מלחמת השיחים: בין שפת הבירור לשפת ההרשעה

אבקש לפתוח בדיון של אילת זהר ברשימתה של קרן גולדברג. בעיניי, האופן שבו מאמרה קורא את רשימתה של גולדברג ממחיש את אותו מנגנון פרשני שפועל גם בקריאת מאמרי וגם בדיון שהתפתח סביב הדוקומנטה. מאמרה של זהר מתאר את רשימתה של גולדברג כ”טקסט הנגוע בשנאת האחר” וכ”גזענות המוסווית בחזות אינטלקטואלית”. אני סבור שביקורת זו שגויה, אך גם אילו היתה מוצדקת, אין זו הנקודה העיקרית כאן. מה שמעניין אותי הוא עצם המעבר המהיר מדיון פרשני לשיפוט מוסרי. כאשר הדיון נפתח בהכרזה שמדובר ב”טקסט הנגוע בשנאת האחר” וב”גזענות המוסווית בחזות אינטלקטואלית”, השאלה איננה עוד אם הטענה נכונה, אלא מה היא מעידה על אופייה המוסרי של הכותבת. בעיניי, זה איננו רק סגנון כתיבה, אלא מנגנון פרשני.

אפשר בהחלט לחלוק על הערכתה של גולדברג את הביאנלה, אך הטענה שהיא ממעיטה בערכן של מסורות אמנות שאינן מערביות אינה עולה מרשימתה.

למעשה גולדברג מעלה שאלה אוצרותית אחרת: האם לעתים פוליטיקת הזהויות מובילה להצגת יצירות שנבחרות פחות בשל איכותן האמנותית ויותר בשל הזהות שהן מייצגות או העמדה הפוליטית שהן מבטאות? אפשר להסכים עם הטענה הזאת ואפשר לדחות אותה, אך אין היא שקולה לגזענות. אם כל ביקורת על פוליטיקת הזהויות מוגדרת מראש כגזענות, הרי שפוליטיקת הזהויות חדלה להיות עמדה הניתנת לביקורת והופכת לדוגמה.

דווקא משום כך הופתעתי מן החיבור האוטומטי בין מאמרי לבין רשימתה של גולדברג. אני עצמי הראיתי עשרות פעמים, גם במאמרים שפרסמתי לאורך השנים ב”ערב רב“, שעולם האמנות הישראלי מתקשה לעתים לזהות את איכויותיהן של יצירות הצומחות מתוך מסורות תרבותיות ודתיות “אחרות”. לכן נדמה לי שהחיבור הזה איננו מהלך אינטלקטואלי, אלא רטורי: הוא מציב שני טקסטים בתוך אותה קטגוריה מוסרית עוד לפני שטענותיהם נבחנות. בעיניי, החיבור הזה איננו נובע מן הטענות עצמן, אלא מן הצורך למקם אותן מראש בתוך מחנה אידיאולוגי מסוים. כך עובר הדיון במהירות מן השאלה “מה נטען?” אל השאלה “מי טוען?”.

כאן מתחדדת האירוניה. זהר מבקרת את עצם השימוש במושג “פוליטיקת זהויות” וטוענת כי מדובר בקטגוריה מערבית המוכלת באופן פוגעני על הקשרים לא-מערביים. אלא שבאופן שבו היא קוראת את רשימתה של גולדברג היא מפעילה את אחת הפרקטיקות המזוהות ביותר עם חלקים מן השיח הפרוגרסיבי העכשווי: לא ניסיון להפריך את הטענה, אלא מהלך של דה-לגיטימציה מוסרית של עצם הדובר. זו בדיוק הפרקטיקה המכונה בשנים האחרונות “תרבות הביטול” – העברת מוקד הדיון מן השאלה אם הטענה נכונה אל השאלה אם ראוי בכלל להשמיע אותה. במובן זה, מאמרה של זהר איננו רק ביקורת על גולדברג; הוא גם ממחיש את מנגנון הפעולה שגולדברג עצמה מבקרת. האירוניה היא שרשימתה של גולדברג מבקרת דפוסים בולטים בתוך חלקים מן השיח הפרוגרסיבי, ואילו תגובתה של זהר מדגימה אותם כמעט צעד אחר צעד.

אותו מנגנון פרשני מופיע, להבנתי, גם באופן שבו תגובתה של זהר קוראת את מאמרי. כך, למשל, היא כותבת כי “שפרבר חושב שהכל נסוב סביב הזהות היהודית והשיח האנטישמי”, וכי “אנטישמיות היא מושג יציב, מהותי, נטול הקשר, טוטאלי”. מאמרה מייחס לי ארבע עמדות:

1. שאני רואה באנטישמיות מושג קבוע, מהותי וחסר הקשר.
2. שאני סבור שהכול נסוב סביב אנטישמיות.
3. שאני מבקש לזהות “מי אנטישמי”.
4. שאני מתעלם מן ההקשר המקומי של היצירות.

אלא שאף אחת מן הטענות הללו איננה מופיעה במאמרי ואינה משתמעת ממנו. איני נשען על ההנחה שאנטישמיות היא קטגוריה יציבה, אלא מבקש לבחון כיצד דימויים אנטישמיים משנים את משמעותם כאשר הם מופיעים בתוך שדות פוליטיים חדשים. זו בדיוק הדרך שבה אני עושה שימוש בתזת “האנטישמיות החדשה”. משום כך חלק ניכר מן הוויכוח שתגובתה של זהר מנהל איננו עם טענתי, אלא עם טענה אחרת.

הציטוטים שלעיל מתוך דבריה של זהר ממחישים את הפער בינינו: איני טוען שהאנטישמיות היא מרכזו של כל שיח, אלא מבקש להבין כיצד דימויים אנטישמיים משתלבים בתוך שיחים רחבים יותר, גם כאשר אינם מוקד תודעתם של היוצרים.

כאן, לדעתי, מתגלה מוקד המחלוקת המתודולוגית בינינו. אינני חולק על תיאורה את ההקשר האינדונזי ואף לא על מיקומו בתוך השיח הדה-קולוניאלי. המחלוקת בינינו איננה אילו הקשרים קיימים, אלא מה הם מסבירים.

אינני מבקש לקבוע מי אנטישמי ואינני עוסק בכוונותיהם או בטוהרם המוסרי של אמנים, אוצרים או כותבים. אינני בוחן כליות ולב ואינני מחלק תעודות מוסר. השאלה שמעניינת אותי איננה מי הם בני-האדם, אלא כיצד פועלים דימויים, ייצוגים חזותיים, מושגים ומבני שיח. במחקרי אני מבקש לנתח את האופן שבו דימויים אנטישמיים נעשים אפשריים, מקבלים משמעות וזוכים ללגיטימציה בתוך הקשרים פוליטיים ותרבותיים מסוימים.

טענתי איננה שההקשר האינדונזי שגוי, ואף לא שההקשר הדה-קולוניאלי איננו רלבנטי. להפך. אני – בעקבות חוקרים וחוקרות רבים – סבור שהשיח הדה-קולוניאלי עצמו הוא חלק בלתי נפרד מן ההקשר שבתוכו יש להבין את הופעתם החוזרת של אלמנטים אנטישמיים. לכן השאלה איננה איזה הקשר נכון, אלא כיצד שני ההקשרים הללו פועלים יחד.

ההבדל בינינו הוא במסקנה הפרשנית. להבנתי, ההקשר האינדונזי וההקשר הדה-קולוניאלי אינם מסבירים מדוע אין לראות בדימויים אנטישמיות; הם מסבירים כיצד דימויים אנטישמיים נעשים אפשריים ואף מובנים בתוך שיח פוליטי מסוים. במלים אחרות, אינני מציע הקשר חלופי, אלא פרשנות אחרת לאותם הקשרים. זהו למעשה לב המחלוקת בינינו. אינני חולק על העובדות שמציגה זהר, אני חולק על המסקנה הפרשנית שהיא מסיקה מהן.

כאן בדיוק נכנסת תזת “האנטישמיות החדשה”, שאני עושה בה שימוש אנליטי. אינני משתמש בה כדי לטעון שהשיח הדה-קולוניאלי הוא “אנטישמי”, ואף לא כדי לייחס כוונות ליוצרים. טענתי צנועה וממוקדת יותר: מאפיינים מסוימים של השיח הדה-קולוניאלי – ובראשם האופן שבו ישראל נעשית יותר ויותר סמל מזוקק של הקולוניאליזם, האימפריאליזם, הקפיטליזם והאלימות המערבית, בעוד שהמאבק הפלסטיני מוצג לעתים כסמל של גאולה אוניברסלית – יוצרים תנאים שבהם דימויים אנטישמיים נעשים אפשריים ואף מובנים יותר. במבנה סימבולי כזה הופעתם של דימויים אנטישמיים איננה נראית עוד כתקלה מקרית, אלא כתופעה הצומחת באופן מובן מתוך ההיגיון הפנימי של השיח. היגיון זה עצמו פועל בתוך ההקשר של השיח הדה-קולוניאלי הגלובלי, שבתוכו הדימויים הללו נעים, נטענים מחדש וזוכים ללגיטימציה. השיח הישראלי בעולם האמנות פועל לא פעם בתוך מבני המשמעות הללו, ולכן גם בו הדיון מוסב לעתים קרובות מן הייצוגים החזותיים עצמם אל ההסברים המצדיקים אותם, במקום לשאול מדוע דווקא הדימויים הללו שבים ומופיעים. זו בדיוק הנקודה שבה מושא המחקר שלי נבדל ממושא המחקר של מאמרה של זהר.

מושא המחקר שלי איננו התרבות האינדונזית, ואף לא משמעותם המקורית של הדימויים בתוכה. אני כותב על השיח הישראלי. לכן גם אין צורך להכריע אם פירושם “הנכון” של הדימויים באינדונזיה הוא זה או אחר. שהרי שאלת המחקר שלי שונה: כיצד הם נקראו בישראל. כיצד קרה שכאשר דימויים הנשענים על מסורת חזותית אנטישמית ארוכה הופיעו בדוקומנטה, חלקים גדולים מן השיח הישראלי בעולם האמנות כמעט שלא עסקו בדימויים עצמם. הם, כפי שהראיתי, זילזלו בעצם הדיון על אנטישמיות והוקיעו אותו כשיח לא רציני. גם אם כל תיאורה של זהר את ההקשר האינדונזי מדויק, אין בכך כדי להפריך את טענתי, משום שהוא משיב לשאלה אחרת. במאמרי הראיתי כי הדיון הישראלי שב והסיט את מרכז הכובד מן הדימויים עצמם אל שורה של הסברים – פערי תרבות, תרגום, זיכרון גרמני או קולוניאליזם – וכמעט שלא עסק בשאלה מדוע דווקא הדימויים הללו הופיעו. זהו בדיוק ההבדל בין מחקר של משמעות הדימוי במקורו, לבין מחקר של מסלולי הקריאה שלו (ניתוח שיח וחקר ההתקבלות).

בנקודה זו מתחברים שלושת המקרים שבהם עסקתי כאן: הקריאה שמציע מאמרה של זהר לרשימתה של גולדברג, תגובת השיח הישראלי לדימויים בדוקומנטה, והאופן שבו נקרא מאמרי שלי. בשלושתם חוזר דפוס דומה: במקום להציג את הטענה כפי שהיא ולברר אם היא משכנעת, הדיון עובר במהירות לשאלה מה עצם העלאתה מלמדת על הכותב. ייתכן שבסופו של דבר הוויכוח בינינו איננו באמת על אנטישמיות ואף לא על הדוקומנטה. הוא נוגע לשאלה עמוקה יותר: האם שיח ביקורתי מסוגל להחיל על עצמו אותם כלים ביקורתיים שהוא מפעיל כלפי אחרים. כאשר מחלוקת אקדמית מתורגמת מראש לשאלה של זהות פוליטית או של טוהר מוסרי, קשה לברר אם הטענה עצמה נכונה. אין זה מקרה שגם הטון נעשה חריף יותר. כאשר הוויכוח נתפס כמאבק בין עמדות מוסריות ולא בין פרשנויות מתחרות, השפה עצמה נעשית שפת הרשעה יותר מאשר שפת בירור. וכאשר עצם העיסוק באנטישמיות ממוסגר מראש כ”שיח התקרבנות” ש”הגיע לממדים בלתי אפשריים”, הדיון מתרחק עוד יותר מן השאלה המחקרית שהצבתי – האם הניתוח משכנע – ועובר לשאלה אחרת: מה עצם העלאתו מלמדת כביכול על הכותב.

במובן זה, הקריאה שמציע מאמרה של זהר לרשימתה של גולדברג איננה אנקדוטה צדדית. היא ממחישה את השאלה שמלווה את דברי: האם ביקורת נתפסת כהזמנה לוויכוח, או כעדות מוקדמת על אופיו המוסרי של המבקר. כאשר השאלה הראשונה איננה עוד “האם הטענה נכונה?”, אלא “מה עצם העלאתה מלמדת על מי שהעלה אותה?”, לא רק הדיון על דוקומנטה נפגע. גם השיח עצמו מאבד משהו מיכולתו להיות ביקורתי. זו השאלה האמיתית שהוויכוח הזה מעמיד לפתחנו – ולא רק ביחס לדוקומנטה או לאנטישמיות, אלא ביחס ליכולתו של השיח הביקורתי להמשיך להיות שיח של בירור ולא של הרשעה.

עוד בנושא:

ונציה שוקעת לאטה. גם הביאנלה – קרן גולדברג

שובו של הדרקון היהודי – דוד שפרבר

שיילוק ובריכת המים השחורים של עזה – שאול סתר

האם שיח ביקורתי מסוגל לבקר גם את עצמו? – דוד שפרבר מגיב למאמרו של שאול סתר

נקודת העיוורון – אילת זהר

לאצור, לא לקשט! – קרן גולדברג