחתיה ומותירה את עקבות המברשת או המכחול גלויים, קאדרי מציג אותו כמבנה אדריכלי תלת-ממדי פתוח, הממוקם במרחב הציור. אצל אברמסון נוסף במרכז הריבוע ענף עלים מתעתע: לרגע נדמה שהוא מונח על פניו וברגע אחר כאילו הוא נחשף מתחתיו. אצל קאדרי מצטרפים לריבוע המסומן בקווי מתאר שחורים משיחות מכחול וסימונים בהירים ברקע ובצדדיו, לעתים זולגים אל תוך גבולותיו. למרות ההבדלים בממדיהם ובאופיים של שני הציורים, נדמה כי הריבוע, או הקובייה, הופכים לרכיב שבאמצעותו נבחנות תכונותיהן של מלאכת הציור ושל יצירת הדימוי: מהי דמות ומהו רקע? כיצד אלכסון מחולל תחושת עומק ותלת-מימד? ואיזו דינמיקה מתקיימת בין משיחות מכחול הנראות ספונטניות למבנה אדריכלי מתוכנן?

בחירותיו של אפרת, האוצר, ואופן הצבת הציורים בתערוכה מבליטים את הדיאלוג בין שני האמנים. זהו דיאלוג הנשען על שפה ציורית משותפת ועל מילון של צורות, צבעים ומרקמים שהם חולקים. לצד העובדה שלכל אחד מהאמנים שפה חזותית ייחודית המזוהה עימו, לעתים נדמה כי צורה, צבע או מחווה ציורית היגרו ממילונו של קאדרי אל זה של אברמסון, ובפעמים אחרות מחווה ציורית, מבנה קומפוזיציוני או מרקם זלגו ממילונו של אברמסון אל זה של קאדרי. השיחה המתועדת ביניהם בקטלוג היפה של התערוכה ממחישה את החילופים הצורניים הללו ומקבלת ביטוי במלים ההופכות צורות, תנועה ויחסים במרחב לרעיונות מושגיים:

אברמסון: […] “הנטייה שלי היא לעבוד למרכז הציור, אבל ממך למדתי שהשוליים לא פחות חשובים, ושאפשר להשעין את הקומפוזיציה על הצדדים של הפורמט. זה לא רק עניין פורמליסטי; מהעבודה שלך למדתי שצורת הארגון של הצורות והצבעים היא צורת התייחסות למציאות הקיומית שמחוץ לגבולות הציור והסטודיו”.

קאדרי: “פעם אמרת לי שהעבודה שלך מבוססת על המתח שבין איזון ובין חוסר איזון. גם אני לא רוצה לעשות עבודה מושלמת, אלא ליצור מין איזון שהוא משחק של איזונים. כשהדברים קצת עקומים, קצת למעלה או למטה, אנחנו מקבלים תנועה, וזה משהו חשוב לי”.²

לארי אברמסון, סופרמטיזם VII, שמן ואקריליק על בד, 2018, 150×100 ס”מ, צילום: אלעד שריג

זוהדי קאדרי, “כניעה לשמש”, 2012, שמן ואקריליק על בד, 149×117 ס”מ, צילום: יצחק גרינשטיין

העיסוק ביחסים קומפוזיציוניים, באיזון ובחוסר איזון בציור עלול להישמע זר, מרוחק ואולי גם בלתי מובן. ואכן, בדיאלוג שבין קאדרי לאברמסון, כפי שהוא בא לידי ביטוי גם בציוריהם, מוקד העניין אינו בהכרח התוכן או הסיפור שהציור מתאר, אלא מלאכת הייצוג עצמה: משמעותם של המושגים “לייצג” ו”להראות” ויחסם של אלה למקום ולזמן. שאלות אלו מבהירות כיצד ומדוע העיסוק בציור המופשט, כבר מראשית דרכו, כרוך גם בשאלת ה”אוטונומיה” של האמנות ובגבולותיה. האם יש דימוי אמנותי עצמאי? האם יש דימוי אמנותי שקריאתו אינה פוליטית? וביתר שאת, בתקופה הבוערת שבה אנו חיים, האם ניתן להתמסר לעיסוק שבמרכזו הצורה, הצבע והיחסים ביניהם? הדיון הארוך ורב-הפנים בציור המופשט ובמושג האוטונומיה בכלל ובישראל בפרט מלמד כי המושגים הללו זכו לפרשנויות מגוונות, שרבות מהן מערערות על האפשרות לקרוא אמנות מופשטת מתוך נקודת מבט פורמליסטית בלבד.³

זוהדי קאדרי, אני טנטורה, 2022, שמן ואקריליק על בד, 160×176ס”מ

בשונה מריבוע או עיגול, כאשר צורות מתחברות למלים ולמשפטים ונקראות בשפה מוכרת, גובר הקושי להפריד בין תכונות הציור לבין הסיפור שהוא מספר. הציורים “הצילו הצילו” (2020) של אברמסון ו”أنا الطنطورة” (“אני טנטורה”) של קאדרי מעידים על מעורבותם הישירה של שני היוצרים בהיסטוריה המקומית, בפוליטיקה שלה ובחיי היומיום. ציוריו של אברמסון, שנולד בדרום-אפריקה וגדל והתחנך בירושלים, לצד התבטאויותיו לאורך השנים, מעידים על ההכרח שהוא רואה בקשירת הציור למציאות המתרחשת מחוץ לסטודיו. בתערוכה הנוכחית הדבר בולט במיוחד בציור “הצילו הצילו”, שבו האותיות השחורות ממלאות את מרחב הבד הלבן, והמרווחים המדויקים ביניהן וצורתן, לא פחות מן המלים עצמן, מעצימים את תחושת הדחיפות העולה מן הקריאה. מעליהן מונחת באלכסון צורה מלבנית מוארכת, בעלת מרקם עצי צהבהב, המוסיפה רובד סמלי נוסף: היא עשויה להיקרא כסימן קריאה, כחותמת בולטת על הכתוב, אך גם כצורה המכסה חלק ממנו ובו בזמן מעגנת אותו במשטח הציור.

לצדו ניצב ציורו גדול הממדים של קאדרי “אני טנטורה”, שבו מופיעות מלים בשפה הערבית באותיות שחורות על פני מצע הבד הלבן. אצל קאדרי מתקיים משחק מעניין בין האותיות הנקראות כמלים לבין הצורות הציוריות הסובבות אותן. הברוש הסכמטי, החוזר ברבות מעבודותיו, לצד מלבנים, עיגולים וכתמי צבע אדומים ותכולים, נטמע במשמעות המילולית בלי להתבטל בפניה. כך, ציוריו של קאדרי, שנולד בנחף שבגליל המערבי ורכש את הכשרתו האמנותית ברוסיה, מציעים שפה סמלית הנוגעת אף היא בהיסטוריה כואבת ובחיי היומיום, ובעת ובעונה אחת מקיימת דיאלוג מתמיד עם עצמאותם של הצורות והצבעים ועם משמעותם החזותית, שאינה מתמצה במלים.

זוהדי קאדרי, “מרימה את ראשה”, 2025, שמן ואקריליק על בד, 50×70 ס”מ, צילום: יצחק גרינשטיין

לארי אברמסון, “בית (הסוקולנט של ג’ו) LXXXIII”, 2020, שמן ואקריליק על בד, 60×90ס”מ, צילום: יצחק גרינשטיין

אני מתבוננת בציור של קאדרי “מרימה את ראשה” ונדמה לי שהצבע התכול, המשמש רקע ומצע לצורות הניצבות מעליו, משתלט על הציור, מעניק לו אור, איכות אופטימית ויופי רב. הברוש השחור, המחודד כתער, כתם הצבע האדום-סגול הנמשך ממנו באלכסון, הריבוע האדום והריבוע שסביבו “רוקדים” קווקווים בצבע אדום, הריבוע הלבן הניצב בשקיפותו מעליו, כמו העיגול הצהוב, הם צורות מופשטות, סמלים טעוני משמעות והדים למסורות ציוריות מוקדמות. כל אחת מן הצורות חיה את מקצבה שלה, אך גם את היחסים שהיא טווה עם שכנותיה ועם עברה. הסיפור אינו מצוי בכל אחת מהן בנפרד, אלא במתח המתמשך שביניהן.

ציורו של אברמסון “בית (הסוקולנט של ג’ו) LXXXIII” מזכיר לי את צבעוניות ציוריו של מיכאל גרוס ואת האופן שבו דימויי הבית והנוף מצטמצמים בהם לכדי מערך של צורות גיאומטריות. לצדן מופיע גם ה”סוקולנט”, ענף אנכי שממנו מסתעפים ענפים אופקיים, הצבוע בצבע שחור וניצב על קרקע צהבהבה. מוטיב צמחי זה, המופיע בציוריו של אברמסון כצורה סכמטית, מזכיר את הברוש – או התער – החוזר בעבודותיו של קאדרי. בשני המקרים אין מדובר בתיאור בוטני של צמח, אלא בצורה החוזרת ונשנית כחלק ממילון חזותי אישי, הטוען את הציור בזיכרון ובזיהוי, מרמז על נוף קונקרטי וכללי בו בזמן.

החזרה אל ציורי התערוכה – בין אם בתצלומים שתיעדתי במהלך הביקור ובין אם בקטלוג המלווה – מבהירה את כוחה; המפגש בין קאדרי לאברמסון אינו מבקש להכריע בין ציור העוסק בצורה לבין ציור העוסק בעולם, אלא להראות עד כמה השניים כרוכים זה בזה. הצורות, הצבעים והיחסים ביניהם אינם מתקיימים מחוץ להיסטוריה, אך גם אינם מתמצים בה. הם ממשיכים להתעקש על קיומם כציור, על האפשרות להתבונן, להשתהות ולגלות כי משמעותו של הדימוי אינה מצויה רק במה שהוא מייצג. באותו הזמן, כפי שקורה לי בביקור בתערוכות בימים אלו, ובוודאי בזו, כצופה קשה שלא להטמיע בצורה משמעות סמלית או רגשית.

ב”נפגשים בצורות” הדיאלוג בין האמנים מזכיר כי גם המבט הצופה בציור הוא מעשה של מחשבה, של ייחוס משמעות ופירוש לצורה הנגלית. כך, נדמה שההקשבה לשיח בין היוצרים (איך “מצאו” זה את זה, למשל) והניסיון לגלות בתערוכה “איזה ציור של מי” מעצימים מחשבות הקשורות בשמירה על ייחוד והפרדה לצד פתיחות, השפעה הדדית ונכונות להיפגש. במובן זה, התערוכה אינה רק מציגה ציורים זה לצד זה, אלא מציעה דרך לחשוב על יצירה, על דיאלוג ועל האפשרות לקיים קרבה בלי לוותר על שונות.

*

“נפגשים בצורות” / זוהדי קאדרי ולארי אברמסון

אוצר: גלעד אפרת

גלריה איבדאע, כפר יאסיף

נעילה: 3.8.26