לאצור, לא לקשט!

ברצוני להודות לאילת זהר על הטקסט “נקודת העיוורון“, שממשיך את הדיון של דוד שפרבר ושאול סתר על השיח הפוסט-קולוניאליסטי ועל טיבם האנטישמי או לא של דימויים שהופיעו בביאנלה האחרונה בוונציה, ומכניס לקלחת גם את הביקורת שכתבתי על התערוכה. זהר העמידה בפרופורציות שלט אחד קטן שהצית דיון רחב (אך חשוב), ומזכירה לנו את חשיבותם של מומחיות וידע – במקרה זה, בהקשר של משמעות המושג אנטישמיות במזרח אסיה. עם זאת, חשוב לי להציע כמה הבהרות.

ראשית, בעיני, הדעות של זהר ושלי אינן שונות כל-כך. אני טוענת שהשימוש בפוליטיקת הזהויות כמסננת אוצרותית משחזר אותה סטריאוטיפיזציה שהשיח הפוסט-קולוניאליסטי יוצא נגדה. שהרי קראפט הוא רק סגנון אחד מבין רבים אחרים שנוצרים בדרום הגלובלי, וכן על-ידי אמנים שנולדו ובגרו באירופה הלבנה, אך שורשיהם המשפחתיים בדרום. אך לפי התערוכה, נראה שקראפט הוא כמעט הסגנון היחיד שבו הם יוצרים. טענה דומה העליתי גם לגבי הדימויים בתערוכה.

שנית, בתגובה לטענה שבזתי לסגנון הזה, ארצה לצטט פה מדברי: “אך בסופו של דבר, משמעותה של ההתמקדות ב’סולמות המינוריים’ בפועל היא שחללי הביתן המרכזי והארסנלה הוצפו בקראפט, בטקסטיל, בחרוזים, ברקמות, בבדים, בחימר, בקרמיקה, בדימויי מים, בצמחייה, בנשים ובחיות, ברוחניות ילידית ובאתרים טקסיים; הרבה מאוד ציור ומעט מאוד ניו-מדיה. […] בתערוכה הנוכחית, האוצרות הדוגמטית דרך מסננת פוליטיקת הזהויות, העיסוק הכמעט אובססיבי באמנות מהדרום הגלובלי והפיכתה של הביקורת הפוסט-קולוניאליסטית לאידיאולוגיה עיוורת לא רק הביאו להומוגניות סגנונית ומדיומלית, אלא גם לשמרנות מסוג חדש-ישן”.

אני מאוד אוהבת קרמיקה, טקסטיל ורקמה. אך עבודות שעושות בהם שימוש, כמו כל אמנות אחרת, יכולות להיות טובות או שלא. בביקורתי הבחנתי שנוכחותם הבולטת של סגנונות אלו בתערוכה, עיצוב התערוכה ואיכותן של העבודות עצמן יוצרים אחדות סגנונית ומלמדים על גישה שמרנית. לא השמצתי באופן גורף “מלאכות ועשייה אמנותית שמחוץ לפרקטיקות המוכרות במרחב האירופי”, ואני לא חושבת שיש ביטוי או שם תואר אחד בביקורתי שניתן לתאר כגזעני או כנגוע בשנאת האחר.

שלישית, פוליטיקת הזהויות מקורה בהתאגדויות פוליטיות בשנות ה-80, בעיקר בארה”ב, על רקע זהויות מוחלשות. כלומר, מושג זה נוצר על-ידי אנשים עם זהויות לא-מערביות ומתוך מאבק אנטי-קולוניאליסטי. הוא ההפך הגמור מ”מושג לבן, גזעני, מדיר, שיכולים לנקוט רק אלו שחושבים שזכותם של המודרים להשיב ולהנכיח את עצמם בעולם של ביזוי והכחשה היא עניין נקלה ולא ראוי”. עם זאת, אני מסכימה שהיום המושג נשחק ועוות עד שכמעט איבד את משמעותו. וזה בדיוק מה שניסיתי לטעון בביקורת – שאופן השימוש במושג הזה על-ידי עולם האמנות, וספציפית הדרך שבה הוא בא לידי ביטוי בתערוכה, מחבלים בתכליתו המקורית: חיזוק כוחן של זהויות לא-מערביות.

רביעית, יש לזכור שהטקסט שכתבתי על הביאנלה בוונציה הוא ביקורת תערוכה ולא מאמר דעה. כמובן, ביקורת אמנות אינה חפה מאג’נדה ובוודאי שאינה אובייקטיבית. אך כאשר היא מנוסחת בכבוד ובאופן מנומק ורפלקסיבי, היא יכולה להיכתב “מנקודת ראות בלעדית, אך כזו שתפתח את מירב האופקים” (את זה בודלר אמר, ומעט לפניו גם קאנט, בניסוח אחר). טענה מנומקת נגד טיבה של אמנות מסוימת אינה שווה לביטוי גזענות, בדיוק כשם שדימוי של “דרקון עם אף ארוך” באמנות מזרח-אסיאתית אינו בהכרח ביטוי לאנטישמיות. אי-אפשר להפריז בחשיבותה של הנקודה הזו. אם נשכח אותה, ניכנע לשימוש המעוות בפוליטיקת הזהויות, ונמשוך את השטיח מתחת לכל המפעל של ביקורת אמנות.

לסיום, אם בביקורת אמנות עסקינן, אטען שלבקר ביקורת על תערוכה שלא ראית, כפי שמציינת זהר בעצמה, זה מעשה בעייתי בלשון המעטה. זהו בדיוק מסוג הפעולות שמבכרות את השיח על האמנות על פני האמנות עצמה.

עוד בנושא:

ונציה שוקעת לאטה. גם הביאנלה – קרן גולדברג

שובו של הדרקון היהודי – דוד שפרבר

שיילוק ובריכת המים השחורים של עזה – שאול סתר

האם שיח ביקורתי מסוגל לבקר גם את עצמו? – דוד שפרבר מגיב למאמרו של שאול סתר

נקודת העיוורון – אילת זהר